שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי 4 חלק ב' - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >

נכנסים סר ג'ון פלסטאף, עם הנער המשרת שלו, הנושא את חרבו והמגן שלו.

פלסטאף:  נו, ענק, מה אומר הרופא על מי השתן שלי?

נער:  הוא אמר, סר, שהמים בעצמם הם מים בריאים וטובים, אבל שבעל המים יש לו יותר מחלות ממה שהוא מכיר.

פלסטאף: אנשים מכל זן מתגאים להתלגלג עלי. המוח של גוש החומר הטפשי הזה, אדם, לא מסוגל להמציא שום דבר שמעודד לצחוק יותר ממה שאני ממציא או שמומצא עלי; אני לא רק הומוריסטי בעצמי אלא גם הגורם שיש לאחרים הומור. הנה אני הולך כאן לפניך כמו חזירה שמחצה את כל הגורים שלה חוץ מאחד. אם הנסיך לא שם אותך בשרותי רק בשביל לתת לי קונטראסט, אז באמת שאין לי הבנה. שורש רעל בן זונה, מתאים שתהיה קישוט לכובע שלי ולא נושא כלים שלי. לא היה לי עד עכשיו תכשיט בתור משרת, אבל אני לא אעטוף אותך במכסה זהב או כסף, אלא במלבוש חרפה, ואשלח אותך חזרה לאדונך בתור נזם – לְנזר הנוער, הנסיך אדונך, שבַּסנטר שלו אין אף נוצה. לי יצמח זקן על כף היד לפני שהוא יגלח לחי, ובכל זאת הוא לא בוש לומר שיש לו פרצוף זהב מלכות. אלוהים יגמור שם את העבודה כשירצה, בינתיים אין שם אף שערה לא במקום. שיהיה פרצוף-זהב, אף ספּר לא יעשה מהפרצוף שלו כסף; ובכל זאת הוא מקרקר כאילו היה גבר עוד כשאביו היה רווק. שימשיך להרים את האף, מהאף שלי הוא מתחיל לצאת, שיאמין לי. - מה אמר מר טֶמְבֶּלטון לגבי הסאטן לאדרת שלי ולמכנס?

נער:   הוא אמר, סר, שתמצא לו ערב יותר טוב מברדולף. הוא לא ייקח את החתימה שלו או שלך; אין לו בטחון בבטחונות שלך.

פלסטאף: שיתבשל בגיהינום כמו גרגרן! שהלשון שלו תבער כפול! אחיתופל בן-זונה, מנוול - כן בחיַי, כולרה – לתת מלה לג'נטלמן ואז לעמוד על "בטחונות". סוחרים בני-זונות, מסתובבים להם עכשיו עם תספורת שיק, נעלי שפיץ וים של מפתחות; ואם בן-אדם סוגר איתם על החשבון דיל ישר, אז הם חייבים לעמוד על בטחונות. הייתי מעדיף שהם יסתמו לי את הפה עם רעל עכברים ולא עם בטחון. אני ציפיתי שישלח לי עשרים מטר סאטן, כמו שאני אביר אמיתי, והוא שולח לי "בטחון"! שיישן בבטחון עם קרן הון וקרן שפע, אבל מה אשתו עושה בחושך - איפה ברדולף? – את זה הוא גם עם קרן אור הוא לא רואה.

נער: הוא הלך לקנות לכבודך סוס.

פלסטאף: אם הוא קונה כמו שהוא משרת, אז שרק ישיג לי גם אשה ויהיו לי ביחד בהמה, אשפה וזנזונה.              

              (נכנס השופט העליון עם משרתו)

 נער:   סר, הנה האציל ששלח את הנסיך לכלא כי הוא הרביץ לו בַּויכוח על ברדולף.

פלסטאף: נמתין בצד, לא רוצה לפגוש אותו.

השופט: מי זה שהולך שם?

משרת:  פלסטאף, ברשותך.

שופט:   הוא שהיה חשוד בַּשוד?

משרת:  הוא, אדוני; אבל מאז הוא שירת יפה בקרב בשרוסברי, וממה ששמעתי, מוביל עכשיו כמה חיילים אל ג'ון בן המלך.

