שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

  ג'וֹן וּוֶבְּסְטֶר

  וובסטר היה אחוז דיבוק מוות

  וראה את הגולגולת מתחת לעור;

  ויצורים בלי חזה מתחת לאדמה

  נשענו לאחור עם חיוך בלי שפתיים.

  פקעות נרקיסים במקום אישונים

  בהו מתוך חורי העיניים!

  הוא ידע שהמחשבה נכרכת סביב אברים מתים

  מהדקת את התאוות וההפקרויות שלה.

                                                         ת. ס. אליוט

              וובסטר נולד בסביבות 1578-1580 (כ – 15 שנה אחרי הולדת שייקספיר). בסרט "שייקספיר מאוהב" נתקל "וויל" שייקספיר, בכניסה לתיאטרון, בילד-רחוב בן 13 המשתעשע עם חתול, ואומר: "כשאני אכתוב מחזות, הם יהיו כמו טיטוס... אני אוהב שחותכים ראשים." וויל שואל אותו לשמו. "ג'ון וובסטר. הנה קִיצִי, קִיצִי" – והוא מעביר לחתול עכבר לבן וצופה בסקרנות. "ים דם. רק ככה שווה לכתוב." וויל פונה משם, מוטרד. "חכה", אומר הילד, "תראה איך החתול נושך לו את הראש."

              וובסטר למד משפטים תקופה קצרה, והתחיל לכתוב לתיאטרון בשנות העשרים המוקדמות לחייו. בתחילה כתב, כמו מחזאים רבים של התקופה, בשיתוף פעולה עם מחזאים אחרים – אנתוני מנדיי, מייקל דרייטון, תומס מידלטון, הנרי צ'טל, תומס הייווד, ג'ון מארסטון, ג'ורג' צ'פמן ובן ג'ונסון.

              לקח לו זמן רב עד שכתב את הטרגדיה הגדולה הראשונה שלו, "השטן הלבן", ב – 1612. "לאלה הטוענים שהשתהיתי עד שגמרתי את הטרגדיה הזאת", כתב בהקדמה, "אני מודה שאיני כותב בעט-אווז שעל כנפיה שתי נוצות". והוא מביא כדוגמה את אוריפידס שענה למשורר זוטר שטען כנגדו שהוא כותב שלושה חרוזים כשהוא עצמו כותב שלוש-מאות: "אבל זה ההבדל: את שלך יקראו שלושה ימים, ואת שלי שלושה דורות". הנצח, כפי שכותב סטנלי וולס, הוכיח את דבריו של וובסטר: "השטן הלבן" ו"הדוכסית מאמלפי" עדיין מוצגים, נקראים ומעוררים התפעלות.

              הטרגדיות של וובסטר דנות את גיבוריהן לחוויות ביזאריות וקיצוניות. הן מציירות תמונות איומות של סבל, אובססיה, מתח מיני וטירוף, ומותחות את דמיון הקהל והדמויות עד לסף שבירה ממש, ולפעמים אף מעבר לו. המעברים אצל וובסטר חדים ומהירים, וחושפים בבת אחת תהומות מבעיתות. תמונת מותה של "הדוכסית מאמלפי" היא מן השיאים הדרמטיים של המחזאות העולמית. 

              כל זה כתוב בשפה חיה ועזה, אכזרית בפיוט, ופיוטית במיידיות. רלף ברי כותב כי "התנועה שבשירתו – מהירה, גמישה, פתאומית – משקפת את התנועות שבנפשות גיבוריו, שבהן נראים האינסטינקטים בהתהוותם, והרגשות כשהם נשפכים ללא סדר, ללא תודעה, במפלים או בנתזים שבאים מבפנים, כפי שנראה לא אחת בבני אדם אמיתיים."

              הרולד פינטר מספר בראיון אתו שהשורה של פרדיננד למראה גופת הדוכסית – "כסו פניה; עיני מסתנוורות; היא מתה צעירה" – צמררה אותו עוד כנער, ועדיין מעבירה חידודים בבשרו.    

