שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

על המחזה

                 המחזה הודפס לראשונה ב – 1658, בתקופה (1642-60) שבה היו כל התיאטרונים סגורים וההצגות אסורות, בצו בסמכויות הפוריטניות, אך הוא הוצג לראשונה ב - 1621, והוא ממחיז אירועים שהובילו להוצאתה להורג של אליזבת סויר ב – 19 באפריל בשנה זו. הוא נכתב במהירות, כשהסיפור היה עדיין טרי ו"חם". לא מפתיע אפוא שנדרשו שלושה אנשים כדי לספק בזמן טקסט מוכן להצגה. יתכן, אגב, שיותר משלושה: עמוד השער של המחזה המודפס מכריז: "המכשפה מאדמונטון, ספור אמיתי וידוע שעובד לטרגי-קומדיה בידי כמה וכמה משוררים בעלי מוניטין - ויליאם ראולי, תומס דקר, ג'ון פורד וכו'."

                 בכל מקרה, שיתופי פעולה בין מספר מחזאים היו עניין שבשגרה בתיאטרון האליזבתני והיעקוביני. הידוע שבהם היה הצמד בּוֹמוֹנְט ופְלֶצֶ'ר החתומים ביחד על מחזות רבים (וגם, כך מספרים, חלקו בתקופה מסוימת בית אחד ואשה אחת); אך עוד מספר לא מבוטל מן המחזות המעולים ביותר של התקופה נכתבו בידי כמה מחזאים במשותף.   

                 במחזה שלפנינו מניחים רוב החוקרים שתומס דקר היה "מוביל הפרוייקט", והוא שכתב כנראה את כל חטיבות אליזבת סויר, המכשפה; סגנונו של ג'ון פורד ניכר בתמונות של פרנק סורני, אף שזהו המחזה הראשון שפורד חתום עליו, והוא היה הצעיר שבחבורת הכותבים (כנראה שימש כשוליה לדֶקר); ותרומתו של ראולי התבטאה בתמונות הקומיות של קאדי בנקס (שאותו גם שיחק, ומכאן ההתייחסויות לכובד משקלו ולכרסו של קאדי – ראולי היה איש גדול מימדים).

                הצלחת המחזה הובילה את השלישייה לכתוב ב – 1624 עוד מחזה, "רֶצח הבן את אמו", שאבד. דקר שיתף פעולה עם פורד בעוד ארבעה מחזות.    

                מצד אחד שייך המחזה לסוג המכונה "טרגדיות דומסטיות" ("ביתיות") שהיו פופולאריות מאד בסוף המאה השש-עשרה ותחילת השבע-עשרה: טרגדיות שבמרכזן תשוקות, יצרים ופשעים של בני-אדם פשוטים ורגילים, ולא נפילתם של מלכים ואומות כמקובל בטרגדיות. במרכז הטרגדיות הדומסטיות עמד כמעט תמיד פשע סנסציוני, על פי רוב רצח הקשור להפרה של שבועת הנישואים; ובמקרים רבים הן היו מבוססות על סיפורים אמיתיים שהתפרסמו בפמפלטים ותיארו בפרטי-פרטים מחרידים וצבעוניים את הפשע, לצד וידויים מתא הנאשמים ומלים אחרונות שנאמרו ליד עמוד התליה. בין הידועים שבמחזות מסוג זה ניתן למנות את "להרוג אשה בנועם" של תומס הֵייוּוד, "טרגדיה מיורקשייר" של תומס מידלטון, ו"ארדן מפאברשם" שמחברו לא ידוע.

                אך מה שמבדיל במיוחד את "המכשפה מאדמונטון" הוא ספורה של המכשפה והאופן שבו היא מוצגת. עמדתה החברתית והופעתה (מעוותת, כפופה, בעלת עין אחת) הופכות אותה למועמדת מושלמת לתפקיד המכשפה בעיני החברה. וכבר במונולוג הראשון שלה, לקהל, היא טוענת שהחברה כופה עליה את תפקיד המכשפה, ודוחפת אותה להיות כזאת. החלטתה להיות מכשפה מביאה לכניסתו של הכלב ולכריתת הברית ביניהם. יחסיה של אליזבת סויר עם הכלב לאורך המחזה הם מן האלמנטים המרתקים ביותר שבו. בכלל, המחזה דן באופן מורכב ביותר באמונה במכשפות בלונדון של הזמן ההוא (כמו גם מחזה מאוחר יותר של תומס הֵייוּוד וריצ'רד בְּרוֹם, "המכשפות האחרונות מלנקשייר").        

                 מעניין לשים לב שבכל פעם שמתחוללת תפנית לרעה בעלילה, הכלב נמצא שם. בהפקה של ה"רויאל שייקספיר קומפני" ב – 1983, בבימויו של בארי קייל ציינו המבקרים במיוחד את הופעתו הוירטואוזית של מיילס אנדרסון בתפקיד הכלב. "הוא הצליח להיות כלב אמיתי וגם דמות סמלית; קומי אך גם מאיים. פעולותיו הפיזיות – גלגולים, התחככויות, נהמות – יצרו מערכת יחסים מלאה עם אליזבת סויר ועם קאדי בנקס, שהעניקה לדמויותיהם שלהם עומק: הם היו זקוקים רגשית לכלב."