שופט:   מה, ליורק? קרא לו הנה שוב.

משרת:  סר ג'ון פלסטאף?

פלסטאף: ילד, תגיד לו שאני חירש.

נער:      אתה צריך לדבר יותר חזק; האדון שלי חירש.

שופט:   אני בטוח, לְכל דבר שיש בו טוב. (למשרת) לך תמשוך אותו במרפק; אני חייב לדבר אתו.

משרת:  סר ג'ון?

פלסטאף: מה, פּישר צעיר וכבר פושט-יד? האם אין מלחמות? האם אין תעסוקה? האם לא חסרים למלך נתינים? האם המורדים לא זקוקים לְחיילים? גם אם זו בושה להיות באיזשהו צד חוץ מאחד, זו בושה רעה כפליים לפשוט יד מאשר להיות בצד הרע, אפילו אם הוא היה רע יותר ממה שעצם השם "מרד" עושה אותו.

משרת:  אתה טועה בי, אדוני.

פלסטאף: למה, אדוני? אמרתי שאתה אדם ישר? נשכח שאני אביר וחייל, הייתי פשוט משקר בפָּנים אילו אמרתי דבר כזה.

משרת:  אני מבקש ממך, אדוני, אז תשכח שאתה אביר וחייל, ותן לי רשות לומר לך, אתה משקר בפָּנים אם אתה אומר שאני משהו מלבד אדם ישר.

פלסטאף: שאני אתן לך לומר לי ככה? שאני אשכח מה שנטוע בי? אם אתה מקבל ממני איזשהי רשות, תלה אותי; אם אתה לוקח ממני רשות, כדאי 'ךָ שיתלו אותך. טעית בכיוון. עופה! התחפֵפָה!

משרת:  סר, אדוני רוצה לדבר אתך.

שופט: סר ג'ון פלסטאף, מלה אתך.

פלסטאף: לורד יקר שלי, אלוהים ייתן ללורדיותך יום טוב. אני שמח לראות את כבוד  לורדיותך מסתובב בחוץ. שמעתי שכבוד לורדיותך היה חולה. כולי תקווה שכבוד לורדיותך מסתובב בחוץ ברשות. כבוד לורדיותך, למרות שלא כל נעוריך מאחוריך, בכל זאת יש עליך איזה ארומה של אנגינה, איזה טעם לוואי של מלח הזמן, ואני מפציר בהכנעה בכבוד לורדיותך שתשגיח באדיקות על בריאותך.             

שופט: סר ג'ון, שלחתי לך זימון לפני המסע שלך לשרוסברי.

פלסטאף: ברשותך, כבוד לורדיותך, אני שומע שהוד מלכותו חזר מויילס במצב לא-מי-יודע-מה.

שופט:   אני לא מדבר על הוד מלכותו. לא באת אלי כשזימנתי אותך.

פלסטאף: ואני שומע למעלה מזה שעל הוד מלכותו קפץ איזה שבץ בן-זונה.

שופט:   טוב, שאלוהים ירפא אותו. בבקשה תן לי לדבר אתך.

פלסטאף: השבץ הזה, כפי שאני מבין, הוא סוג של תרדמת, ברשות הוד לורדיותך, סוג של נמנמת בדם, דגדוג בן זונה.

שופט:   למה לספר לי על זה? שזה יהיה מה שזה יהיה.

פלסטאף: זה נובע מהרבה צער; מדאגה, ולחץ על המוח. קראתי על מקורות הסימפטומים במדריך הרפואי: זה סוג של חרשות.

שופט:   אני חושב שאתה לוקה במחלה הזאת, כי אתה לא שומע מה אני אומר לך.  

פלסטאף: נניח, לורד, נניח; האמת, ברשותך, מה שאני סובל ממנו הוא מחלת הלא-להקשיב, לא לשים לב.

שופט:   אזיקים על הקרסוליים אולי יתקנו לך את הקֶשב באוזניים, ולא הייתי מתנגד להיות הרופא המטפל שלך.