                  ב – 1615 יצא לאור הקובץ "דמויות", המכיל 32 קטעים קצרים המתארים טיפוסים שונים של בני אדם. הספר יצא כנספח לפואמה  "אשת איש" של סר תומס אוברברי, והוא מיוחס לג'ון וובסטר.

                  בין הטיפוסים הכלולים בו - "מצביא ראוי", "פחדן רברבן בפיקוד", "פירט", "חלבנית יפה ועליזה", "שיכור הולנדי שמתגורר באנגליה," "שופט מכובד", "טבח צרפתי", "ספק טבק", "חרזן", ועוד.

אלמנה צדיקה

              היא עץ הדקל: כמותו לא תשגשג לאחר שבעלה נעקר. למען ילדיה היא מתחתנת לראשונה, שכן התחתנה כדי שיהיו לה ילדים, ולמענם לא תתחתן שנית.

              היא כזהב הטהור מכל, שמשתמשים בו רק למדליות של נסיכים – לא יוטבע בה חותם אלא של איש אחד. נדוניות עשירות לא משפיעות עליה, תארי כבוד לא יסיטו אותה. להחליף את שמה, היא סבורה, משמע לעשות חטא שיבייש את זכר בעלה. היא סבורה כי עברה את העולם כולו בגבר אחד; את שארית זמנה, אם כן, היא מקדישה לשמיים.

              האמונה הטפלה העיקרית שלה היא שרוח בעלה תוטרד ממשכבה אם לא תעשה כרצונו; היא תעשה את רצונו גם ללא צו משפטי.

              היא תשקיע עצמה בפעולות צדקה, וכיוון שהיא נחוצה לאדמה הזאת, אלוהים לא קורא לה השמיימה עד שתבוא בימים עד מאד; וגם אז, על אף שכוחה הטבעי בוגד בה, היא ניצבת כפירמידה עתיקה, אשר ככל שתלך ותתקטן בעיני האדם, כך היא הולכת וקרבה לשמיים.

              עליה לשמש כמראה לגברות הצעירות שלנו, שעל פיה תתלבשנה.

              שום פורענות לא יכולה להתקרב אליה, שכן כשהיא מתייסרת על אובדן בעלה, כל השאר נחשב בעיניה כזוטות. היא טמנה את גופו באנדרטה הנעלה ביותר: היא קברה אותו בלבה.

              לסיכום, היא שריד קודש: אמנם אין לנשקה, אך חובה לסגוד לה.

אלמנה רגילה

              היא כמו הבד שמכסה את עגלת ההלוויות: היא שימשה בהלוויות רבות מדי, מבלי שצבעה ישתנה. קצו של בעלה מתחיל בדמעות; וקץ דמעותיה מתחיל בבעל.

              עיקר גאוותה בשפע מחזריה; ומהם היא מרוויחה: שכן כל אחד מביא עוד אחד.

              ...וכך, כמו תפוח שהבשיל מדי, היא נושרת מעל עצמה: אך זה שזוכה בה, הוא אדון לרכוש מטונף.

              כאשר היא אלמנה, הביטו בה, היא לא אשה באבל. אם היא בטוחה אי פעם, הרי זה רק על בטן מלאה - לכיוון המיטה.

בעל מרה שחורה

              הוא סוטה מן העדר: אחד שהטבע עשה אותו חברתי, שכן עשה אותו אדם, ונטייה מטורפת שינתה זאת. הוא אינו נעים לאיש, ואיש אינו נעים אליו. מחשבות תועות הן החומר ממנו הוא עשוי, הן גורמות לו להתהלך כסהרורי, זו הנאתו. דמיונו לעולם אינו נח, הוא דואג שמוחו יהיה בתנועה מתמדת, כמו הקפיץ בשעון: הוא מותח את מחשבותיו לעתים קרובות, ולעתים קרובות לא פחות מרפה מהם.

              הוא נושא ענן בפניו, לעולם לא מזג אויר צח. חיצוניותו מותאמת לתוכו, בכך הוא מאוזן: שניהם אינם נאים.

              הוא חושב על עסקים, אך לעולם לא עושה אותם. כולו הגות, לא פעולה.

              הוא מחשל ומעצב את מחשבותיו, כאילו הוא מייעד אותם למטרה כלשהיא, אך בסופו של דבר אין בהן תועלת; כמו בול עץ חרוט אין חפץ.

              מצבי רוחו והשמש הם אויבים. השמש בהירה וחמה, מזגו שחור וקר.

               הוא שולל מן הטבע את השינה שמגיעה לו, ומשלם לו יותר מדי בעירנות דרוכה. דבר לא מסב לו עונג לאורך זמן, אלא מה שמענג את שגיונות דמיונו. שדים מכרסמים ורוע טורפני אוכלים אותו חיים. הוא אדם רק למראית עין, החלק הטוב יותר שבאדם לקוי אצלו: חסרה בו נשמה מלאה והגיונית, שהיא מעלתו העיקרית של האדם, המבדילה אותו מיצורים חסרי תבונה.

שחקן

              הוא יודע לאשורו את נוהגו של העולם, שלתוכו בא כדי לשחק תפקיד, ואז לצאת.

              חייו אינם עצלים, כי כולם פעולה, ואין מי שצריך להיזהר יותר במעשיו, כי עיני כל האנשים נעוצות בו. מקצועו יש בו דבר והיפוכו, כי משמיצים אותו ומריעים לו. הוא מתחזה לא רק על הבמה, אלא לפעמים גם ברחוב, כי שם הוא מתחזה לג'נטלמן. 

              ככל שהוא מעמיד פנים יותר, כך הוא מענג יותר. המשרתות שבקהל מאוהבות בו עד מעל לאוזניים, והגברות מזמינות אותו להופיע ולהפגין את ביצועיו בחדרי המיטות שלהן.

              רק המשורר, כותב המחזות, הוא הרודן שלו.

              אך, אם לומר את האמת, שחקן טוב אחד שווה חמישה ג'נטלמנים ממוצעים, ואם יש לו גוף טוב – אפילו ששה. באשר לנחישות ואומץ, מי ישווה לו? הרי הוא רגיל למות בגבורה.

שחקן מצויין

              שבו-נא בתיאטרון ויהיה נדמה לכם שאתם רואים הרבה קווים נמתחים מתוך כל כך הרבה עיניים, והשחקן הוא המרכז. הוא לא מתאמץ להפוך את אלת הטבע למפלצת; לעתים קרובות היא נראית משחקת אתו באותה תמונה, אך לא על קביים. בפעולתו הוא מחזק עקרונות בדוגמאות, כי מה שאנו רואים שהוא מגלם נדמה לנו כאילו קורה באמת לעינינו. הוא מוסיף הדר לעמל המשורר, כי מה שאצל המשורר אינו אלא חרוז, הופך באמצעותו לחרוז עם מוסיקה.

              כל בני האדם שותפים לעיסוקו; מה שהוא עושה למראית-עין, האחרים עושים לאמיתו של דבר. אחד משחק היום שליט, ולמחרת איש פרטי; פה אחד משחק רודן, ולמחרת גולה; איש זה הערב הוא טפיל, מחר איש אדוק; וכך עוד ועוד.

חומר קריאה מומלץ על ג'ון וובסטר:

הגולגולת מתחת לעור – צ'רלס פורקר  Skull beneath the Skin - Charles R. Forker (Southern illinois University Press) 1986   

ג'ון וובסטר - מרגרט לופטוס ראנאלד    John  Webster - Margaret Loftus Ranald (Twayne Press) 1989

 הפרספקטיבה של העולם (ג'ון וובסטר והדרמה היעקובינית) - לי בליס  The World's Perspecive - John Webster and the Jacobean Drama - Lee Bliss - Rutgers University Press 1983

אמנותו של ג'ון וובסטר- רלף ברי The Art of John Webster - Ralph Berry (Clarendon Pess Oxford) 1972

 ג'ון וובסטר – קובץ מאמרים בעריכת בריאן מוריס  John Webster - edited by Brian Morris (Ernest Benn Limited London) 1970

פרק 8 מתוך שייקספיר ושות' מאת סטנלי וולס (פנגווין, 2006)

מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית - ג'ון וובסטר מאת דוויויד גאנבי  Oxford Dictionary of National Biography  - online