פלסטאף: אני עני-מסכן כמו איוב, לורד, אבל לא כזה סבלן. הוד לורדיותך יכול לרשום לי מנה של מאסר מטעם העניות; אבל עד כמה אני אהיה פציינט מסור למרשמים שלך, בזה החכמים יוכלו להטיל ספק, אפילו ספק וחצי.

שופט:   קראתי לך, כשהיו נגדך עניינים עד עונש מוות, לבוא לדבר אתי.

פלסטאף: כפי שיעצו לי בשעתו יועצי המלומדים בחוקי שירות המדינה, לא באתי.

שופט:   טוב, האמת היא, סר ג'ון פלסטאף, שהחרפה שמכסה אותך היא גדולה.

פלסטאף: מי שיש לו חגורה כמו שלי לא יכול להתכסות בפחות.

שופט:   האמצעים שלך מצומצמים, אבל מידת הבזבוז שלך עצומה.

פלסטאף: הלוואי שזה היה להיפך: שהאמצעים היו עצומים, והמידה יותר מצומצמת.

שופט:   הובלת את הנסיך הצעיר לאיבוד.

פלסטאף: הנסיך הצעיר הוביל אותי לאיבוד. אני הטיפּוס עם הבטן הגדולה, והוא הכלב שלי.

שופט:   טוב, אני מעדיף לא לגרד פצע שרק עכשיו התרפא. השירות המזהיר שלך בשדה הקרב ציפה קצת בזהב את מעלליך האפלים בזירת השוד. תודֶה לזמנים הלא שקטים, שבזכותם יעברו על המעשה שלך בשתיקה.

פלסטאף: כבוד הלורד –

שופט:   אבל היות והכל רגוע, תדאג שכך זה יישאר. אל תעיר זאב ישֵן.

פלסטאף: להעיר זאב זה גרוע כמו להריח שועל.

שופט:   מה? אתה כמו נר, שרובו ככולו כבר נשרף.

פלסטאף: נר-תמיד למסיבות עד הבוקר, אדון לורד, לא שעווה - שומן חי, והנֶפח שלי עֵד.

שופט:   כל שערה לבנה על הפנים שלך צריכה להיות אות של צלילות.

פלסטאף: אות של צלי, של צלי, של צלי.

שופט:   אתה צמוד לנסיך הצעיר הנה-ושמה כמו טבעת חנק.   

פלסטאף: לא מדויק. טבעת היא קלה, אבל אותי לדעתי מי שרואה קונה בלי לשקול; בכל זאת מבחינות מסוימות אני מודה שאני לא עובר בתור סחורה. לא יודע. נפש אמיתית יש לה כל כך מעט ערך בדור העובר-לסוחר הזה, שאומץ לב הופך למאלף דובים, מוח פורה נהיה מוזג בפאב, והאינטלקט שלו נשחק בסיכום חשבונות. כל שאר המעלות שדבוקות לאדם, אחרי מה שעשה מהם הדור המושחת שלו, לא שוות אוכמנייה. אתם הזקנים לא מעריכים את היכולות שלנו הצעירים. אתם מודדים את הדם החם שלנו לפי המרה המרירה שלכם; ואנחנו שבחוד החנית של עלומינו, אני חייב להודות, אנחנו גם-כן שובבים.

שופט:   אתה רושם את עצמך במגילת הנעורים? אתה, שכל אותיות הגיל רשמו בתור זקן? מה, אין לך עין נוזלת, יד יבשה, לחי צהובה, זקן לבן, רגל מצטמקת, כרס מתנפחת? הקול שלך לא שבור, והנשימה קצרה, כפול בסנטר, חצי במוח, וכל איבר שלך נבוּל מיוֹשֶן? ואתה קורא לעצמך צעיר? בוש, בוש, בוש, סר ג'ון!

פלסטאף: לורד יקר, אני נולדתי בְּצלצול שלישי, ישר לַבּמה, עם ראש לבן וסוג של בטן עגולה. הקול שלי – איבדתי אותו בתרועה וזמרה של המנונים. להמשיך ולהוכיח עוד את הנעורים שלי, אני לא אמשיך. האמת היא, שאני זקן רק בשיקול דעת והבנה; ומי שרוצה להתחרות נגדי על אלפּיה בניתורי זיג-זג, שילווה לי את הכסף – ונראה אותו! בנוגע לַבּוֹקְס שהנסיך נתן לך, הוא נתן אותו כמו נסיך גס, ואתה קיבלת אותו כמו לורד רגיש; אני קראתי אותו לסדר על זה, והאריה הצעיר מתחרט -  בינינו, לא עם אפר ושק, אלא עם משי ושְלוּק.  

שופט:  טוב, שאלוהים ישלח לנסיך בן-לוויה יותר טוב.

פלסטאף: שאלוהים ישלח לַבּן-לוויה נסיך יותר טוב; אני לא יכול להיפטר ממנו.

שופט:  טוב, המלך ניתק אתכם; שמעתי שאתה יוצא עם הנסיך ג'ון נגד הארכיבישוף ורוזן נורת'אמברלנד.

פלסטאף: כן, תודה לשכל המתוק והחמוד שלך שהזכרת לי. אבל רק תדאגו-נא בבקשה, אתם שמנשקים את גברת השלום בעורף, שהצבאות שלנו לא ייפגשו ביום חם; כי, בחי אלוהים, אני לוקח אתי רק שתי חולצות, ואני לא מתכוון להזיע באופן מיוחד. אם יהיה חם, ואני איאלץ לשלוף משהו חוץ מבקבוק, הלוואי שאני לא אתיז עוד בחיים אף שפריץ. כל מבצע מסוכן שרק זוקף את הראש – ישר מפילים אותי עליו. טוב, אני לא יכול לשרוד לנצח; אבל זה תמיד היה אותו סיפור עם האומה האנגלית שלנו: ברגע שיש להם משהו טוב, הם מבזבזים אותו בלי חשבון. אם אתם מתעקשים שאני איש זקן, אז תנו לי מנוחה. הלוואי, אלוהים, שהשם שלי לא היה נורא כמו שהוא אצל האויב. היה לי יותר טוב להיאכל למוות מחלודה מאשר להישחק עד דק מתנועה בלי מנוח.

שופט:  טוב, תהיה הגון, תהיה הגון, ושאלוהים יברך את דרכך.

פלסטאף: כבוד הלורד יסכים להלוות לי אלף פאונד לצייד אותי לדרך?

שופט:  אף פני, אף פני. אתה צריך לירות, לא  לירות. כל טוב; תמסור שלומות לידידי ווסטמורלנד.

              (יוצאים השופט והמשרת)

פלסטאף: אם אני אמסור, כסח אותי בפטיש מאה קילו. זִקְנה הולכת עם חמדנות כמו שהגוף עם חרמנות. אבל פודגרה אוכלת את א' וסיפיליס צובט את ב', ואני מקולל באופן מקוזז. - ילד?

נער:   סר?

פלסטאף: כמה יש לי בארנק?

נער:   שלושה שילינג ושני פני.

פלסטאף: אני לא משיג תרופה נגד שחפת הארנק הזאת. הלוואות רק מחזיקות אותו עוד בחיים, אבל המחלה חשוכת מרפא. (מגיש מכתבים לנער) לך קח את המכתב לאדוני הלורד מלנקסטר, את זה לנסיך, את זה לרוזן ווסטמורלנד, ואת זה לַזְקֵנה שלי זאת שהבטחתי לה על בסיס שבועי להתחתן מיום שראיתי את השערה הלבנה הראשונה על הסנטר שלי. לעבודה; אתה יודע איפה למצוא אותי.

              (יוצא הנער)

            פודגרה מסופלסת, וסיפיליס מְפַדְגר. זה או זאת משתקים לי את הבוהן. לא נורא אם אני צולע; יש לי את המלחמות בתור תירוץ, וזה יגדיל לי את הפנסיה. ראש פיקח מנצל כל דבר. אני אעשה ממחלות הכנסות.

              יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי 4 חלק ב' - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >