שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט קוריולנוס - קדימה >


הנפשות הפועלות


קוריולאנוס

CORIOLANUS

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

 

קָאיוּס מַרְסְיוּס, אחר כך קָאיוּס מַרְסְיוּס קורילאנוס

טיטוס לַרְטְיוּס, קוֹמִינְיוּס, גנרלים נגד הוֹולְסְקִים

מֶנֶנְיוּס אַגְריפָּה, חבר של קוֹרִיוֹלנוּס

סיסיניוס וֵולוּטוּס, יוניוס בּרוּטוּס, טְרִיבּוּנִים של העם

מַרְסְיוּס הצעיר, בנו של קוֹרִיוֹלנוּס

כרוז רומאי

ניקאנור, רומאי

טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, גנרל הוֹולְסְקִים

סגן של אוֹפִידְיוּס

קושרים עם אוֹפִידְיוּס

אדריאן, וֹולְסְקִי

אזרח של אַנְטְיוּם

שני שומרים וֹולְסְקִים

וֹולוּמְנִיָה, אמו של קוֹרִיוֹלנוּס

ווירגיליה, אשתו של קוֹרִיוֹלנוּס

וולריה, חברה של ווירגיליה

סֵנָאטורים רומאים ווֹולְסְקִים, פַּטְריקים, אאדילים, ליקְטורים, חיילים, אזרחים, שליחים, משרתים של אוֹפִידְיוּס, ובני לוויה אחרים.


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסת קבוצה של אזרחים מתקוממים, עם כלונסאות, אלות, וכלי נשק אחרים.

 

אזרח ראשון: לִפְנֵי שאנחנו מתקדמים הלאה, תנו לי לדבּר.

כולם:  דבּר, דבּר.

אזרח ראשון: כולכם נחושים שעדיף למות מאשר לגווע ברעָב?

כולם:  נחושים, נחושים.

אזרח ראשון: קודם כל, אתם יודעים שקָאיוּס מַרְסְיוּס הוא אויב ראשי לעם.

כולם:  יודעים, יודעים.

אזרח ראשון: בואו נהרוג אותו, ותהיה לנו חיטה במחירים שלנו. יש החלטה?

כולם:  מיותר לדבר יותר; צריך לעשות את זה. קדימה, קדימה!

אזרח שני: מילה אחת, אזרחים טובים.

אזרח ראשון: אנחנו נחשבים אזרחים עלובים, הפטריקים הם טובים. מה שהשלטון מקיא היה משקם אותנו. אם הם היו זורקים לנו רק את השאריות כל עוד הן טריות, יכולנו לחשוב שהם נותנים לנו לחיות באופן אנושי; אבל אנחנו יקרים להם מדי: הרזון שאוכֵל אותנו, מַראֶה האומללות שלנו, זה המדד לַשֶפע שלהם; הסבל שלנו הוא רווח בשבילם. בואו ננקום על זה באַלוֹת, לפני שנצטמק לְמַקְלות. כי האֵלים יודעים שאני מדבר את זה מרעָב ללחם, לא מצמָא לנקמה.

אזרח שני: אתם תפעלו במיוחד נגד קָאיוּס מַרְסְיוּס?

כולם:   נגדו ראשון. הוא כלב דרגה א' נגד העמְךָ.

אזרח שני:  אתם לוקחים בחשבון אֵילו שירותים הוא עשה למען המדינה?

אזרח ראשון: בהחלט, והיינו בשמחה נותנים לו ציון לשבח על זה, אם לא היה משלם לעצמו בלהיות יהיר.

אזרח שני:  לא, אל תשמיץ.

אזרח ראשון: אני אומר לך, מה שהוא עשה לתפארת, הוא עשה רק למען התפארת:אפילו אם אנשים רכּי לב יגידו בנדיבות שזה היה למען המדינה שלו, הוא עשה את זה בשביל לשמח את אמא שלו, וחלקית בשביל להיות יהיר, שזה מה שהוא: גבוה בגאווה כמו בגבורה.

אזרח שני:  מה שבַּטֶבע שלו, והוא לא יכול לעשות נגדו כלום, אתה מחשיב לו כחסרון. אין לך זכות  בשום פנים להגיד למשל שהוא חמדן.

אזרח ראשון:  אולי אין לי זכות, אבל לחסוך בהאשמות אני לא חייב. יש לו חסרונות, עם עודף, שמְעייף לִמְנות.

                  צעקות מבפנים.

               מה הצעקות האלה? הצד השני של העיר קם; מה אנחנו נשארים פה לקשקש? לקפיטול!

כולם:  בואו, בואו.

אזרח ראשון:  שקט, מי בא הנה?

              נכנס מֶנֶנְיוּס אגריפּה.

אזרח שני:  מֶנֶנְיוּס אַגְרִיפּה הנכבד, אחד שתמיד אהב את העם.

אזרח ראשון: הוא דווקא אחד ישר, הלוואי כולם היו כמוהו!

מננניוס:  מה, אזרחים, בוער? לאן הולכים כך עם

          מקלות ועם אַלות? מה יש? אמרו לי, אנא.

אזרח ראשון: העסק שלנו לא בלתי-ידוע לסֵנָאט; היה להם מושג כבר שבועיים מה אנחנו מתכוונים לעשות, ועכשיו נַראה להם בְּמעשים. אומרים "לפושטי יד יש ריח-פֶּה חזק"; הם יִראו שיש לנו גם זרועות חזקות.

מֶנֶנְיוּס:  איך, רבותי, רֵעים טובים, שכנַי

          הישרים, מה, תהרסו את עצמכם?

אזרח ראשון:  זה אי אפשר, אדון, אנחנו הרוסים כבר.

מֶנֶנְיוּס:   אני אומֵר לכם, רעים, אתם

          בְּראש דאגתם של הפַּטְריקים.

          על המצוקות, על סבלכם מן המחסור,

          מוטב תכּוּ את השמיים בַאַלוֹת

          האלה, אל תנופפו אותן

          מול המדינה הרומאית, אשר תִיסע

          בְּמַסלולה, וּתְנפּץ לרסיסים

          עשרת-אלפים בְּלָמים קשים מכל  

          מכשול אשר תוכלו אי פעם להציב לה.

          כי המחסור - לא הפַּטְריקים, האֵלים

          יוצרים אותו, והברכּיים שלכם, 

          לא הזרועות, יביאו ישע. אוי לי,

          האסונות דוחפים אתכם לאסונות

          כפולים; אתם חוטאים בְּהשמצות

          על קברניטי המדינה, שדואגים

          לכם כמו אבוֹת, כשאתם

          מקללים אותם בתור אויבים.

אזרח ראשון: דואגים לנו? ממש! הם אף פעם לא דאגו לנו. נותנים לנו לגווע מרעָב, והמחסנים שלהם מתפוצצים מתבואה; מוציאים צווים נגד ספסרות בשביל לתמוך בספסרים; מבטלים יום-יום כל חוק בריא שתוּקן נגד העשירים, ומספקים עוד ועד חוקי ברזל יום-יום להגביל ולכבול את העניים. אם המלחמות לא יאכלו אותנו חיים, הם יאכלו; וזאת כל האהבה שיש להם בלב אלינו.

מֶנֶנְיוּס:  אחת משתיים,

          או שתודו כי אין מרושעים כמותכם,

          או שאתם ריקים משכל. אספֵּר

          לכם מעשיה יפה; אולי

          יצא לכם להכירה כבר, אך

          כיוון שתשרת את מטרתי, אעז

          לתת בה עוד קצת חלוּדה.   

אזרח ראשון:  טוב אני אשמע אותה, אדוני; אם כי אל תחשוב שתִמְרח את הבושה שלנו עם מעשיה; אבל, אם תרצה, שְפוֹך.

מֶנֶנְיוּס:   היֹה היה זמן, כל איבְרי הגוף

          מרדוּ בַּבּטן; והאשימוּה כך:

          שכמו מין מערבולת בְּמרכז

          הגוף היא סתם רובצת, עצלה, 

          לא פעילה, תמיד אוגרת לה

          מזון, לא שותפה אף פעם לעמל

          של כל השאר, בעוד שכל האיברים

          האחרים רואים, שומעים, או מייצרים,

          הולכים, חשים ומדריכים, והדדית

          בשותָפוּת תורמים לַתיאבון

          ולַרְווחה של כל הגוף. ענתה הבטן –

אזרח ראשון:  כן, אדוני, איזו תשובה נתנה הבטן?

מֶנֶנְיוּס:   אדון, אני אגיד לך. במין חיוך,

           שלא מן הרֵיאות הגיע, אך בכל זאת –

           כי שימו לב, אצלי הבטן יכולה

           גם לחייך, ולא רק לדבּר –

           ענתה היא בלגלוג לאיברים

           הנרגנים, החלקים המרדנים

           אשר קִנְאו בִּמְנת חלְקהּ; ממש

           ובדיוק כמו שאתם פה מכפישים

           את הסֵנָאטורים שלנו, על שהם

           אינם כמותכם.

אזרח ראשון:               תשובת הבטן שלך – מה?

            הראש, כתר מלכות, העין הצופָה,

            הלב המייעץ, הזרוע חַיָילֵנוּ,

            הסוס רגְלנוּ, הלשון החצוצרה,

            עם כל המגֵנים והעוזרים

            האחרים בַּמנגנון הזה שלנו,

            אם הם –

מֶנֶנְיוּס:                  מה, מה? תיפח רוחי, האיש

           יודע לדבר! מה, אם הם מה?

אזרח ראשון:   דוכּאו בְּיד הבטן הזוללת,

            בור השְפָכים בגוף –

מֶנֶנְיוּס:                          כן-כן, מה אז?

אזרח ראשון:   אותם סוכנים, אם הם התלוננו,

             מה כבר יכלה הבטן לענות?

מֶנֶנְיוּס:                                    אני

            אגיד לך, אם תעניק לי קצת

            ממה שיש לך בקושי – סבלנות! –

            תשמע את מַעֲנה הבטן.

אזרח ראשון:                           טוב, אתה

            מושך את זה בלי סוף.

מֶנֶנְיוּס:                             שים לב, חבר:

            הבטן הרצינית שלנו, היא היתה

            שקוּלָה, ולא נִמְהרת כמו מאשימֵיה,

            וכך ענתה: "נכון, חבְרֵי איגוד הגוף",

            אמרה היא, "שאני הראשונה

            שמקבלת את מִכְסת האוכל

            אשר עליו אתם חיים; וכך יאה,

            שכן אני היא המַחְסן והחנוּת

            של כל הגוף. אבל, אם תִזְכּרו, אני

            שולחת את הכל בִּנְהרות דמכם,

            עד לארמון, הלב, עד כס המוֹח;

            ודרך פרוזדורים ולְשָכוֹת מִשְנה

            של האדם, כל עוֹרק עז, כל נים

            נחוּת, ממני מקבלים את מנת

            הטֶבע שממנה הם חיים. וגם

            אִם, ידידים טובים, כולכם ביחד" –

            את זה אומרת, אל תשכח, הבטן –

אזרח ראשון:  כן, אדוני; טוב, טוב.

מֶנֶנְיוּס:                                "גם אם כולכם

           ביחד לא תוכלו לראות מה שאני

           מעבירה לכל אחד, דף החשבון  

           שלי מראֶה שאת הקמח של כולם

           כולם ממני מקבלים, ומותירים

           לי רק את הסובּין." אז מה תגיד על זה?

אזרח ראשון:  שזאת היתה תשובה. מה התרגום?

מֶנֶנְיוּס:    או! הסֵנָאטורים של רומא הם

           הבטן הטובה הזאת, אתם

           האיברים המרדנים: אם תִבְחנו

           את עצתם ואת דאגתם,

           ותעכלו נכון את פועלם

           לִשְלום גוף המדינה, תִראו

           שכל תועלת ציבורית שתקבלו

           נשלחת ועוברת רק מהם

           לכם, בשום פנים ואופן לא

           מעצמכם. מה דעתך, אתה,

           הבּוהן הגדול של הכינוס הזה?

אזרח ראשון:  אני בוהן גדול? למה בוהן גדול?

מֶנֶנְיוּס:  כי בתור הכי נמוך, נחות, עלוב

         במרידה הגאונית הזאת, אתה

         הכי בולט: אתה גור כלב-ציד לא

         גזעי, ורץ בראש הלהקה לחטוף

         שלל. אבל עמדו הכן עם המקלות

         והמוטות המזדקרים האלה; רומא

         והעכברושים שלה עומדים

         כבר ראש מול ראש; וצד אחד חייב

         ליפול.       

         נכנס קָאיוּס מַרְסְיוּס.

                      מַרְסְיוּס אציל, יחי!

מַרְסְיוּס:                                     תודָה.

           מה יש, מנוולים חרחרנים,

           אתם משפשפים את הגֵרוּד

           של דעתכם עד שתהיו צרעת?

אזרח ראשון:  תמיד זכינו למלה טובה ממך.

מַרְסְיוּס:   מי שייתן לכם מלים טובות,

           רק יתחנף מתַחת שפל השִפְלוּת.

           מה, מה אתם רוצים, כלבי כלאיים,

           שמלחמה לא אוהבים גם לא שלום?

           זו מפחידה אתכם, וזה עושֶה אתכם

           גאים. מי שיבטח בכם, ימצא שְפָנים

           כשהוא זקוק לאריות; ואווזים

           כשהוא זקוק לשועלים. אתם

           דבר בטוח כמו פחם לוהט

           על קרח, או ברד בַּשלג. כל

           מה שאתם טובים בו זה לקשור כתרים

           לעבריין שנענש ולקלל

           את דין הצדק שגָזר לו עונש.

           מי שראוי לזכּות בְּתואר הגדולה,

           זוכֶה בשנאתכם; וטעמכם

           הוא תיאבון של איש חולה, אשר

           חושק בכל מה שמזיק לו עוד.

           מי שתלוי בחסדיכם, שוחֶה עם

           זימֵי עופרת, וחוטב עצֵי אלון

           בְּגבעולים. שתיתָלוּ! בכם לבטוח?

           אתם מַחֲליפים כל רגע השקפה,

           קוראים "ענק" למי שרק עכשיו שנאתם,

          "אשפה" לזה אשר היה לכם אליל.

          מה העניין, שבכל רחבי העיר

          אתם צורחים כנגד הסֵנָאט

          האצילי, ש – תחת האלים –

          מטיל בכם יראה, אחרת תטרפו

          אחד את השני? מה הם רוצים?

מֶנֶנְיוּס:   חיטה בתעריף שהם יחליטו,

          כי הם אומרים שמַמְגורות העיר שופעות.

מַרְסְיוּס:   שייתלו הם! הם אומרים! אלה

            יושבים ליד האח, ומתיימרים לדעת

           מה נעשֶה בממשלה; מי מטפס,

           מי משגשג, ומי נופל; תופסים צדדים,

           ומהמרים על זיווגים אפשריים;

           פה מְחזקים סיעה, ושם רומסים את מי

           שלא נראה להם בְּנעליים-טלאי-

           על-טלאי. אז הם אומרים שיש

           מספיק תבואה? אם רק האצולה

           תסיר את חֶמְלתה קצת, ותיתן לי

           להשתמש בחרב, אז אקים

          מאלָפִים בְּנֵי עבדים קצוצים

          כאלה תל פגרים שיהיה גבוה  

          אפילו לַכּידון שלי. 

מֶנֶנְיוּס:  לא, אלה כבר כמעט משוכנעים לגמרי;

           כי גם אם אין להם עודף תבונה,

           הם פחדנים מעל לכל שיעור. אבל

           בבקשה תגיד לי, מה אומרת כנופיה 

           ב'?

מַרְסְיוּס:  היא פּוּזרה. שייתָלו! אמרו

           שהם "מְזֵי-רעב", התיזו פתגמים –

           שהרעָב ישבור חומות של אבן;

           שגם כלבים צריכים מזון; שהבשר

           נועד לפֶה; שהאלים בָּראוּ חיטה

           לא רק לעשירים. בַּגיבובים

           האלה הם שפכו את תלונתם,

           ואז, כשקיבלו תשובה, והוענק

           להם תגמול – תגמול מוזר, אשר

           ישבור את לב הנדיבוּת, יחוויר

           את פני הכוח הבריאים – זרקו

           איש איש את כובעו, כאילו התכוונו

           לתלות אותו על קרן הירח,

           והִתחרוּ בִּצעקות.

מֶנֶנְיוּס:                        מה הוענק

           להם?

מַרְסְיוּס:           טְרִיבּוּנִים, חמישה, מבחירתם, 

           כדי להגן על חוכמתם הבהמית.

           יש יוּנְיוּס בְּרוּטוּס, וסִיסִינְיוּס וֵולוּטוּס,

           ואני לא יודע עוד. לעזאזל,

           אצלי האספסוף היה מחריב את כל

          העיר לפני שכך ימשול בי. עם הזמן

          יכניעו כל סמכוּת, ישריצו עוד נושאים

          גדולים יותר אשר יצדיקו מרידות.

מֶנֶנְיוּס:   זה משונה.

מַרְסְיוּס:                 להתפזר, שאריות!  [/ הביתה, רסיסים!]

              נכנס שליח.

שליח:   איפה הוא קָאיוּס מַרְסְיוּס?

מַרְסְיוּס:                            פה; מה העניין?

שליח:    יש חדשות, אדון: הוֹולְסְקִים מִתְחמשים.          

מַרְסְיוּס:  אני שמח; זאת ההזדמנות

          להיפטר מעודף אוכלוסין

         רקוּב. תראו: מורֵינו רבותינו.

          נכנסים סיסיניוס וֵולוּטוּס, יוניוס ברוטוס, קוֹמִינְיוּס, טיטוס לַרְטְיוּס, עם סֵנָאטורים אחרים.

סֵנָאטור א':  מַרְסְיוּס, נכון מה שאמרת לא מזמן:

              הוֹולְסְקִים חמושים כבר.

מַרְסְיוּס:                              יש להם

            מנהיג, טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, שאצלו

            תזיעו לא מעט. אני, מודה על

            חטא, מקנא באצילות נפשו;

            אם לא הייתי מה שהנני,

            הייתי מבקש להיות רק הוא.

קוֹמִינְיוּס:   שניכם נלחמתם!

מַרְסְיוּס:                       אם חֲצי עולם

           היה נלחם בחֵצי ב' בציפורניים,

           והוא בַּצד שלי, הייתי מתמרד,

           בכדי שכל מלחמותי יהיו

           איתו רק. הוא אריה אשר

           אני גאה לצוד.

סֵנָאטור א':                 אז, מַרְסְיוּס הנכבד,

           צא אל המלחמה תחת קוֹמִינְיוּס.

קוֹמִינְיוּס:   נתתָ הבטחה.

מַרְסְיוּס:                     נתתי, ואני

           עומד בדיבורי. כן, טיטוס לַרְטְיוּס,

           אתה תראה אותי מכה שנית

           בפרצופו של טוּלוּס. מה, אתה

           מוּשְבּת? פורש?

לַרְטְיוּס:                      לא, קָאיוּס מַרְסְיוּס, על

           אחד מהקביים אשען

           ובשני אכה, רק לא להישאר

           מחוץ לעסק.

מֶנֶנְיוּס:                    הו, זה גזע אמיתי!

סֵנָאטור א': בואו לַקָפּיטוֹל איתנו - שָם,

             אני יודע, חברינו ממתינים.

לַרְטְיוּס (לקוֹמִינְיוּס): אתה בראש. (למַרְסְיוּס): לך אחֵרי קוֹמִינְיוּס,

            אנחנו אחריך, כי אתה ראוי

            לזכוּת קְדימה.

קוֹמִינְיוּס:                     מַרְסְיוּס אציל.

סֵנָאטור א' (לאזרחים):              מהר

             הביתה, תסתלקו!

מַרְסְיוּס:                           לא, שיבואו.

           לַוֹולְסְקִים יש הרבה חיטה: תקחו

           לשם את העכברושים האלה,

           שיכרסמו בַּגורן שלהם.

           כְּבוד המורדים, האומץ שלכם

           קורן-זורח: אנא הצטרפו.

                   (האזרחים מתגנבים החוצה. סיסיניוס וברוטוס נשארים)

סיסיניוס:   היה אי פעם איש גאה כמו מַרְסְיוּס זה?

ברוטוס:    אין מתחרה לו.

סיסיניוס:   כשנבחרנו כטְרִיבּוּנִים של העם –

ברוטוס:    מה, שמְתָ לב לפיו ולעיניו?

סיסיניוס:                                זה מילא,

              אך הלגלוג שלו!

ברוטוס:                        כשהוא רותח,

              הוא לא יחוס בַּבוּז שלו על האלים.

סיסניוס:    ילעג לַלבנה הטהורה.

ברוטוס:    שהמערכה הזאת תבלע אותו!

            מעודף תעוזה הוא נעשה

            יהיר מדי.

סיסיניוס:               טבע כזה, כשמדגדגת

              אותו ההצלחה, בז גם לצל

              שהוא דורך עליו בצהריים.

              אבל אני תוהה האם שחצנותו

              תסכים לכפוף ראשה תחת מרות

              קוֹמִינְיוּס.

ברוטוס:                   את התהילה, אותה 

             הוא מבקש, ובה הוא מבורך כבר,

              ניתן לשמור ולהשיג הכי 

              טוב ממקום שני: שכן כל כשלון

              יהיה אשמת הגנרל, גם אם יפעל

              ללא רבב, ודעת הקהל

             ההפכפכת אז תזעק, על מַרְסְיוּס,

             "אה אילו הוא היה עומד בְּראש

             העסק!"

סיסיניוס:              ומצד שני, אם יצְלחוּ

             העניינים, המוניטין – אשר

             נדבק כל כך למַרְסְיוּס – ינשל את

             קוֹמִינְיוּס משבחיו.

ברוטוס:                         לא צְחוֹק. חצי

             מתִפְארוֹת קוֹמִינְיוּס הן של מַרְסְיוּס,    

             למרות שמַרְסְיוּס לא פעל לזכות בהן;

             וכל פגמיו תפארת מַרְסְיוּס, גם

             אם הוא אינו ראוי להם.       

סיסיניוס:                                  בוא ונשמע איך

             מארגנים את המבצע; ובאיזו

             שיטה, לבד מייחוּדִיוּתוֹ,

             הוא מתכונן לצאת לפעולה.

ברוטוס:                                    קדימה.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים טוּלוּס אוֹפִידְיוּס וסֵנָאטורים של קוֹרִיוֹלי.          

סֵנָאטור א':  אז, דעתך, אוֹפִידְיוּס, היא ששָם

              ברומא הם עֵרים לַתכניות

             שלנו, ויודעים איך אנו מתכוונים

            לפעול.

אוֹפִידְיוּס:            מה, דעתך שונָה? מה נֶהְגָּה

              אי פעם במדינה הזאת שרומא

              לא הורתעה עליו לפני שהוא קָרם

              עור וגידים? לפני בקושי ארבעה

              ימים קיבלתי ידיעות משם,

              באלה המלים – נדמה לי יש לי פה

              את המכתב – כן, הנה: "הם שולחים

              כוחות, אך לא ידוע אם מִזְרחה

              או מערבה. הרעָב גדול,

              האנשים מתקוממים; ויש שמועות כי

              קוֹמִינְיוּס, מַרְסְיוּס האויב שלך מכבר –

              אשר שנוא יותר ממך ברומא –

              וטיטוס לַרְטְיוּס, רומאי עז-לב מאד,

              הם השלושה שמובילים את הכוחות

              לאן שהם יפנו: סבירות גבוהה – אליך.

              לשיקולך."

סֵנָאטור א':                 צְבָאֵנו בשדה.

              לרגע לא היה לנו ספק שרומא

              תשיב לנו במלחמה.

אוֹפִידְיוּס:                               ולא בכדי                 

             דָאַגְתֵם להסוות את תכניות  

             הסתר הגדולות האלה, עד

            אשר יבוא הרגע לְחושפָן,

            אך עוד לפני שהן בָּקְעוּ מן הביצה

            נודעו לרומא. הגילוי הזה גורם

            להנמכת היעד, שהיה לכבוש

            עָרים רבות, לפנֵי, כמעט, שרומא

            תדע כלל שיצאנו למבצע.

סֵנָאטור ב': אוֹפִידְיוּס האציל, קבּל מינוי,

            מהר אל הגדודים; השְאֵר אותנו

            לשמור על קוֹרִיוֹלי. אם הם יערכו

            מצור עלינו, שלח את הצבא

            שלך להסירו. אבל נדמה לי כי

            תמצא שהם לא מוכנים מולנו.

אוֹפִידְיוּס:  אל תהיו בטוחים בכלל. אני

           מדבר מוודאות. יותר מזה, מִסְפּר

           מה מפלוגותיהם יצא לדרך כבר,

           ורק לכאן. אני משאיר אתכם,

           מכובדַי. אם קָאיוּס מַרְסְיוּס ואני

           שוב ניפגש, נשבענו זה לזה

           שנילחם לַנצח עד אשר אחד

           שוב לא יוכל.

כולם:                    שהאלים יהיו אתך!

אוֹפִידְיוּס:    שימרו על הכבוד!

סֵנָאטור א':                     שלום.       

סֵנָאטור ב':                                שלום.

כולם:         שלום.

                 יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסות וֹולוּמְנִיָה ווירגיליה, אמו ורעיתו של מַרְסְיוּס. הן מתיישבות על שני שרפרפים ותופרות.

 

וֹולוּמְנִיָה:   בבקשה ממך, בת, שירי, או תתבטאי באופן משובב יותר. אם בני היה בעלי, הייתי חוגגת לאין ערוך יותר בהיעדרו אשר מַקְנָה לו כבוד, מאשר בגיפופי מיטתו, כשהוא מפגין את שיא אהבתו. כשהוא היה עדיין רך שנים וגוף, והבן היחיד יוצא רחמי; כשנעורים וחן קטפו אליו את כל המבטים; כשתמורת יום של הפצרות מלכים, אף אֵם לא היתה מוכרת אותו לשעה הרחק מעיניה; אני, בשוקלִי כמה הכבוד הולם אדם כזה – שאינו שווה  יותר מתמונה לתלות על קיר אם התהילה לא תפיח בו חיים – שמחתי לתת לו לתוּר אחר סכנה אם הוא ימצא כבוד ותפארת. לְמלחמה אכזרית שלחתי אותו, ממנה שב, מצחו עטור בזר אלון. אני אומרת לך, בת, כששמעתי לראשונה שיש לי בן גבר, לא ניתרתי משמחה כמו בזמן שראיתי אותו  מוכיח לראשונה כי הוא גבר.

וירגיליה:   אבל אם הוא היה מת בספור הזה, גברתי, מה אז?

וֹולוּמְנִיָה:   אז שם שִבְחוֹ היה לי לְבן, ובו הייתי מוצאת צאצא. שמעי מה שאני מצהירה בכנוּת: אם היו לי תריסר בנים, כולם שווים באהבתי, ואף אחד מהם לא יקר פחות ממַרְסְיוּס הטוב שלך ושלי, הייתי מעדיפה שאחד-עשר ימותו באצילות למען ארצם, מאשר שאחד יתפנק וישתמט מפעולה.

      נכנסת גברת.

גברת:      גבירתי, הגבירה וָולֵרְיָה באה לבקר אותך.

וירגיליה:   אנא תני לי רשות להיות פטורה.

וֹולוּמְנִיָה:   בשום פנים ואופן.

          נדמה לי שאני שומעת את התוף

          של בעלך; רואה אותו תופס

          את שערות אוֹפִידְיוּס ומפיל

          אותו; כמו ילדים מול דוב, נָסים

          הוֹולְסְקִים מפניו. נדמה אני

          רואה אותו רוקע ככה וקורא

           כך: "בואו, פחדנים, זָרעו אתכם בפחד

           גם אם נולדתם ברומא." אז,

          מוחֶה מצחו המגואל בדם

          ביד כְּסוּיָת שריון, צועד קדימה

          כמו איכר שמשימתו לקצור

           הכל, או שיפוטר.

וירגיליה:   מצחו המגואל בדם? הו יופיטר,

            לא דם!

וֹולוּמְנִיָה:               מספיק, טפשה! לגבר זה הולם

             יותר משְלל זהב. שְדֵי הֶקוּבָּה,

             בהניקה את הֶקְטוֹר, לא נראו

             יפים ממצח הקטור כשירק בבוז

             דמו על חרב יוונית. אִמרי

             לה לוָולריה שאנחנו מוכנות

             לקבּלת פניה.

            יוצאת הגברת.

וירגיליה:    שהשמיים ישמרו על בעלי

             מפני אֵימת אוֹפִידְיוּס!

וֹולוּמְנִיָה:                             הוא ירוֹצץ     

             את ראש אוֹפִידְיוּס תחת בֶּרך, וידרוך                    

             על צווארו.

                נכנסת וולריה, עם מלוֶוה, וגברת.

ולריה:     שתי גבירותי, יום טוב לכן.

וֹולוּמְנִיָה:   גבירתי המתוקה.

וירגיליה:    אני שמחה לראות אותך, מעלתך.

ולריה:      מה שלום שתיכן? אתן עקרות-בית לדוגמה ולמופת. מה אתן תופרות שם? רִקמה יפה, אין מה להגיד. מה שלום בנך הקטן?

וירגיליה:    אני מודה לגבירתי; טוב, מעלתך.

וֹולוּמְנִיָה:   הוא מעדיף לראות חרבות ולשמוע תוף מלִתְלוֹת עיניים במורֶה שלו.

ולריה:      מלה שלי, בן של האבא! אני נשבעת, זה ילד מאד יפה. בחיי, הסתכלתי עליו ביום רביעי חצי שעה רצוף: יש לו ארשת כל כך נחרצת. ראיתי אותו רודף אחרי פרפר מוזהב, וכשהוא תפס אותו, שחרר אותו שוב, ו – שוב אחריו, והתגלגל והתגלגל, ועל הרגליים שוב, תפס אותו שוב; או שהנפילה שלו הרגיזה אותו, או מי יודע מה, הוא ככה חרק שיניים וקרע אותו לגזרים. הה, אני אומרת לכן, איך שהוא מיקמק אותו!

וֹולוּמְנִיָה:   אחד ממצבי-הרוח של אביו.

ולריה:      בהחלט, אוּ-אָה, זה ילד אציל.

וירגיליה:    שובב, גבירתי.

ולריה:      די, הַנחְנָה את החוט-ומחט, אני חייבת שתִתְלוו אלי בתפקיד אצילוֹת עצלוֹת אחר הצהריים.

וירגיליה:    לא, גבירה טובה, אני לא יוצאת מהבית.

ולריה:      לא יוצאת מהבית?

וֹולוּמְנִיָה:   תצא, תצא.

וירגיליה:    באמת לא, ברשותך; אני לא אעבור את המפתן עד שבעלי יחזור מן המלחמה.

ולריה:      תתביישי לך, את מגבילה את עצמך בלי שֶכל. די, את חייבת לבוא לבקר את הגברת הטובה שרובצת על מיטת יולדות.

וירגיליה:   אני מאחלת לה החלמה מהירה, ואבקר אותה בתפילותי; אבל אני לא יכולה לבוא לשם.

וֹולוּמְנִיָה:   למה, אם תרשי לי?

וירגיליה:    זה לא כדי לחסוך בעבודה, ולא כי אין לי אהבה אליה.

ולריה:      את רוצה להיות פֶּנֶלוֹפּה מספר שתיים; אם כי אומרים שכל מה שהיא טָוְותָה בהיעדרו של בעלה רק מילא את העיר בְּעָש. די כבר, הלוואי שהבד הזה היה רגיש כמו האצבע שלך, שתרחמי עליו ותפסיקי לדקור אותו. די כבר, את תבואי איתנו.

וירגיליה:    לא, גבירה טובה, סלחי לי; באמת שלא אצא.

ולריה:      ביקר לי, אח, תבואי אתי, ואספר לך חדשות מצוינות על בעלך.

וירגיליה:    הו, גבירה טובה, לא יכולות להיות עדיין.

ולריה:      ברצינות, אני לא מתלוצצת איתך. הגיעו חדשות ממנו אתמול בלילה.

וירגיליה:    באמת, גבירתי?

ולריה:      באמינוּת, בָּדוּק; שמעתי סֵנָאטור אומר את זה. ככה: הוֹולְסְקִים פרשוּ את צבאם, נגדם יצא הגנרל קוֹמִינְיוּס, עם חלק אחד של הכוח הרומאי שלנו. בעלך וטיטוס לַרְטְיוּס צרים על העיר שלהם קוֹרִיוֹלי; אין להם ספק שינצחו, ושזאת תהיה מלחמת בזק. זה נכון, בנשמתי, אז בבקשה, תבואי איתנו.

וירגיליה:    תני לי פְּטוֹר בטובך, מעלתך, ואציית לך בכל להבא.

וֹולוּמְנִיָה:   עזבי אותה, גבירתי; כמו שהיא עכשיו, היא רק תדביק במחלה את הבילוי שלנו.

ולריה:      בחיי, נדמה לי שאת צודקת. שלום-שלום לך אם כך. בואי, גברת טובה, מתוקה. בבקשה ממך, וירגיליה, תִזְרקי את הקדְרוּת שלך מחוץ לדלת, ותצטרפי אלינו.

וירגיליה:    לא, במילה אחת, גבירתי; באמת אסור לי. אני מאחלת לכן בילוי יפה.

ולריה:      טוב, אז – שלום.

            יוצאות.


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסים מַרְסְיוּס, טיטוס לַרְטְיוּס, עם תופים ודגלים, עם מפקדים וחיילים, כמו לפני העיר קוֹרִיוֹלי. בא אליהם שליח.

 

מַרְסְיוּס:  שליח בא. בוא נתערב – היה כבר קְרב.

לַרְטְיוּס:  סוסִי נגד שלך שלא.

מַרְסְיוּס:                        סָגוּר.

לַרְטְיוּס:                                 הוסכם.

מַרְסְיוּס:  תגיד, הגנרל שלנו כבר פגש

          את האויב?

שליח:                 הם שם, צופים אחד

         על השני, אבל לא נלחמו עוד.

לַרְטְיוּס: יפה, הסוס הטוב - שלי.

מַרְסְיוּס:                            אקנה אותו

           ממך.

לַרְטְיוּס:           לא, לא אמכור ולא אתן אותו:

          אַלווה לך לחמישים שנה. – הַזעיקו את

          העיר!

מַרְסְיוּס:              מה המרחק עד לַצבאות?

שליח:    פחות ממִיל וחצי.

מַרְסְיוּס:                      אז נשמע

           את תרועתם לקרב, וגם הם את שלנו. 

           עכשיו, מַרְס, אֵל צְבאות, זרז את מבצענו,

           כדי שנוּכל בחרבות חמות לצעוד 

           מפה אל ידידים בשדה הקרב.

           לנשוף! לתקוע!

            תרועה למשא ומתן. נכנסים שני סֵנָאטורים עם אחרים, על חומות קוֹרִיוֹלי.

            טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, הוא בתוך חומותיכם?

סֵנָאטור א':  הוא לא, אך אין פה איש אשר פוחד

              מכם פחות ממנו, זאת אומרת

              פחות מכלום.

                 תופים מרחוק.

                                הקשיבו, התופים

            שלנו מזעיקים את בחורינו.

            נשבור את חומותינו ובלבד

            שהם לא יסגרונו פה במכלאה.

            השערים האלה שנראים סגורים,

            קשורים רק בקנֵי סוּף. הם יִיפָּתְחוּ

            מאליהם. תקשיבו, מרחוק!

            תרועות קרב מרחוק.

            הנה אוֹפִידְיוּס. תשמעו מה הוא עושה

            מהצבא המפוּרר שם שלכם.

מַרְסְיוּס:    הו, הם התחילו!

לַרְטְיוּס:                         אות הקרב משם

            יהיה לנו שיעור. הי, סוּלמוֹת!

              נכנס צבא הוֹולְסְקִים (מתוך העיר).

מַרְסְיוּס: אין להם פחד מפנינו, הם

         פורצים מתוך העיר. עכשיו שימו מגן

         מעל הלב, ותלְחמוּ בְּלב חסון  

         מכל מגן. להתקדם, טיטוס אמיץ.

         הם לועגים לנו מעל מה ששיערנו,

         וזה עושה אותי מזיע-זעם.

         קדימה, אנשים שלי: מי שפּוֹרש

         הוא וֹולְסְקִי בעיני, והוא ירגיש

         טוב את החוד שלי.

           תרועה. הרומאים נהדפים בחזרה אל שוחותיהם. נכנס מַרְסְיוּס, מקלל.

          כל מגפות דרום יפלו על ראשיכם,

          חֶרְפּוֹת של רומא! עדר של –... מורסות

          ודלקות שיידָבּקו בכם!

          שיברחו כולם מסרחונכם   

          בגועל עוד לפני שתֵרָאוּ,

          וזה את זה תדביקו ממרחק של מיל

          נגד הרוח! נְשָמות אווז בדמות  

          אדם, איך נָסְתם כך מעבדים

          שגם קופים יכּו! שדים וגיהינום! 

          בלי נעל, גב אדום, חיוורים כמו סיד

          ואחוזי צמרמורת פחד! תתעשתו,

          להסתער, או, חי אש המרומים,

          אנטוש את האויב ומלחמתי

          תהיה בכם. תיזהרו. קדימה:

          אם תתייצבו בעוז, נדחוף אותם                 

          עד לנשותיהם, כמו שהדפו

          אותנו לַשוּחוֹת. קדימה, אחרי!

           עוד תרועה, ומַרְסְיוּס הולך אחריהם לשערים.

          הנה, עכשיו השערים פתוחים.

          נראה אתכם עוזרים! כי המזל

          פער אותם למען הרודפים ולא

         לנמלטים. אז קחו דוגמה, עשו כמוני!

            נכנס לשערים.

חייל א':  הוא מתאבד! אני לא.

חייל ב':                            גם אני לא.

             מַרְסְיוּס נלכד בפנים.

חייל א': תראה, סגרו אותו בפנים.

             התרועות נמשכות.

כולם:                                  לתוך הסיר!

             נכנס טיטוס לַרְטְיוּס.

לַרְטְיוּס:  אז מה קורה עם מַרְסְיוּס?

כולם:                                הוא נשחט, בטוח.

חייל א':  רדף אחרי הנמלטים, צמוּד,

          נכנס איתם; והם בבת אחת

          טרקו את השערים. הוא לבדו

          מול כל העיר שם.

לַרְטְיוּס:                         אה, אדם אציל! גופו -

           על תחושותיו - ביקש לגבור גם על

           חרבו שאין בה חוּש; כשזו התכופפה

           הוא קם. עוד לא היה כמוך, מַרְסְיוּס:

           אבן כּדכּוד שְלֵמָה, גדולה כמוך, לא

           היתה אבן-חן עשירה כמותך.

           היית החייל העילאי,

           עז ונורא לא רק במכותיך, כי

           מול מבטיך המאיימים ותוף

           הרעם של קולך, אויביך רעדו,

           כאילו העולם קודח ורוטט.

               נכנס מַרְסְיוּס, מדמם, מותקף בידי האויב.

חייל א':    תביט, אדון!

לַרְטְיוּס:                   זה מַרְסְיוּס! בואו נְחלֵץ

            אותו, או נימָחֵץ איתו.

              הם נלחמים, וכולם נכנסים לעיר.


מערכה 1, תמונה 5 -


נכנסים כמה רומאים, עם ביזה.

 

רומאי א': את זה אני סוחב לרומא.

רומאי ב': אני את זה.

רומאי ג': כולרה! זה היה נדמה לי כסף אמיתי.

          יוצאים. 

      עדיין תרועות מלחמה מרחוק.

      נכנסים מַרְסְיוּס וטיטוס לַרְטְיוּס עם חצוצרן.

מַרְסְיוּס: תראו את כל הפּשפשים האלה,

          אשר מעריכים את שעותיהם

          במחיר דְרָאכְמָה שְחוּקה! כרים וכפיות

          נחושת, חרבות בשתי פרוטות,

          וכותנות שהתליין קובר

          עם אלה שלבשו אותן, העבדים

          האלה הבזויים, לפני שתָם הקרב עוד, כבר

          אורזים. שיירָמסו! ותשמעו,

          הגנרל מקים שם המולה! אליו!

          כי שם איש השנאה של נשמתי,

          אוֹפִידְיוּס, מְשסֵעַ את הרומאים.

          אז, טיטוס הנועז, קח די כוחות

          להחזיק בעיר, כשאני,

          עם מי שיש בו אומץ, אמהר

          לתת יד לקוֹמִינְיוּס.

לַרְטְיוּס:                       איש גדול,

         אתה מדמם; פעילותך היתה

         קשה מִדַי בשביל סיבוב שני

         של קרב.

מַרְסְיוּס:           אדון, אל תהלל אותי;

         מה שעשיתי לא היה חימום אפילו.

         שלום לך. הדם שמטפטף

         ממני מְרָפֵּא אותי, לא מְסַכּן.

         לפני אוֹפִידְיוּס כך אני אופיע,

         ואלָחֵם.

לַרְטְיוּס:             עכשיו שתתאהב בך

          קשוֹת אֵלָת המזלות היפהפיה,  

          וּבִקְסמיה הגדולים תַטְעה

          את חֶרב יְריביך! איש אמיץ,

          ההצלחה תהיה נושאת כליך!

מַרְסְיוּס:  וידידה שלך כמו של כל מי

          שהיא מָטָּה לו חסד! אז שלום.

לַרְטְיוּס:  מַרְסְיוּס אציל מכל!

          יוצא מַרְסְיוּס.

          לך תְקע בחצוצרה שלך בכיכר השוק;

          זַמֵּן לכאן את כל קציני העיר,

          שנְשתֵף אותם בתכניתנו. רוץ!

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 6 -


נכנס קוֹמִינְיוּס, כמו בהפוגה, עם חיילים.

 

קוֹמִינְיוּס: נִשְמוּ קצת, חברים; יפֶה לחמתם;

          היינו רומאים: לא מטופשים

          בהתקפה, לא פחדנים בנסיגה.

          אבל שִמְעוּ לי, רבותי, עוד נידָרֵש

          להילחם שוב. כשהִתְקפנו, בִּמְקוּטע  

          שמענו, נישָאים ברוח, את

          קולות הקרב של ידידינו. האלים

          של רומא יברכו את מזלם

          כמו שנאחל למזלנו, כדי

          שכוחותינו יחד, בפנים קורנים,

          יִזְכּו להעלות לכם קרבן

          תודה.

          נכנס שליח.

                   החדשות שלך?

שליח:                               האזרחים

          של קוֹרִיוֹל פרצו החוצה, והשיבו

          ללַרְטְיוּס ולמַרְסְיוּס מלחמה.

          ראיתי את צבאנו נהדף

          אל השוחות שלו, ואז עזבתי.

קוֹמִינְיוּס:  אתה אולי דוֹבר אמת, אך לא

           דוֹבר יפֶה, נדמה לי. כמה זמן מאז?

שליח:     מעל שעה, אדון.

קוֹמִינְיוּס:  בקושי מחצית פרסה; רק לא מזמן

           שמענו פה את התופים. כיצד

           הִצְלחְתָ לבזבז שעה על מחצית 

           פרסה, ולְאחֵר בַּחדשות?

שליח:                                  שלחוּ

          בעקבותי בדרך וֹולְסְקִים מרגלים,

          אז נאלצתי לעשות עיקוף

          של עוד פרסה-וקצת; אחֶרֶת כבר

          הייתי מְדוֵוח, אדוני, לפני

          חצי שעה.

        נכנס מַרְסְיוּס.

קוֹמִינְיוּס:                מי שם, אשר נראֶה כמו

          פשטו לו את העור? אֵלים! יש לו

          חותָם הגוף של מַרְסְיוּס, וראיתיו  

          כבר ככה בעבר.

מַרְסְיוּס:                   הגעתי מאוחר?

קוֹמִינְיוּס: רועה צאן לא מבדיל בין רעם לטַנְבּוּר

          כמו שאני מבחין בַּצליל של מַרְסְיוּס מול

          כל צליל נחות.

מַרְסְיוּס:                   הגעתי מאוחר?

קוֹמִינְיוּס: כן, אם אינך טבוּל בְּדם של אחרים,

          אלא עטוף בַּדם שלך.

מַרְסְיוּס:                          הו תֵן

         לי להדק אותך בִּזרוע חזקה 

         כמו כשחיזרתי; וּבְלֵב שָמֵח כמו

         בתום יום נישואינו, כשנרות

         האירו דרך למיטת כלולות.

קוֹמִינְיוּס: הפֶּרח שבלוחמים, מה מצבו

          של טיטוס לַרְטְיוּס?

מַרְסְיוּס:  מצב של איש טרוד בחריצת דינים:

          גוזר על אֵלֶה מוות, ועל אחרים

          גָלוּת, חוֹנֵן את זה, ומאיים על זה;

          מחזיק את קוֹרִיוֹל בִּשְמָהּ של רומא

          כמו בְּכֶלב מתרפס, וברצונו

          מתיר את הרצועה קצת.

קוֹמִינְיוּס:                           איפה הוא

           העבד שסיפר לי כי הִכּו אתכם

           עד לַשוּחוֹת? איפה הוא? תקראו לו.

מַרְסְיוּס:  עזוב אותו בשקט, הוא דיווח

           אמת; לולא האצילים שלנו.    

           האספסוף – קללה! טְרִיבּוּנִים הם רוצים! - 

           עכבר לא נָס אי פעם מחתול

           כמו שהם ברחו מפנֵי אשפות

           גרועות מהם.

קוֹמִינְיוּס:                  אבל איך התגברתם?

מַרְסְיוּס: יש זמן כדי לספר? נדמה לי – אין.

          מה, איפה האויב? אתם שולטים

          בשדה הקרב? אם לא, למה לחדול?

קוֹמִינְיוּס:  מַרְסְיוּס, נלחמנו עם הגב לקיר,

           ונסוגונו לתכנן איך לנצח.

מַרְסְיוּס:  איך הם פּרוסים? אתם יודעים באיזה צד

           הציבו את בְּחירֵי צבאם?

קוֹמִינְיוּס:                             ניחוש שלי,

           חוד החנית מורכב מהפּלוגות של אַנְטְיוּם,

           בהן ישימו מבטחם; ובראשן

           אוֹפִידְיוּס, הוא לב תקוותם.

מַרְסְיוּס:                                 אני מפציר

           בך, בשם כל הקרבות אשר לחמנו,

           בשם הדם אשר שפכנו יחד,

           בנדרינו לידידות עולם,

           שתְשַלַח אותי אל מול אוֹפִידְיוּס

           ומול בני אַנְטְיוּם שלו; ובלי דיחוי:

           בוא ננצל את השעה ונְמָלא

           את האוויר בחרבות שלופות

           ובחצים.

קוֹמִינְיוּס:             אישית הייתי מבקש

           שילוּוךָ אל אמבט חמים,

           וימרחוּךָ במשחות, אך לא אעז

           אף פעם לסרב לבקשה שלך.

           בחר כל מי שייטיב לפעול תחתיך.

מַרְסְיוּס: מי שייטיב הוא זה שמשתוקק.

          אם יש כאן מי – וחטא לחשוד שאין –  אשר

          אוהֵב את הצבעים בהם אני מָרוּח;

          אם יש פה מי שלְחַיָּיו חושש פחות

          מאשר לִשְמוֹ הרע; אם יש מי שמְבכר

          מוות אמיץ על פני חיים רעים; -

          שהוא בלבד, וכל מי שמרגיש כמותו,

          יניף יד, ככה, לבטא את רגשותיו,

          ויִתְלָווה אל מַרְסְיוּס.

         כולם צועקים ומנופפים בחרבותיהם, מרימים אותו על זרועותיהם, ומשליכים באוויר את מגבעותיהם.

          אני! לבד! עשו ממני חרב! -

          אם זו לא הצגה, אז מי מכם

          איננו ארבעה וֹולְסְקִים? וכל

          אחד מכם יכול לשאת אל מול

          אוֹפִידְיוּס הגדול שריון כבד כמו

          שלו. אני חייב לבחור מכם רק כמה,

          אבל תודָה לַכּל: היתר יירתמו

          לקרב אחר, כפי שיידרש.

          אנא פַּנוּ לי שטח, ומייד אפּיל

          פה החלטה מי הראויים מכל

          לצאת למשימה.

קוֹמִינְיוּס:                     קדימה, בחוּרים;

            הוכיחו את מִפְגן הלהט שלכם,

            ותתחלקו בכל איתנו.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 7 -


טיטוס לַרְטְיוּס, המציב משמר על קוֹרִיוֹלי, צועד עם תופים וחצוצרות לעבר קוֹמִינְיוּס וקָאיוּס מַרְסְיוּס, עם סגן, חיילים אחרים, וגשש.

 

לַרְטְיוּס:    אז תשמרו על השערים; מלאו

             את הפקודות כפי שהכתבתי. אם

             אזעיק עזרה, שַגְרוּ אלינו יחידות;

              השאר יָגֵנוּ כמה שניתן    

             על העֶמְדָה: כי אם נוּבס בשדה הקרב, 

             כבר לא נוכל להחזיק בעיר.

סגן:                                         תסמוך

             עלינו, אדוני.

לַרְטְיוּס:                      קדימה; וסִגרו

             מאחורינו את השערים.

             גשָש, הובֵל לַמחנה הרומאי.

            יוצאים.


מערכה 1, תמונה 8 -


תרועת קרב. נכנסים מַרְסְיוּס ואוֹפִידְיוּס משני צדדים.

 

מַרְסְיוּס:  לא אלחם עם איש לבד ממך,

           אני שונא אותך יותר מכל

            מפר שבועה.

אוֹפִידְיוּס:                  אנו שונאים שווה:

           אין בכל אפריקה נחש שאתעב

           יותר מאת שמך ותהילתך.

           הצב את רגלך.

מַרְסְיוּס:                     מי שיָמוּש ראשון

           ימוּת כְּעֶבד לשני, והאֵלים

           יקללו אותו לַנצח.

אוֹפִידְיוּס:                       אם

           אני בורח, מַרְסְיוּס, צוּד אותי כמו

           ארנבת.

מַרְסְיוּס:            לא חלפו שלוש שעות עוד, טוּלוּס,

           מאז שלבדי לחמתי בין

          חוֹמות הקוֹרִיוֹל שלך, עשיתי שם

          כרצוני: לא בדמִי אתה

          רואה אותי עטוף. לנקמתך

          סחוֹט, שלוֹף, כל כוח שרק יש לך.

אוֹפִידְיוּס:  גם לו היית הֶקְטור, הפּטיש

           של אבותיך שבהם כה תתרברב,

           לא תימלט ממני כאן.

       כאן הם נלחמים, ומספר וֹולְסְקִים באים לעזרת אוֹפִידְיוּס. מַרְסְיוּס נלחם עד שהם נהדפים בלי נשימה.

            צבא חַנְפָנים, לא גִבּוֹרים, המטתם

            עלי חרפה עם עזרתכם הארורה.

           יוצאים.


מערכה 1, תמונה 9 -


תרועה. קריאה לצבאות להתכנס. חצוצרות. נכנסים מצד אחד, קוֹמִינְיוּס עם רומאים; מצד שני מַרְסְיוּס שזרועו חבושה בצעיף.

 

קוֹמִינְיוּס: אם אתאר לך את פּועַלְךָ

          היום הזה, לא תאמין למעשיך;

          אך אספּר, ובַסֵנָאטורים

          אז יִימהֵל בַּדֶמע שְחוֹק; האצילים

          יקשיבו, יִפְערו פֶּה, ולבסוף, 

          בהשתאות, יריעו; הגברות

          תִפְחדנָה, ושמֵחוֹת להצטמרר,

          תִשְמענָה עוד; והטְרִיבּוּנִים

          המַשְמִימִים, שעִם העָם המעופּש 

          שונאים תהילתך, יאמרו בעל כורחם,

          "נודֶה-נא לַאֵלים שיש לנו

          חייל כזה ברומא".

          ובכל זאת המשתה הזה היה לך

          רק פֵּרוּרים, אחרי שקודם כבר

          זללְתָ עד שובעה.

            נכנס טיטוס לַרְטְיוּס עם כוחותיו, מן המרדף.

לַרְטְיוּס:                        הו גנרל,

          הִנה סוס הַקְרבות, אנחנו האוכּף.

          אילו ראית –

מַרְסְיוּס:                 אנא, די. אמי, שיש

           לה זכות-חוק לְפָאֵר דָמָהּ,

           בּהללה אותי, רק מכאיבה לי.

           עשיתי בדיוק כמותכם, כלומר

           כל מה שביכולתי; הוּנעתי בדיוק

           כמותכם, כלומר מאהבת מולדת.

           כל איש אשר מימש את רצונו הטוב

           היטיב לפעול ממני.

קוֹמִינְיוּס:                         לא תהיה

           בור קבר לשבחיך; רומא מוכרחה

           לדעת את ערכו של בְּנָה. יהיה

           זה חטא גרוע מגניבה, ולא פחות                     

           מלעז, להסתיר את מעשיך,

           ולהשתיק מה שפסגת התשבחות

           וצמרְתָן נראות קטנות מולו.

           על כן, אני מפציר בך – כאות

           של הוקרה, ולא כּגְמוּל על פּועַלְך –

           בפני צבאנו שְמע אותי.

מַרְסְיוּס:                              יש לי עלַי

           כמה פצעים, ומגרד להם

           כשהם שומעים שמזכירים אותם.

קוֹמִינְיוּס:                                      אם לא

           יִזְכּוּ לשמוע, תעלה בהם מוּגלָה

           בְּשל כפיות טובה, ויִנמְקו עד מוות.

           מהסוסים אשר לָקַחנו כשָלל –

           טובים וגם רבים – מכל אוצְרות

           העיר ושדה-הקרב, אתה זכאי

           לעשירית, שתקבל לפני

           שיחולק שלל לכל, מה שתבחר,

           כראוּת עיניך.

מַרְסְיוּס:                    גנרל, אני

           מודֶה לך; אך על לבי איני יכול

           לִכְפּוֹת לָקַחַת שוחַד לְשלֵם

           לַחֶרב: לא אסכים לזה, חלקי

           יהיה כמו חלקם של אלה שעמדו

           והסתכלו.

           תרועה ארוכה. כולם צועקים "מַרְסְיוּס! מַרְסְיוּס!", מרימים את מגבעותיהם ואת חניתותיהם. קוֹמִינְיוּס ולַרְטְיוּס עומדים גלויי ראש.

         הלוואי שהכּלים האלה, שאתם

         מחללים, לא יישָמְעו עוד! כשתופים

         וחצוצרות יהיו לחנפנים

         בשדה הקרב, ערים וארמונות

          יוּצְפוּ חֲלַקְלָקוּּת דו-פרצופית.

         כשהפלדה רכה כמו תולעת משי,    

         תולעת תהיה שר הצבא!

         מספיק, אני אומר! על זה שלא

         שטפתי את האף המדמם שלי,

         או כי חיסלתי איזה שרץ חלשלש –

         מה שבְּלִי כותרות, רבים עשו פה –

         אתם צורחים לי הִמְנונים בלי סוף

         עם סִלְסוּלים של מליצות-שווא מופרזות,

         כאילו שאני אוהב להאכיל

         את שמִי הדל בתשבחות עם רוטב של

         שקרים.

קוֹמִינְיוּס:             אתה מדי צנוע, מתאכזר

           למגילת תהילתך בִּמְקום לומר

           תודה ולקבְּלָה כפי שמגיע. עם

           כל הכבוד, אם ככה תתעלל

           בעצמך, נכבול אותך – כמו אחד

           שלעצמו מזיק – באזיקים,

           כדי לדבר אתך בהִגיון בלי פחד.

           על כן יהא ידוע – לַעולם כמו לנו -   

           כי קָאיוּס מַרְסְיוּס הוא אשר עונד 

           את זֵר המלחמה הזאת: כְּאוֹת לכך,

           אתן לו את סוסִי אציל הגזע, 

           שכל המחנה מכיר, עם קישוטיו

           כולם; ומהיום והלאה, על

           מה שחולל מול קוֹרִיוֹל, קִרְאו לו,   

           במלוא גְרוֹן הצבא ובתשואות,

           מַרְסְיוּס קאיוס קוֹרִיוֹלנוּס!

           באצילות שָא תואר זה לַנצח!

            תרועה. חצוצרות נשמעות, ותופים.

כולם:     מַרְסְיוּס קאיוס קוֹרִיוֹלנוּס!

מַרְסְיוּס:   אני אלך להתרחץ; וכשפָּנַי

            יבהירו, אז תבחינו אם אני

            מסמיק או לא: מכל מקום, אני

            מודה לכם. אני אשב טוב על

            הסוס שלך, ואנסה תמיד להיות

            עִטוּר-מִשְנה לְתואר הכבוד

            שהענקת.

קוֹמִינְיוּס:                 אז – לאוהל; שָם,

           לפני המנוחה, נכתוב לרומא על

           הצלחתנו. טיטוס לַרְטְיוּס, שוב

           לקוֹרִיוֹלי: שלח לנו לרומא את

           בחירי העיר, איתם נוכל לשאת-

           לתת לטובתם ולטובתנו.

לַרְטְיוּס:   כבר.

מַרְסְיוּס:           האלים עושים ממני צחוק:

            אני, שרק עכשיו סירבתי לקבל

            שי מלכים, חייב להתחנן

            מול אדוני ומפקדי למשהו.

קוֹמִינְיוּס:   קִבּלְתָ, זה שלך כבר. מה זה?

מַרְסְיוּס:                                        זמן-

            מה התחבאתי פה בקוֹרִיוֹלי

            בְּבית של עני אחד: הוא התייחס

            אלי יפֶה. ראיתי שנלקח

            בשֶבי. הוא זעק אלי. אלא שאז

            היה אוֹפִידְיוּס מול עיני, והחֵמָה

            גברה על רחֲמַי. בּקשָתי אליך,

            תן דרור למארֵחַ המִסכּן שלי.

קוֹמִינְיוּס:   תְחינָה יפָה! גם אם היה שוחט  את בני,  

            היה חופשי כּרוּח. טיטוס, תשחרר

            אותו.

לַרְטְיוּס:             מַרְסְיוּס, מה שמו?

מַרְסְיוּס:                                    חי יופיטר, שכחתי!

            אני עייף, אוּ-אָה, הזכרון  

            תשוש; אין לנו יין פה?

קוֹמִינְיוּס:                               נלך לאוהל.

           הדם שעל פניך מתקרש,

           הגיע זמן שיטפלו בזה כבר. בוא.

             יוצאים.


מערכה 1, תמונה 10 -


תרועה. נכנס טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, מדמם, עם שניים או שלושה חיילים.

 

אוֹפִידְיוּס:    העיר נפלה.

חייל א':    היא עוד תוחזר אלינו בתנאים טובים.

אוֹפִידְיוּס:     תנאים!

                הלוואי הייתי רומאי: איני יכול,

                כְּוֹולְסְקִי, בשום תנאי, להיות מה שאני.

                תנאים? איזה הֶסְדֵר מביא תנאים

                טובים לצד של המושפּל? חמש

                פעמים, מַרְסְיוּס, אני אתך לחמתי;

                אותו מספר אַתָּה אותי הכּיתָ;

                ולא תפסיק, נדמה לי, גם אם ניפגש

                יום יום, כל ארוחה, על השעון.

                חי איתני הטבע, אם אפגוש

               אותו אי פעם שוב, זקָן אל מול זקָן,

               אז הוא שלי, או שאני שלו.

               יֵצֶר התַחֲרוּת שלי איבֵּד כל חוש

               כָּבוד: חשבתי פעם שאֶמְחץ אותו

               שווה אל מול שווה, חֶרב אמת

               אל מול חרב אמת. עכשיו אני מוכן

               לגמור אותו ולא חשוב איך, אם

               בְּכוח אם  בְּתחבולה.

חייל א':                               הוא השטן.

אוֹפִידְיוּס:       נועז יותר, אך לא כה ערמומי.

                גבוּרת לבי מורעלת, הוא השחיר אותה

               בסֶבל: ונגדו היא תהפוך עורה.

               לא השֵינָה, ולא קרנֵי מזבֵּח, לא

               לשכב חולה, עירום, גם לא מִקְדש,

               לא קָפּיטוֹל, תפילות של כוהנים,

               טקסי קורבן – כל אלה, שאוסרים לרצוח,

               לא יִזְקפו מסוֹרת רקובה

               או נוהַג מקוּלל מול שִנְאתי

               למַרְסְיוּס. איפה שאמצא אותו,

               אם זה יהיה בַּבּית, תחת גג אחִי,

               אפילו שָם, מול חוק של הַכְנסָת אורחים,

               ארחץ את כל זרועִי האיתנה

               בתוך הלב שלו. לֵך אל העיר;

               בּרֵר איך היא מוחזקת, ואת מי לוקחים

               בתור בנֵי ערובה לרומא.

חייל א':                                  ואתה

                לא בא?

אוֹפִידְיוּס:                 לי מחכים בְּחורש הברושים.

                בבקשה ממך – זה מדָרוֹם

               לְטחנות חיטת העיר – הבֵא אלי

               לשָם מֵידע על המצב, שלקִצְבּוֹ

               אצעיד את המסע שלי.

חייל א':                                  כן, אדוני.

                יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים מֶנֶנְיוּס ושני הטְרִיבּוּנִים של העם, סיסיניוס וברוטוס.

 

מֶנֶנְיוּס:   מגיד העתידות אומר לי שיהיו לנו חדשות הלילה.

ברוטוס:  טובות או רעות?

מֶנֶנְיוּס:  לא על פי תפילות העם, כי הם את מַרְסְיוּס לא אוהבים.

סיסיניוס: הטבע מלמד חיות לדעת מי חבר שלהם.

מֶנֶנְיוּס:   אמור לי, את מי אוהב הזאב?

סיסניוס:  את הכבש.

מֶנֶנְיוּס:   כן, כדי לטרוף אותו, כמו שהאספסוף הרעב היה עושה למַרְסְיוּס האציל.

ברוטוס:  הוא ממש כבש, שפּועֶהההה כמו דוב.

מֶנֶנְיוּס:   הוא ממש דוב, שחי כמו כבש. אתם שניכם זקנים וחכמים: ענו לי על שאלה אחת.

שניהם:   קדימה, אדוני.

מֶנֶנְיוּס:  איזה פגם לא חסר למַרְסְיוּס, שלשניכם אין שפע ממנו?

ברוטוס:  לא חסר לו פגם אחד, יש לו מְלָאי יפֶה.

סיסיניוס:  בייחוד גאווה.

ברוטוס:  ומעל לכל התרברבות.

מֶנֶנְיוּס:   טוב, זה משונה. אתם יודעים איך אתם נחשבים פה בעיר, אני מתכוון אצלנו שבשורה הראשונה? אתם יודעים?

שניהם:   נו, איך אנחנו נחשבים?

מֶנֶנְיוּס:   כי אתם מדברים על גאווה פה – לא תתרגזו?

שניהם:   נו, נו, אדוני, נו?

מֶנֶנְיוּס:  לא שזה חשוב, כי כל תירוץ קטן כמו כָּיָס שודד מכם סְכוּם סבלנות נכבד. תנו לַמזג שלכם לדהור חופשי בלי רֶסן, ותתרגזו להנאתכם; זאת אומרת אם זאת הנאתכם. אתם מטילים דופי במַרְסְיוּס כי הוא גאה.

ברוטוס:  ואנחנו לא לבד, אדוני.

מֶנֶנְיוּס:   אני יודע, אתם לא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר לבד, כי יש לכם עוזרים רבים, אחרת פּועַלְכם היה אֶפס בלבד: יש לכם כישורים כל כך תינוקיים, שלבד לא תוכלו הרבה לעשות. הו לו יכולתם להפנות את עיניכם אל עורפכם ולערוך סקירה פנימית של אישיותכם. הו לו רק יכולתם!

שניהם:   כי מה אז, אדון?

מֶנֶנְיוּס:   מה, אז הייתם מגלים את הצֶמד הכי לא שווה, גאה, אלים וקטנוני של שוטים בדמות שופטים שיש ברומא.

סיסיניוס:  מֶנֶנְיוּס, גם לך יצא שֵם לא קטן.

מֶנֶנְיוּס:   לי יצא שם של פַּטְריקי נוֹח עם הוּמור, ואחד שאוהב כוסית יין חם, בלי אף טיפה של מֵי נהר לדלל אותה; ידוע שבעוונותַי אני מזכֵּה מהֵר את הנאשם, נדלק ומתחמם חיש-קל מול התגרות טפשית; טיפוס שמתרועע עם ישְבָן הלילה יותר מאשר עם מצח הבוקר. מה שאני חושב, אני אומר, והרֶשע שלי מִתְאייד בהֶבל פֶּה. כשאני פוגש שני עסקנים כמוכם – כי לקרוא לכם מדינאֵי-מופת קשֶה לי – ואתם נותנים לי משקה שלא ערֵב לי לַחֵיך, אני מעקם נגדו את האף. אני מודה שיש לכם ניסוחים משובחים, אבל בְּשְפת חמורים: שניכם ביחד חוֹלָם וּמְלואו בכתיב חסֵר. וגם אם אני מוכן לעבור לסֵדֶר היום כשמתארים אתכם בתור אישים כבדֵי-ראש ונשואֵי-פּנים, שקְרָן מי שאומר שיש לכם פרצוף הגון. אם אתם רואים את כל זה על הפנים שלי, שהם מפָּת המיקרו-קוסמוס, איזה מין שֵם לא קטן יכול כבר לצאת לי? איזה פשעים יכולות העדשות האנטי-אופְּטִיקָליוֹת שלכם לקרוא באופי הזה, כן שֵם או לא שֵם?

ברוטוס:   די-די, אדוני, אנחנו יודעים טוב מאד מי ומה אתה.

מֶנֶנְיוּס:   אתם לא יודעים מי אני, או מי אתם, או שום דבר. אתם משתוקקים רק שנמוּשוֹת ילקקו לכם על ברך ובלי כובע. אתם משחיתים אחר-צהריים בריא בהאזנה לסכסוך בין רוכלת תפוזים ומוכר סירים, ואז דוחים את העימות-על-שתי-פרוטות הזה לְיום דיון נוסף. כשאתם מְתוְוכים בין איזה צד א' לאיזה צד ב', אם במקרה צובט אתכם כאב מעיים, אתם עושים פרצופים של מוקיוני קרקס, מנופפים בְּדגל מלחמה נגד שיקול הדעת, ותוך שאגות "תנו לי סיר לילה" נוטשים את הפולמוס בעודו מדמם, מפוּתל שבעתיים בּגין מעורבותכם. מה שאתם קוראים פִּיוּס הוא לקרוא לשני הצדדים מנוולים. אתם צמד של מוזרים.

ברוטוס:  די, די, ידוע שאתה מצטיין יותר כמספר מעשיות בַּשולחן מאשר כמשתתף הכרחי בְּדיוּנים על ספסלי הקפיטול.

מֶנֶנְיוּס:   הכוהנים שלנו בכבודם יהיו בדיחה, אם הם יִקְחו ברצינות שתי סוגיות מגוחכות מסוּגְכם. כשאתם במיטבכם ומדברים לעניין, יש לזה פחות מִשְקל מלזקָן שלכם; ולזקָן שלכם לא מגיע להיות אפילו מילוי לכריות של מוֹכֵר סמרטוטים, או ריפוד של אוּכּף לחמורים. אבל אתם חייבים לומר שמַרְסְיוּס הוא גאה: הוא, שבהערכה גסה, שווה יותר מכל אבות-אבותיכם מאז ימי נוֹח, שהטובים בהם, בינינו, היו תליינים בְּתוֹרשה. ערב צח למעלתכם. אם אשאר בחברתכם עוד עלול להיגרם לי נזק מוחי, רועֵי העדֶר של בהמות עַם הארץ. יורשה-לי-נא להיפרד מכם.

              ברוטוס וסיסיניוס בצד.

               נכנסות וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה וולריה.

            מה נשמע, גבירות יפות ולא פּחוֹת גם אצילות – הלְבנָה, אילו היתה ארצית, לא אצילה יותר – לאן מובילות אתכן עיניכן לרוץ כל כך מהר?

וֹולוּמְנִיָה:   מֶנֶנְיוּס נכבד, מַרְסְיוּס ילדי קָרֵב; באהבת יוּנוֹ, בואו נלך.

מֶנֶנְיוּס:     הה? מַרְסְיוּס בא הביתה?

וֹולוּמְנִיָה:   כן, מֶנֶנְיוּס נכבד, בכָבוד וּביְקָר.

מֶנֶנְיוּס:     קח את מצנפתי, יופיטר, ואני מודה לך! הוּו! מַרְסְיוּס בא הביתה?

וירגיליה, ולריה: בחיי, זה נכון.

וֹולוּמְנִיָה:   הבט, הנה מכתב ממנו; המדינה קִבְּלה גם היא אחד, אשתו אחֵר; ואני חושבת שיש אחד בבית בשבילך.

מֶנֶנְיוּס:     הבית שלי יסתחרר הלילה עד הגג. מכתב בשבילי?

וירגיליה:   כן, זה בטוח, יש מכתב בשבילך; ראיתי אותו.

מֶנֶנְיוּס:     מכתב בשבילי! זה נותן לי שבע שנות בריאות; שבע שנים – אצבע משולשת לרופא. למִרְשָם הכי חזק במדעים נקרא שַרְלְטַנוּטוּס מול המשחה הזאת, פחות מתרופה לסוסים. הוא לא פצוע? הוא רגיל לשוב הביתה פצוע.

וירגיליה:   הו לא, לא, לא.

וֹולוּמְנִיָה:   הו הוא פצוע; אני מודה על כך לאלים.

מֶנֶנְיוּס:     גם אני, אם הוא לא פצוע מדי. מביא נצחון בכיס? הפצעים הולמים אותו.

וֹולוּמְנִיָה:   על מצחו: מֶנֶנְיוּס, הוא בא הביתה פעם שלישית עם זר אלון.

מֶנֶנְיוּס:     הוא הרביץ באוֹפִידְיוּס לֶקח כיאות?

וֹולוּמְנִיָה:   טיטוס לַרְטְיוּס כותב שהם נלחמו, אבל אוֹפִידְיוּס הצליח לברוח.

מֶנֶנְיוּס:     בזמן, אני בטוח: אם הוא היה נשאר, המַפְסִידיוּס - לא מאחל לעצמי את הטיפול שהוא היה זוכה בו בעד כל ארגזי קוֹרִיוֹלי והזהב שבתוכם. הסֵנָאט מעודכן בזה?

וולמוניה:   גברות טובות, בואו נלך. כן, כן, כן. הסֵנָאט קיבל מכתבים מהגנרל, שבהם הוא מעניק לבני את שם כל המלחמה הזאת: במעשיו הפעם הוא הִכְפּיל את כל מה שעשה בעבר.

ולריה:      בַּיָּקר לי, מספרים עליו נסים ונפלאות.

מֶנֶנְיוּס:     נסים ונפלאות! כן, מתערב שבַּכל הוא זכה בצדק.

וירגיליה:   מי ייתן שהכל אמת.

וֹולוּמְנִיָה:   אמת? פחחח!

מֶנֶנְיוּס:     אמת? תהרגו אותי אם לא אמת. איפה הוא פצוע? (לטְרִיבּוּנִים) אלוהים שיעזור לכם, רבותי המכובדים! מַרְסְיוּס חוזר הביתה: יש לו עוד סיבות להיות גאה. (לוֹולוּמְנִיָה) איפה הוא פצוע?

וֹולוּמְנִיָה:   בכתף, ובזרוע שמאל: יהיו לו צלקות גדולות להראות לעם כשהוא יֵלֵך לבחירות. בגירוש טַרְקְוִּוינוּס מהעיר הוא חטף שבע פציעות בגוף.

מֶנֶנְיוּס:     אחת בצוואר, ושתיים בירך – אני יודע על תשע.

וֹולוּמְנִיָה:   היו לו, לפני המבצע האחרון הזה, עשרים וחמש פציעות.

מֶנֶנְיוּס:     עכשיו עשרים ושבע: כל פֶּצע פּעוּר היה קֶבר של אויב.

          (צעקות ותרועות)

             שמעו, החצוצרות!

וֹולוּמְנִיָה:   הן המְלָוֹות של מַרְסְיוּס; לפניו נושא

              הוא רעש, ומאחוריו מותיר דמעות.

              בתוך זרועו נָח מוות, רוח בּיעותים;

              בהכּוֹתָה הוא קם, ובני אדם מתים.  

            תרועת חצוצרות. נכנסים קוֹמִינְיוּס הגנרל, וטיטוס לַרְטְיוּס; ביניהם קוֹרִיוֹלנוּס, מוכתר בזר אלון; עם מפקדים וחיילים, וכרוז.

כרוז:        דעי, רומא, כי לבד מַרְסְיוּס לחם

              בַּשְערים של קוֹרִיוֹלי; שם זכה

              לתפארתו בְּשם נוסף על קָאיוּס מַרְסְיוּס.

              עם אֵלֶה בהדר צועד השֵם

              קוֹרִיוֹלנוּס.

              ברוך הבא לרומא, כבוד קוֹרִיוֹלנוּס!

                   תרועות.

כולם:       ברוך הבא לרומא, כבוד קוֹרִיוֹלנוּס!

קוֹרִיוֹלנוּס:   מספיק; זה רק מעיק עלי. אנא,

             מספיק.

קוֹמִינְיוּס:             הבט, אדון, אמך פה.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                      הו!

              לְנִצְחונִי הִשְבַּעְת, אני יודע,

              את האֵלים כולם. (כורע ברך)

וֹולוּמְנִיָה:                       לא, קוּם, חייל שלי;

              מַרְסְיוּס יקר שלי, קאיוס נכבד, ו –

              בזכות כבוד הישגיך מעוטר בשם 

              חדש – מה זה? – קוֹרִיוֹלנוּס, כך

               עלי לקרוא לך? אבל הו, אשתך.

קוֹרִיוֹלנוּס:     שְתִיקָה טובה שלי, שלום! היית

              צוחקת אילו שָבְתִי בּארון מתים,

              שאת בוכה לראות אותי כּמנצח?

              אה, יקרה שלי, עיניים שכאלה יש

              לַאלמנות בקוֹרִיוֹל, לאמהות

              השכּוּלוֹת.

מֶנֶנְיוּס:                    עכשיו אתה יקיר אלים!

קוֹרִיוֹלנוּס:   ואתה עוד חי? (לוולריה) גבירתי המתוקה, סליחה.

וֹולוּמְנִיָה:     איני יודעת את נפשי. ברוך הבא

              הביתה! וברוך הגנרל;

              ברוכים כולכם הביתה.

מֶנֶנְיוּס:                                  מאה אלף

              ברכות. אני כמעט בוכה, כמעט

              צוחק, אני כבד וקל. ברוכים!

              שתְכרסם קללה שורש כל לב

              שלא שמֵח לראותכם! אַתם שלושה

              שחובתה של רומא לפנק:

              אבל, שכה אחיה, יש לנו כמה  

              עצֵי תפּוח רקובים זקנים בַּבית,

              שמסרבים להשתתף בהַכְלאת

              העונג. ובכל זאת, לוחמים -  

              ברוכים! אנחנו לסִרְפּד קוראים

              סִרְפּד, ולעוולות אווילות רק הבל.

קוֹמִינְיוּס:     תמיד צודק.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 מֶנֶנְיוּס כן, תמיד

                תמיד.

כרוז:          פַּנוּ שם דרך, ולהתקדם.

קוֹרִיוֹלנוּס (לוֹולוּמְנִיָה ולוירגיליה):              ידךְ,

             וגם ידךְ! לִפְני שבביתנו

            אמְצָא צֵל לראשי, יש לבקֵר

           את הפַּטְריקים הטובים, אשר

            זיכּוּני לא רק בִּבְרכות, גם בְּכבוד

            חדש.

וֹולוּמְנִיָה:             חייתי כדי לראות איך מתגשמות

            משאלותַי, ומגדלֵי דמיונותי

            קמים: חסר דבר אחד בלבד,

            ואין לי שום ספק שרומא תאציל

            אותו עליך.

קוֹרִיוֹלנוּס:               דעי, אמא טובה,

            מוטב לי להיות עבדם על פי

            דרכִּי, ולא למשול בהם על פי

            דרכם.

קוֹמִינְיוּס:             קדימה, אל הקפיטול.

            תרועת קרנות. יוצאים כולם, בטקסיות.

           ברוטוס וסיסיניוס מתקדמים.

ברוטוס:  כל הלשונות דוברות בו, ולַמבּטים

          המטושטשים הוא משקפיים. האומנת

          המפטפטת מניחה לתינוקה

          לבכּוֹת שייחנק, כשהיא מרכלת

          עליו. המבשלת הגסה כורכת

          על צווארה השמנוּנִי בד יקרות

          ומטפסת על חומות לִצְפּות בו;   

          כל שוּק, יָריד, מרפסת, מלאים

          מפה אל פה, גגות הומים אדם,

          בְּנֵי כל שכבות העם רוכבים על מעקה,

          מייחלים לראות אותו. פְּרוּשים

          שהתרחקו מעַיִן נִדְחקים

          בין ההמון, ומתנשפים לתפוֹס

          עמדה נוחה. כל הגברות המצועפות

          שלנו מפְקירוֹת צבאות סומק

          ולובן בַּלחיים לְבִיזת

          הנשיקות הלוהטות של פֶבּוּס אֵל

          השמש. מהומה כזאת, כאילו

          האל אשר מוליך אותו – יהיה

          מי שיהיה – גם התגנב לו בערמה

          אל צלם האנוש, והעניק לו

          זיו תואר וצורה.

סיסיניוס:                   מהר מאד,

          בוא נתערב, הוא יהיה לקוֹנְסוּל.

ברוטוס:  כל עוד הוא יכהן, אז לילה טוב

          למִשְרתנו.

סיסיניוס: הוא לא ישכיל לשאת את כיבודיו

          מכאן והלאה כיאה, ויאבֵּד

          את אלה שבהם זכה.

ברוטוס:                          זאת התקווה

           היחידה.

סיסיניוס:             אין שום ספק שבני העם,

         שאנו מייצגים, בשנאתם העתיקה

         ישליכו את תהילתו החדשה 

         בהזדמנות הראשונה; הוא יספּק

         להם אותה – בכך אני בטוח כמו

         ביהירות שלו.

ברוטוס:                    שמעתי איך נשבע,

            שאם ירוּץ למשרת קוֹנְסוּל, לְעולם

            הוא לא יופיע בכִכּר השוק

            עטוף בבגד המרופט שהוא

            האות לעֲנָוָוה, ולא יחשוף,

            על פי הנוהג, את פצעיו לבְנֵי

            העם, ויתחנן מול הבל פה

           מסריח.

סיסיניוס:            זה נכון.

ברוטוס:                           כך הוא אמר.

          הו, לא אכפת לו להפסיד, אם לא

          יִזְכּה רק כי האצילים יפצירו בו,

          והאֶלִיטוֹת יבקשו.

סיסיניוס:                      כולי תפילה

          שייצָמֵד לעֶמְדתו, וכך  

          יפעל.

ברוטוס:           מאה אחוז שכן.

סיסיניוס:                               וזה

            יהיה – כפי שאנחנו מאחלים

            לו – חוּרְבּנוֹ.

ברוטוס:                     חובה שכך יקרה,

            אחרת זה הסוף של  סמכותנו;

            עלינו להזכיר לבנֵי העם 

            איזו שנאה תמיד רחש להם:

            שהוא מוכן לרתום אותם בתור

            פֶּרד-משא לעוצמתו, לסתום את פי

            נושאי דברם, לשלול מהם את חרוּתם;

            כי בעיניו – בפעולה וביכולת –

            להם יש שכל ומעוֹף כמו לִגמלים

            במלחמה, שמקבלים מספוא רק

            כשהם עומדים בעומס, ומהלומות

            כשהם כורעים תחתיו.

סיסיניוס:                          אם זה - כמו שאמרת -

            רק יטופטף להם באיזו פעם

            שיהירותו תגביה עוּף בְּבוּז

            לַעם – מה שיקרה בלי בעיה,

           אם נְגָרה אותו לכך – זה קל

           כמו לשסות כלבים בכֶבש – זאת

           תהיה האש אשר תצית אותם

           כמו קש יבש; להבתם תשחיר

           אותו לַנצח.

          נכנס שליח.

ברוטוס:                 מה קורה?

שליח:                               קוראים לכם

         לַקָפּיטוֹל. אומרים שמַרְסְיוּס יהיה

         לקוֹנְסוּל.

         ראיתי שָם חֵרְשים שנוהרים

         לראות אותו, עיוורים רצים לשמוע.

         נשות חברה זרקו אליו כפפות, גבירות

         ומשרתות הִמְטירו צעיפים

         ומטפחות כשהוא עבר; האצילים

         השתחוו כמו מול פֶּסל אפולו,

         פשוטי העם עשו מבּוּל של רעמים

         מכּובָעים וצעקות: דבר כזה

         עוד לא ראיתי.

ברוטוס:                    בוא מהר, לַקפיטול,

          ונצטייד בְּאוזן-עין להוֹוֶה,

          אבל בְּלב לקראת עתיד.

סיסיניוס:                           אני אִתְך.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים שני פקידים, להניח כריות, כביכול בקפיטול.

 

פקיד א':  בוא, בוא, הם כמעט פה. כמה רצים להיות קוֹנְסוּל?

פקיד ב':  שלושה, אומרים; אבל כולם חושבים שקוֹרִיוֹלנוּס ייקח.

פקיד א':  זה בחור אמיץ; אבל הוא גאֵה פּחד, ולא אוהב את העם הפשוט.

פקיד ב':  האמת, היו הרבה אנשים גדולים שהתחנפו לעם, ואף פעם לא אהבו אותו; ויש הרבה שהעם אהב, בלי לדעת למה: ככה שאם הם אוהבים בלי לדעת למה, הם שונאים לא על בָּסיס יותר טוב. לכן, אם לקוֹרִיוֹלנוּס לא משנה אם אוהבים או שונאים אותו, זה רק מוכיח שיש לו הבנה אמיתית בַּטֶבע שלהם, ובגלל הלא-אכפּתיוּת האצילית שלו הוא נותן להם לראות את זה ברור.

פקיד א':  אם לא אכפת לו אם אוהבים אותו או לא, הוא היה מתנדנד באדישות בין לא לעשות להם לא טוב ולא רע; אבל הוא רודף אחר שנאתם בדְבֵקוּת גדולה כפליים מדְבֵקוּתָם להחזיר לו שִנְאָה, ולא משאיר חֶלְקה אחת טובה שלא תחשוף אותו כאויב שלהם. עכשיו, לרצות להעיר בכוונה עוינוּת וטינה של העם, זה גרוע בדיוק כמו מה שהוא מתעב, להחניף להם למען אהבתם.

פקיד ב':  הוא עשה הרבה למען המדינה, ומגיע לו; והוא לא טיפס למעלה על סולמות קלים כמו כל אלה שהִתְגמדו והִתְגמשו מול העם, או בקיצור ליקקו לו, וזאת פסגת ההישגים שלהם; הוא נטע את אותותיו ומופְתיו בַּעיניים שלהם ואת מעשיו בּלְבבָם, ככה שאם הלשונות שלהם יהיו אילמות ולא יודו בכך, זאת  כְּפיוּת טובה ויריקה בַּפּרצוף. אם מישהו יגיד אחרת, זה רֶשע צרוף, ושֶקר שיגרוף התנגדות והסתייגות מכל אוזן שתשמע זאת.

פקיד א':   די, אין מה לדבר עליו יותר – הוא איש ראוי. זוז, הם באים.                             

     תרועה. נכנסים הפטריקים, והטְרִיבּוּנִים של העם, ליקְטוֹרים לפניהם; קוֹרִיוֹלנוּס, מֶנֶנְיוּס, הקוֹנְסוּל קוֹמִינְיוּס. סיסיניוס וברוטוס תופסים מקום לחוד. קוֹרִיוֹלנוּס עומד.

מֶנֶנְיוּס:   משהחְלטנו בעניין הוֹולְסְקִים,

            וגם שָלחנוּ להחזיר את טיטוס לַרְטְיוּס,

            נותר, כַּנקודה העיקרית

            של הנִסְפּח לאסיפה הזאת,

            לתת תגמול לזה אשר חירף

            נפשו בשם ארצו על שירותו

            הנאצל. לכן, יורשה-נא, נכבדֵי

            המדינה, במשקלכם כי רב,

            לתת לַקוֹנְסוּל המְכהֵן, המְפקד

             של נצחוננו המוֹחֵץ האחרון,

            שיְתאר מעט מפּועלו

            המפואר של קָאיוּס מַרְסְיוּס קוֹרִיוֹלנוּס,

            שהתכּנסְנוּ להודות לו וּלְזכּות

            אותו בכל כבוד שהוא ראוי לו.

סֵנָאטור א':   דבר, קוֹמִינְיוּס טוב. ואל תחשוש

              מאריכוּת. מוטב נחשוב שלמדינה

              אין גמוּל הולם, ולא שאנו מנסים

              לחסוך אותו. (לטְרִיבּוּנִים) ואדונֵי העם,

              מכּם רק נבקש אוזניים נדיבות,

              ואחר כך היטיבו להשפיע על

              הגוף העממִי שיקבל את כל

             מה שיוחלט פה.

סיסיניוס:                       התכנסנו כדי

              לדון בכל עניין בנועם, ולבבנו

              יִשְמח גם לכבד גם לְקדֵם

              את זה שהוא נושא האסיפה.

ברוטוס:      ונעשה זאת בברכה, אם הוא יקפיד

             להעריך ביתר נדיבות

             את בנֵי העם מכְּפִי שעד עתה

             נהג.

מֶנֶנְיוּס:             לא להפליג, לא להפליג!

              עדיף שלא היית מדבּר. תואיל

              לשמוע את דברֵי קוֹרִיוֹלנוּס?

ברוטוס:      בחפץ לב; ובכל זאת הסתייגותי

              היא לַעניין יותר מנזיפתך.

מֶנֶנְיוּס:      הוא מאוהב בבני העם שלך, רק אַל

              תדחוף אותו לחלוק איתם מיטה.

              קוֹמִינְיוּס הנכבד, דבּר.

             קוֹרִיוֹלנוּס קם, ומבקש לצאת.

                                          לא, הישאר.

קוֹנְסוּל א':  קוֹרִיוֹלנוּס, שב: אל נא תבוֹש

              לשמוע מה באצילות לבך

             עשית.

קוֹרִיוֹלנוּס:           במחילה, מכובדַי:

              אני מוכן שיִיפָּתְחוּ פצעַי שנית,

              רק לא לשמוע איך זכיתי בָּם.

ברוטוס:      כולי תקווה שלא דברַי הקפיצו את

              כבודך מהספסל?

קוֹרִיוֹלנוּס:                         לא, אדוני;

              אם כי לא פעם כשמהלומות משכו

              אותי להישאר, ברחתי ממִלִים.

              אתה לא התחנפְתָ, אז גם לא פּגעתָ:

              אבל העם שלך, אני אוהב אותו

              כמו שהוא שווה –

מֶנֶנְיוּס:                           בבקשה,

              תשב עכשיו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                עדיף שיגרדו

              לי את הראש בַּשמש כשתרועת

              הקרב נשמעת, מאשר לשבת לי

              בטֵל כשמנפחים את הזוטות

             שלי.

         יוצא קוֹרִיוֹלנוּס.

מֶנֶנְיוּס:             כן, אדונֵי העם, איך הוא

             יכול להחניף לַעֶרב-רָב-

             ומִתְרבּה-עוד שלכם – שיש בו טוֹב

             אחד מאלף – כשאתם רואים

            שיסכן את כל האיברים שלו

            למען תהילה ולא אוזן

            אחת כדי לשָמְעה? תורך, קוֹמִינְיוּס.

קוֹמִינְיוּס: יחְסָר לי קול: את מעשֵי קוֹרִיוֹלנוּס

          אין לְמַלֵל בפֶה רפֶה. אומרים

          שאומץ הוא ראשון לַמעלות

          ומְפאֵר את בעליו יותר מכל:

          אם כך זה, לַאדם שאדבּר בו

          אין מִתְחרה שיישקל נגדו.

          בן שש-עשרה, כשטָרְקִוִּוינוּס קם על רומא,

          לָחם והצטיין יותר מכל;

          ושליטנו אז, שייזכר לטוב,

          ראה איך הוא לוחם, איך הוא הודף

          בְּלֶחי של בתולה שפתיים עטורות

          זיפים; על רומאי אשר הוכָּה

          לארץ - השתטֵח, ולעינֵי הקוֹנְסוּל

          שָחט את שלושת מתקיפיו; יצא

          אל מול טרקווינוס בעצמו, ועל בִּרְכּו

          רוצץ את גולגולתו. בעלילוֹת

          היום ההוא, כשבגילוֹ אמוּר היה

          עוד לשחק תפקיד אשה במחזה,

          הוכיח שהוא גֶבר בִּשְדה קרב,

          ובתמורה הוקף מִצְחו בזר אלון.

          משנכנס כגֶבר כך לגיל בית-ספר,

          גָעַש כמו ים, ובְשֶצף שבע-עשרה

          קרבות מאז, חָמס מכּל החרבות

          את הזֵרים. על מבצעו האחרון,

          מול קוֹרִיוֹל ובתוכה, יורשה

          לומר, אין לי מלים שיעשו

          לו צֶדק. הוא עצר את הבורחים,

          ולמראהו כל מוג-לב הפך את האימה

          לשעשוע ילדים; כמו אצות-

          ים מול ספינה בִּמְלוא מִפְרש, כך אנשים

          צִייתו לו, וכרעו מול החרטום

          שלו: חרבו, חותֶמת מוות, באשר

          נָגְעה, חִיסלה; מראש ועד כף רגל הוא

          היה יצור של דם, כל תנועותיו

          מתוזמנות עם זעקות של גוססים:

          לבד נכנס אל שערי העיר,

          הרת אסון, צָבע אותה בצֶבע יום

          הַדִּין, ללא עזרה יצא, חידש

          כוחות ופֶתע אז נפל על קוֹרִיוֹל

          כמו מטאור. עכשיו הכל היה שלוֹ;

          כשמפּה-לשם חָדר שְאון

          המלחמה לַחוש החד שלו,

          רוחו, בכֵפֶל כּוח, שוב הֵעירה 

          מה שעיַיף קצת בבשרו, ואל הקרב

          הוא בא, שם הוא דהר מדיף ריחות

          של דם אדם, כמו בצַיִד אינסופי;

          ועד שלא קראנו גם לעיר וגם

          לשדה הקרב "שלנו", לא עמד

          לרגע קל להתנשם.

מֶנֶנְיוּס:                         איש למופת.

סֵנָאטור א': ממש תפוּר עליו התואר שנועיד לו.

קוֹמִינְיוּס: בַּבוזזים שלנו הוא בָּעט,

          ועל חפצי חן יקרים הביט

          כמו על טינופת נְפוֹצה ודוֹמֶן; הוא

          חומד פחוֹת ממה שיש לעוני,

          גומל למעשיו בעשותו אותם,

          שמֵח לבזבז זמן בהגשמתם.

מֶנֶנְיוּס:    אציל מושלם. שיקראו לו הנה.

קוֹנְסוּל א':  קִראו לקוֹרִיוֹלנוּס.

פקיד:                         הנה הוא

             מופיע.

            נכנס קוֹרִיוֹלנוּס.

מֶנֶנְיוּס:   קוֹרִיוֹלנוּס, הסֵנָאט שמח

            למנותְךָ לקוֹנְסוּל.

קוֹרִיוֹלנוּס:                      ואני

          חייב להם לַנצח את חיי

          ושירותַי.

מֶנֶנְיוּס:               נותר אם ככה רק

            שתדבר אל בני העם.

קוֹרִיוֹלנוּס:                           אני

        מפציר בכם מאד, תנו לי לִפְסוח   

        על המנהג הזה; כי אני לא יכול

        ללבוש את הגלימה, ולעמוד עירום,

        להתחנן באוזניהם בשם פצעַי

        שהם יצביעו בשבילי. בבקשה

        מכם חִסְכוּ לי את התהליך

        הזה.

סיסיניוס:         אדון, העם ישמיע את קולו;

           הוא לא ישמיט אף פּסיק, אף שֶמץ מן

           הטקס.

מֶנֶנְיוּס:               אל תתחיל אתם. בבקשה,

           לך והתקֵן את עצמך לַנוהַל;

           התְאֵם, כמו קודמיך, את כבודך לכְּלל

           המקובל.

קוֹרִיוֹלנוּס:               זאת הצגה שלשחק

           אותה אסמיק, ושעדיף היה

           אם תישלל מבני העם.

ברוטוס (לסיסיניוס):       שים לב.

קוֹרִיוֹלנוּס:   להתרברב באוזניהם "עשיתי כך,

           עשיתי ככה!", להראות להם

           שריטות-לא-כואבות שמִן הדין

           להסתירן, כאילו שקיבלתי

           אותן רק כדי לִשְכּוֹר מאֵלֶה הֶבל פה!

מֶנֶנְיוּס:   אל תתעקש. טְרִיבּוּנִים של העם,

           מִסרו בשמנו על החלטתֵנוּ.

           ונאחל כולנו אושר וכבוד

          לַקוֹנְסוּל האציל שלנו.

כולם:     כבוד ואושר לקוֹרִיוֹלנוּס!

         תרועת קרנות. יציאה. סיסיניוס וברוטוס נשארים.

ברוטוס:   אתה רואה איך שהוא מתכוון

           לנהוג בעם.

סיסיניוס:                הלוואי שהם יבחינו

           בַּכוונה שלו! הוא יבקש מהם

           כאילו בעיניו זו תועבה

           שביכולתם לתת לו את מבוקשו.

ברוטוס:   בוא, נְדוָוח להם מה מתרחש.

           הם מחכים לנו שָם בְּכיכּר

           השוק, אני יודע.

       יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים שבעה או שמונה אזרחים.

 

אזרח ראשון: אחת ולתמיד, אם הוא מבקש את הקולות שלנו, אסור לנו לסרב לו.

אזרח שני:   מותר לנו, אדוני, אם אנחנו רוצים.

אזרח שלישי:  יש לנו כשלעצמנו כוח לעשות את זה, אבל זה כוח שאין לנו כוח להשתמש בו. כי, אם הוא יַרְאֶה לנו את הפצעים שלו ויספר לנו על המעשים שלו, אנחנו צריכים לשים את הלשון שלנו בַּפצעים האלה ולדבר בטובתם. אז אם הוא יספר לנו על המעשים הנאצלים שלו, גם אנחנו צריכים לספר לו על ההתקבּלוּת הנאצלת שלהם אצלנו. כפיות טובה זה דבר מפלצתי, ואם ההמון יהיה כפוי טובה, זה יעשה מההמון מפלצת; ומכיוון שאנחנו חברים בו, זה יהפוך אותנו לחברים מפלצתיים.

אזרח ראשון:  ולא צריך להתאמץ הרבה כדי שנֵיחשב כאלה: כי פעם כשהתקוממנו בעניין החיטה, הוא בעצמו לא היסס לקרוא לנו אספסוף מַרְבֶּה-ראשים.

אזרח שלישי:  הרבה קראו לנו ככה; לא כי הראשים שלנו הם חלק חוּמים, חלק שחורים, חלק אדומים, חלק קֵרחים, אלא כי המוחות שלנו כל כך מגוּוָנֵי צבעים; אני באמת חושב שאם כל המוחות שלנו יִבְקעוּ מגולגולת אחת, הם יעופו מזרחה, מערבה, צפונה, דרומה, ואם הם יסכימו על כיוון אחד, זה יהיה לכל הנקודות של המצפֵּן בבת אחת.

אזרח שני:   אתה חושב? לאן לדעתך יעוף השכל שלי?

אזרח שלישי:  לא, השכל שלך לא יֵיצא כל כך מהר החוצה בכלל; הוא מוּלְחם חזק לתוך ראש בַּלַָטה; אבל אם הוא היה חופשי, הוא היה, בטוח, עף דרומה.

אזרח שני:   למה לשם?

אזרח שלישי:  ללכת לאיבוד בערפל, ושם, אחרי ששלושת-רבעי ממנו יִימַס בְּאדֵי הסִרְחונות, הרֶבע הרביעי יחזור מטעמי מצפון, לעזור לך למצוא אשה.

אזרח שני:   אתה לא יכול אף פעם בלי הבדיחות שלך; טוב, תצחק, תצחק.

אזרח שלישי:  כולכם נחושים לתת לו את הקולות שלכם? אבל זה לא משנה, הרוב קובע. אני אומֵר, אם הוא היה נוטה לכיוון העם, לא נולד בן-אדם ראוי יותר.

       נכנס קוֹרִיוֹלנוּס בגלימת הענווה, עם מֶנֶנְיוּס.

           הנה הוא בא, ובגלימת העֲנָוָוה: שימו לב להתנהגות שלו. צריך שלא נישאר כולנו יחד, אלא שנבוא לאן שהוא עומד אחד-אחד, שניים-שניים ושלושה-שלושה. הוא צריך לשטוח את בקשותיו לכל אחד לחוד, וכל אחד יתכבד באופן פרטי לתת לו את קולו-הוא בלשונו-הוא: אז בואו אתי, ואני אדריך אתכם איך תבואו אליו.

כולם:     מקובל, מקובל.

          יוצאים האזרחים.

מֶנֶנְיוּס:    הו, אתה לא צודק, אדון. אינך יודע

            שהמכובדים מכל עשו זאת?

קוֹרִיוֹלנוּס:                                    מה

         עלי לומר? "אני מפציר, אדון" –

         קללה על זה! איני יכול לתת

         ללשוני להתנגן כך. "אדוני,

         הבט-נא, הפצעים שלי! קיבלתי

         אותם כששֵירַתִּי את ארצי,

         בזמן שחֵלֶק מאחֵיך נָס

         בִּשאגות מרעש התופים

         של הצבא שלנו".

מֶנֶנְיוּס:                       אוי לי, האלים!

            אסור בשום פנים שתדבר כך;

            עליך לבקש מהם שיחשבו

            עליך לטובה.

קוֹרִיוֹלנוּס:                שיחשבו עלי?

            שיִיתָלוּ! הלוואי שישכְּחוּ אותי כמו

          את המִצוֹות שכוהנינו מלמדים

          אותם לשווא.

מֶנֶנְיוּס:                    עוד תקלקל הכל.

            אני משאיר אותך. בבקשה,

            דבר איתם יפה, בבקשה ממך,

            יפה.

           יוצא.

       נכנסים שלושה מן האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:     בקש מהם שישְטְפו פּנים

            ויצחצחו את השיניים. הנה

            מגיע צמד-חמד. אדוני, אתה

            יודע מה הטעם שאני עומד כאן?

אזרח שלישי:  אנחנו יודעים, אדון; אמור לנו מה הביא אותך לכך.

קוֹרִיוֹלנוּס:    ערכִּי שלי.

אזרח שני:   ערכּך שלך?

קוֹרִיוֹלנוּס:    כן, אבל לא חפצִי שלי.

אזרח שלישי: איך? לא חפצְך?

קוֹרִיוֹלנוּס:    לא, אדוני, מעולם לא חָפָצְתי להטריד את העניים בפשיטת יד.

אזרח שלישי:  אתה צריך לדעת, שאם ניתֵן לך משהו, אנחנו מקווים להרוויח ממך משהו.

קוֹרִיוֹלנוּס:    טוב, אז במטותא, מה המחיר שלכם למִשְרָת הקוֹנְסוּל?

אזרח ראשון:   המחיר הוא, לבקש אותה מכל הלב.

קוֹרִיוֹלנוּס:    מכל הלב, אדוני, אנא תן לי לזכּוֹת בה. יש לי פצעים להראות לך, שיהיו רק שלך בארבע עיניים. תן לי את קולך הטוב, אדוני. מה אתה אומר?

אזרח שני:    תקבל אותו, אדון נכבד.

קוֹרִיוֹלנוּס:    עשינו עסק, אדוני. סך הכל שני קולות נכבדים בתור נדבה. קיבלתי את הפרוטות שלכם; שלום לכם!

אזרח שלישי:  בכל זאת משהו קצת מוזר פה.

אזרח שני:    אם היינו צריכים להחליט שוב – לא משנה.

           יוצאים שלושת האזרחים.

               נכנסים שני אזרחים אחרים.                      

קוֹרִיוֹלנוּס:   אנא מכם, אם משתלב במנגינת הקולות שלכם שאני אהיה לקוֹנְסוּל, יש לי פה את הגלימה המקובלת.

אזרח רביעי:  פָּעלְתָ באצילות למען המדינה שלך, ולא פּעלְתָ באצילות.

קוֹרִיוֹלנוּס:    מה החידה הזאת?

אזרח רביעי:  היית שוט לאויבים שלה, ועקרב לחברים שלה; לא אהבת באמת את המון העם.

קוֹרִיוֹלנוּס:    עליך להעריך אותי פי-שניים, שלא הייתי המונִי באהבה שלי. אני מוכן להחניף לאחִי המושבּע, העם, כדי לזכות ממנו בהערכה רבה יותר; זה סגנון שנראֶה בעיניו תרבותי למהדרין; ומאחר ובחכמתם הם יעדיפו את כובָעִי על לבִּי, אתאמן בקריצה והִנְהוּן, ואקוד להם בְּתכלית הזיוף; רוצה לומר, אני אחקה את קסמיו של כל איש ציבור, ואֶתֵן אותם בְּשפע לַמִּשְתוקקים. על כן, אני מבקש מכם להיות קוֹנְסוּל.

אזרח חמישי:  אנחנו מקווים למצוא בך ידיד, ועל כן נותנים לך את הקולות שלנו בלב חָפֵץ.

אזרח רביעי:  קִבּלְתָ הרבה פצעים למען המולדת שלך.

קוֹרִיוֹלנוּס:   לא אתן לידע שלכם אישור בהצגתם. אני אשתמש טוב בקולות שלכם, ואם כך לא אטריד אתכם יותר.

שניהם:    האלים יתנו לך אושר, אדוני, מכל הלב.

           יוצאים שני האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:   קולות מתוקים!

             מוטב למות, לרעוב, לסבול נכוּת    

             מלהתחנן למה שהוא שלי בזכות.

             ולָמה בגלימת זאב אני ניצב

             להתרפס מול כל עובר-ושב

             לאישורו המיותר? כי זה מנהג.

             אם רק לשמור על מנהגים נדאג,

             לא יתפזר לעַד אבק דורות עבר,

             והשגיאות ילכו ויִצְמחו לְהר

             שיכסה על האמת. אז שייפול             

             כְּבוֹד המִשְרָה רק לִַטִּפּּש אשר יכול      

             לִרְצות זאת. טוב, חֲצִי מאחורַי בינתיים,   

             מנה אחת סבלתי – אעמוד בשתיים.

             נכנסים שלושה אזרחים נוספים.

              או! עוד קולות בדרך.

              תנו לי קולכם! לכבוד קולכם לָחַמְתי,

              עמדתי על משמר לכבוד קולכם;

              לכבוד קולכם אני נושא יותר

              משני תריסר פצעים; ששה קרבות

              כָּפוּל שלושה ראיתי ושמעתי;

              לכבוד קולכם עשיתי מעשים

              רבים, קטנים, גדולים; תנו לי קולכם!

              אני רוצה מאד להיות לקוֹנְסוּל.

אזרח ששי:   הוא פָּעל באצילות, ואסור לבן-אדם הגון לחסוך ממנו את הקול שלו.

אזרח שביעי:  אז שיהיה קוֹנְסוּל. האלים שיעניקו לו אושר, ויעשו אותו לחבר טוב של העם!

כולם:         אמן, אמן. אלוהים ישמור אותך, קוֹנְסוּל אציל!

              יוצאים שלושת האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:   קולות כבודים!

          נכנס מֶנֶנְיוּס, עם ברוטוס וסיסיניוס.

מֶנֶנְיוּס:   עמדת בַּמבחן, והטְרִיבּוּנִים

           מעניקים לך את קול העם;

           נותר רק שבלבוש רשמי תפגוש

           כעת את הסֵנָאט.

קוֹרִיוֹלנוּס:                    אז זה נגמר?

סיסיניוס:   מלֵאתָ את מנהג הבקשה.

            העם קיבל אותך, ויתכנס

            מייד כדי לאשר את בחירתך.

קוֹרִיוֹלנוּס:   היכן זה? בַּסֵּנָאט?

סיסיניוס:                        שָם, קוֹרִיוֹלנוּס.

קוֹרִיוֹלנוּס:   מותר לי להחליף את המלבוש

              הזה?

סיסיניוס:             מותר, אדון.

קוֹרִיוֹלנוּס:                           את זה אני עושה

            דבר ראשון; וכשאכיר שוב את עצמי,  

            אופיע בַּסֵּנָאט.

מֶנֶנְיוּס:     אני אלך אִתְך. – תבואו גם אַתם?

ברוטוס:    אנחנו מחכים פה לציבור.

סיסיניוס:                                   כל טוב.

         יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס ומֶנֶנְיוּס.

            אז הוא זכה; ואיך שהוא נראֶה,

            נדמה לי שהלב שלו מלא

            בזה.

ברוטוס:            בְּלב גֵאֶה לָבש את סמרטוטֵי

            העֲנָוָוה. פַּזר את הציבור, טוב?

          נכנסים הפלבאים.

סיסיניוס:      נו, רבותי, בְּחרתם באיש הזה?

אזרח ראשון:  קיבל תַ'קוֹל שלנו, אדוני.

ברוטוס:      הלוואי, אֵלים, שהוא ראוי לאהבתכם.

אזרח שני:   אָמֵן, אדון. לדעתי הלא-נחשבת,

              הוא רק לעג לנו כשביקש

              את הקולות שלנו.

אזרח שלישי:                       בהחלט,

              צָחק עלינו בַּפָּנים.

אזרח ראשון:   לא-לא, זה הסִגְנון-דיבור שלו; הוא לא

                לָעַג לנו.

אזרח שני:               אין אף אחד בינינו, חוץ

              ממך, שלא אומר שהוא נהג בנו

              בבוז: היה עליו לחשוף את סימני

              ההצטיינות שלו, פצעים שהוא

              קיבל בשם ארצו.

סיסיניוס:                           וכך עשה,

              אין לי ספק.

כולם:         לא, לא; איש לא ראה אותם.

אזרח שלישי:  אָמַר, יש לו פצעים שהוא יכול לחשוף

                בפרטיות; ועם הכובע, מנפנף

                ככה בבוז, "אני רוצה להיות

                לקוֹנְסוּל", הוא אומר; "מנהג קדמון

                לא יאפשר לי זאת ללא קולכם:

                אז תנו לי את קולכם". כשהבטחנו,

                אז בא "אני מודה על הקולות,

                תודה רבה; קולותיכם המתוקים:

                עכשיו כשהשארתם את קולכם,

                אין לי דבר אתכם". זה לא היה לגלוג?

סיסיניוס:     למה הייתם כה עיוורים שלא ראיתם?

              או, אם ראיתם, מה הידידות

              התינוקית הזאת למסור לו את קולכם?

ברוטוס:       מה, לא יכולתם להגיד לו, כמו

               שתִרְגְלוּ אתכם: שכשעוד לא

               היה לו כוח, כשהיה פקיד זוטר

               של המדינה, אז הוא היה לכם אויב,

               דיבר תמיד נגד ההטבות

               והזכויות שיש לכם בַּממלכה;

               ושעכשיו, כשהוא תפס עֶמְדת

               עוצמה והשפעה במדינה,

               אם בְּזָדון הוא יישאר אויב מושבע

               של הפְּלֵבֶּאִים, אז קולכם יהיה

               קללה כנגד עצמכם? הייתם

               צריכים לומר שכּשם שלמעשיו

               הנכבדים מגיע מה שהוא דורש,

               כך גם טבעו הנעלה חייב

               לתמוך בכם בשל קולותיכם,

               ולהמיר את טינתו לכם

               באהבה, להיות לכם פטרון

                ורֵעַ.

סיסיניוס:              אם הייתם כך אומרים, כפי

                שיעצו לכם מראש, היה

                זה בּוֹחַן לנפשו, לראות לאן

                נוטָה רוחו: וזה היה מחלץ 

                ממנו הבטחה, שיכולים

                הייתם במקרה הצורך לחייבו

                בה, או שזה היה מרתיח את מִזְגו

                השחצני, שלא מוכן להיות

                משועבד לשום תנאים; וכך,

                בהרגיזכם אותו, יכולתם לנצל

                את זעמו לטובתכם, ולא

                לִבְחור בו.

ברוטוס:                      מה, ראיתם ששידל

                אתכם בבוז גלוי, כשלאהבתכם

                נִזְקק, אז מה אתם חושבים, שתיעובו

                יפסיק להתעלל בכם כשיהיה לו

                כוח לרמוס? ולא היה שם בין כולכם

                אף ראש שפוי אחד? או שלְשוֹנְכם

                יצאה לִמְחוֹת כנגד השלטון

                של התבונה?

סיסיניוס:                       הרי דָחִיתם בעבר

                כאלה שביקשו בנועם, אז עכשיו,

                לזה שלא ביקש אלא לָעַג, נידבתם

                את לשונכם המבוקשת?

אזרח שלישי:  הוא לא הושבע: נוכל לפסול אותו עדיין.

אזרח שני:    כן, ונפסול!

               אני משיג חמש-מאות קולות נגדו.

אזרח ראשון:   אני חמש-מאות כפול, עם חברים

                 שיצטרפו.

ברוטוס:                     מהר, צאו וספרו

               לַחברים האלה כי בחרו בקוֹנְסוּל

               אשר יגזול את חֵרותם, ויהפוך

               אותם שווים פחות מהכלבים

              שמחזיקים בהם לנבוח, ומכּים

               בהם כשהם נובחים.

סיסיניוס:                                שיתאספו;

             ובעקבות שיקוּל בריא יותר,

             שיבטלו את הבחירה הלא-צלולה;

             הַדְגישו את יהירותו ושנאתו

             העתיקה לכם. וחוץ מזה,

             אל תשכחו באיזה בוז לבש

             בֶּגד של עֲנָוָוה, ואיך לָעַג

             לכם בשידוליו; אבל אהבתכם,           

             שרק זָכְרָה את פועַלו מאז, מנעה

             מכם לקרוא את התנהגותו

             עכשיו, אשר כולה זלזול, ביטול,

             כגודל השנאה-בלי-מְצָרים שהוא

             רוחש לכם.

ברוטוס:                  הַטילו את כל האשְמָה

             עלינו, הטְרִיבּוּנִים שלכם:

             איך שהזענו – אם רק לא יצוץ מכשול -

             על כך שחייבים אתם לתמוך בו.

סיסיניוס:    הגידו כי בָּחַרתם בו יותר בגלל

             לחץ שלנו מאשר מִנְטיָית

             לבכם האמיתית; ושראשכם

             היה טרוד ב"מה חובה שנעשֶה"

             ולא ב"מה נכון שנעשֶה",

             וכך נגררתם בעל כורחכם

             למַנוֹתוֹ לְקוֹנְסוּל. האשימו רק

             אותנו.

ברוטוס:              אל תחוסו, לא. אִמְרוּ

            שלא הפסקנו לְהרְצות איך מנעוריו

            שֵרת את המדינה, ואיך המשיך,

            ובן לאיזה גזע הוא – בית מַרְסְיוּס

            הנאצל, אשר ממנו בא

            גם אַנְקוּס מַרְסְיוּס, בן בתו של נוּמא,

            אשר מלך פה אחרי הוֹסְטִילְיוּס;

            ומאותה שושלת – פּוּבְּלִיוּס וקְוּוִינְטוּס,

            אשר בָּנוּ את מובילֵי המים;

            וצֵנְזוּרינוּס, הראוי לשמו,

            שכן כיהן כצֵנזור פעמיים,

            היה מאבותיו המפוארים.

סיסיניוס:   על נֵצֶר מיוחס כזה, שבעצמו

            רָכַש כל זכוּת לתפוס מקום כבוד,

            המלצנו בכל פֶּה באוזניכם;

            אבל אתם מצאתם, כששקלתם

            את יחסו היום מול עברוֹ,

            כי הוא לכם אויב מושבע, ומבטלים

            את בחירתכם החפוזה.

ברוטוס:                              אִמרוּ

             שלא הייתם לעולם עושים כך –

             את זה תְשנְנוּ בלי סוף – לולא הִמְרצנוּ;

             ואחרי שתגייסו מספיק תומכים,

             בואו לקפיטול.

כולם:                        כך נעשה: כמעט

             כולם כבר מתחרטים על בחירתם.

         יוצאים הפלבאים.

ברוטוס:  טוב, שימשיכו. טוב להסתכן

         בִּמרידה הזאת מלחכּות

         עד שתפרוץ גדולה ממנה – אשר פְּרוֹץ

         תִפרוץ לבטח. אם, על פי טבעו,

         הוא ישתולל על סירובם, שים לב

         לזעמו ותנצל אותו.

סיסיניוס:                        בוא,

         לַקפיטול: נהיה שם עוד לפני

         נחשול העם; כך יירָאה – מה שחלקית

         נכון – שזו רק יוזמתם, עם קצת

         דחיפה שלנו.

         יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


קרנות. נכנסים קוֹרִיוֹלנוּס, מֶנֶנְיוּס, כל האצולה, קוֹמִינְיוּס, טיטוס לַרְטְיוּס, וסֵנָאטורים אחרים.

 

קוֹרִיוֹלנוּס:  טוּלוּס אוֹפִידְיוּס שוב הקים כוחות?

לַרְטְיוּס:    נכון, כבודו; וזה מה שקורה

            כשחותמים מהר על הסכמים.

קוֹרִיוֹלנוּס:  אם כן הוֹולְסְקִים מוכנים כמו קודם

            לִפְשוט עלינו שוב כשימצאו עיתוי     

            מתאים.

קוֹמִינְיוּס:            הם כה מרוסקים, כבוד קוֹנְסוּל,

            שבדורֵנוּ אין סִכּוּי ששוב

            יניפו את דגלם.

קוֹרִיוֹלנוּס:                     ראית את אוֹפִידְיוּס?

לַרְטְיוּס:   כשהובטחה לו חסינוּת בא לראותי,

            והוא קילל כהוגן את הוֹולְסְקִים

           על שהפקירו את עירם ובחרפה;

           עכשיו פרש לאַנְטְיוּם.

קוֹרִיוֹלנוּס:                            הוא דיבר עלי?

לַרְטְיוּס:    דיבר, כבודו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                   אה! מה?

לַרְטְיוּס:                                 על כמה פעמים

             פגש אותך, חֶרב מול חרב; איך

             שהוא שונא אותך יותר מכל דבר

            על פני האדמה; שימשְכֵּן

            את רכושו כולו בלי שום סיכוי

            לפדות אותו, אם רק יוכל להיקרא

            זה שהביס אותך.

קוֹרִיוֹלנוּס:                     הוא חי באַנְטְיוּם?

לַרְטְיוּס:    באַנְטְיוּם.

קוֹרִיוֹלנוּס:  הלוואי היתה לי רק סיבה כדי לחפשו שם,

            להתייצב מָלֵא מול שנאתו.

           ברוך הבא הביתה.

        נכנסים סיסיניוס וברוטוס.

                               או! הביטו,

            אלה הם הטְרִיבּוּנִים של העם,

            הלְשונות לַפֶּה הציבורי. 

           אני מתעב אותם: כי הם לובשים

            תחפושת של סמכוּת, שהיא עלבון

            לְנפש אצילית.

סיסיניוס:                    אל תתקדם עוד הלאה.

קוֹרִיוֹלנוּס:  הא! מה זה?

ברוטוס:     זו סכנה ללכת הלאה. אל תמשיך.

קוֹרִיוֹלנוּס:  מה זה המהפך הזה?

מֶנֶנְיוּס:                                 מה העניין?

קוֹמִינְיוּס:    לא בחרו בו אצולה ועם גם יחד?

ברוטוס:     קוֹמִינְיוּס, לא.

קוֹרִיוֹלנוּס:                       מה, ילדים נתנו לי קול?

סֵנָאטור א':  טְרִיבּוּנִים, תפנו לו דרך: הוא יֵיצא אל

             כיכר השוק.

ברוטוס:                   העם תוסס נגדו.

סיסיניוס:    עצוֹר, או שהכל פה יתלקֵח.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                   זה

              העדר שלכם? יש להם זכות לקוֹל,

              אם רגע הם נותנים אותו ותוך

              שניה מתכחשים ללשונם?

              ותפקידכם הוא מה? בתור פֶּה שלהם,

              למה אינכם שולטים להם על השיניים?

              אתם החלטתם להסית אותם?

מֶנֶנְיוּס:      בוא תירגע, בוא תירגע.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                זו מזימה,

              זה קֶשר לחבֵּל בִּרְצון האצולה: אם

              נשלים עם זה – אזי נחיה עם אלה

              שלא יודעים לשלוט, ואי אפשר

              לשלוט בהם.

ברוטוס:                          אל תכנה זאת קֶשר.

              העם זועק על שלעגְתָ לוֹ; ולא

              מִזְמן, כשרצוּ לתת להם חיטה

              חינם, יצאת נגד, והִשְמַצְתָ את

              סנגורֵי העם בשמות גנאי – חנפנים,

              אויבי האצולה, ונַצְלנֵי הרגע.

קוֹרִיוֹלנוּס:    טוב, זה סִפּוּר ידוע כבר.

ברוטוס:                                       לא לכולם.

קוֹרִיוֹלנוּס:    מאז טרחת להלשין?

ברוטוס:                                     אני? מלשין?

קוֹרִיוֹלנוּס:    טוב, לא תִבְחל באמצעים כאלה.

ברוטוס:      האמצעים שלך הם לא יותר טובים.

קוֹרִיוֹלנוּס:    אז למה לי להיות לקוֹנְסוּל? חֵי

              העננים שם, כבר עדיף שאהיה

             מין נמושה כמותך, ותעשה אותי

             טְרִיבּוּן שוּתף.

סיסיניוס:                      אתה חושף יותר מדי

              את מה שמקומֵם את בנֵי העם.  

             אם ברצונך להתקדם ליעדך,

              שְאל-נא ביתר עדינות היכן השביל,

              אשר סטית מעליו, אחרת

              לא רק שלא תהיה לקוֹנְסוּל נעלֶה,

              גם לא תהיה רתוּם כתף לצד כתף     

              עם הטְרִיבּוּנִים.

מֶנֶנְיוּס:                       בואו נרגע.

קוֹמִינְיוּס:                                     העם

             הוּלך שולל; הוּסת. תככים כאלה לא

             יאים לרומא; גם קוֹרִיוֹלנוּס לא

            ראוי למין מכשול בזוי כזה, אשר

             הוצב על דרך היָשר שלו 

            באופן נַכלולי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 חיטה אומרים לי! 

              כן, כך אמרתי, ואומַר זאת שוב.

מֶנֶנְיוּס:                                                לא

              הָרֶגָע, לא הָרֶגָע.

סֵנָאטור א':                     לא בתוך רִתְחת

              הָרֶגָע, אדוני.

קוֹרִיוֹלנוּס:                      הָרֶגָע, כן,

         כשם שאני חי. מידידי

          האצילים הריני מבקש

          למחול לי.

          אך באשר לרכיכוֹת האספסוף

          המבאישות - שהם יראו אותי

          כמו שאני, לא מתחנף, ולאור זה

          יראו גם את עצמם. אני אומֵר שנית,

          אם נלטף אותם אנחנו מטפחים

          כנגד הסֵנָאט שלנו זֶרע רעל

          של הסתה, חוצפה ומרד שבְּמוֹ

          ידֵינוּ גם זָרַענוּ, גם חָרַשנו, גם

          הפַצְנו, כשהרשינו שיתערבבו

          איתנו, האליטה המובחרת,

          שהמוּסר כולו שלה – וגם הכוח! -   

          מלבד מה שנַתְנה לקבצנים.

מֶנֶנְיוּס:   טוב, די, מספיק.

סֵנָאטור א':                 לא עוד מלים, בבקשה

            ממך.

קוֹרִיוֹלנוּס:           מה זה? לא עוד? כמו ששָפַכתי דם

          לכבוד ארצי, בלי פחד מאויב מחוץ,  

          כך תְחשֵלְנה רֵאוֹתַי עד שתגווענה

          מִלים כנגד האבעבועות

          האלה, שאנחנו נרתעים מהן

          מפחד לצרעת, ומחפשים

          כל דרך כדי להידבק.

ברוטוס:                          אתה דוֹבֵר

           בָּעַם כאילו אתה אֵל גוזר

          שפטים, ולא אדם בעל חולשות

          כמותם.

סיסיניוס:            כדאי שנדווח זאת

          לעם.

מֶנֶנְיוּס:            מה, מה? אדם בכעסו?

קוֹרִיוֹלנוּס:  בכעסו!?

           גם כשאני רגוע כמו תְנוּמת חצות,

           חי יופיטר, זאת דעתי!

סיסיניוס:                           זו לא

          דֵעָה, זה רעל שיְהֵא סגור

          בדל"ת אמותיו, ולא ירעיל

          יותר.

קוֹרִיוֹלנוּס:         יהא סגור! שמעתם את

           תת-אֵל-הים של דְגִיגונֵי הרְקָק?

           רָשַמתם טוב את ה"יְהֵא" האַלְמותִי

           שלו?

קוֹמִינְיוּס:           זה לא היה כדין.

קוֹרִיוֹלנוּס:                             "יהא!" הו

           פטריקים הגונים אבל לא נבונים:

           איך זה, סֵנָאטורים שקולים אך נמהרים,

           נתתם ככה לַנָחָש הרב-ראשי

           לבחור לו מְפקֵד, שבתור שופָר

           של המפלצת, לא נרתע מלהודיע

           עם ה"יהא" הסמכותי שלו,

           שאת זֶרם המים שלכם יוליך

           למדמנה, ויְתעֵל אתכם

           לַתְעלָה שלו? אם יש לו כוח,

           שתְלחֵך אווילותכם עפר רגליו;

           אם אין, העירו-נא את השאננות

           המסוכנת. אִם חכמי ממשל  

           אַתם, אל תהיו מטומטמים; אם לא,

           תנו להם כריות כדי שיישבו אתכם

           על ספסלי סֵנָאט. אתם פְּלֵבֶּאִים

           אם הם סֵנָאטורים; והם האדונים

           אם כשיתערבבו קולותיכם בַּחֵיך

           הטעם המכריע יהיה של אֵלֶה.

           הם בחרו להם שופט עליון,

           ומי? אחד כזה, שמעמיד

           את ה"יהא" שלו, את ה"יהא"

           הרְחוֹבִי שלו, מול ספסלים

           שגם יוון לא ראתה כבוּדים כמותם.

           ביופיטר עצמו, זה בִּזיוֹן

           לַקוֹנְסוּלים; ונִשְמתִי פצועה לדעת

           כשכאשר שתי סמכויות קמות לשלוט,

           ואף אחת אינה מוחלטת, כמה

           מהר חודר תוהו-ובוהו לַתְהוֹם

           שביניהן, ומחסל את האחת

           עם השניה.

קוֹמִינְיוּס:               טוב, לככר השוק.

קוֹרִיוֹלנוּס: מי שיעץ אז לְחלק את החיטה

           בַּמחסנים חינם, כפי שעשו

           אי-פעם ביוון –

מֶנֶנְיוּס:                         טוב, טוב, מספיק עם זה.

קוֹרִיוֹלנוּס:  אם כי אֶצְלם לַעם היה שלטון מוחלט –

            מי שיעץ את זה פיטם רק מרדנות,

            הזִין את חורבנה של המדינה.

ברוטוס:    מדוע שהעם ייתן למי

           שמדבר כך את קולו?

קוֹרִיוֹלנוּס:                           אני

          אתן לכם הסבּר אשר שוקל

          יותר מכל קולותיהם ביחד. הם

          יודעים שהחיטה לא נועדה בתור

          תגמול, כי מי כמותם יודע שהם לא

          נָתְנוּ שֵרוּת; כשגייסו אותם

          לַמלחמה, בשעת חירום, כשטַבּוּר

          המדינה היה בסכנה,

          הם פחדו עד מוות להוציא

          החוצה את האף. שֵרוּת כזה

          אינו מצדיק חיטה חינם. כשכבר  

          היו במלחמה, המרידות

          וההתפרעויות, שרק בהן

          הם מפגינים עוז וגבורה, גם הן  

          לא המלצה גדולה. כל ההאשמות       

          שהם הטיחו במדינה בלי סוף,

          בלי שום עילה, הן בוודאי אינן

          בסיס למענק נדיב כזה

          מטעמנו. אז, מה כן? איך יעכל

          הגוף הרב-חֵיקִי את חסד הסֵנָאט?

          לפי מעשיהם, קל לנחש

          את תשובתם: "דָרשְנו, ואנחנו

          הרוב, אז הם מפַּחַד נכנעו

          לתביעותינו". כך אנחנו משפילים

          את כס כהונתנו, ונותנים

          לַאספסוף לקרוא לשיקולנו פַּחַד;

          עד שיבוא היום בו ייפָּרְצו

          כל מנעוליו של הסֵנָאט, וייכָּנסו

          עורבים כדי לנקר בנשרים.

מֶנֶנְיוּס:                                     נו די,

           מספיק.

ברוטוס:              מספיק לגמרי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                               לא, קחו עוד!

            שכל מה שאפשר להישבע בו – אֵל

            או בן אנוש – יחתום דברי. הדוּ-

            סמכות הזאת, שבָּה צד א' בז

            בצדק, וצד ב' סתם מגדף; שבָּה

            תבונה ואצילות ותואר לא קובעים

            כלום בלי ה"הן" או "לאו" של הבּוּרוּת

            הנפוצה – תזניח בהכרח 

            צרכים חיוניים, וּתְפנה מקום

            לפטפוטים ללא תכלית. כשמטשטשים

            את עצם העניין, כבר לא עושים

            כלום לַעניין. לכן בבקשה, אתם

            שנוהגים בלי פחד אך באבחנה,

            שאוהבים את יסודות המדינה

            ולא מתערערים מכל שינוי זמני;

            מעדיפים חיים נאצלים

            על ארוּכּים, ומוכנים לתקוף

            עם המסוכנת בתרופות גוף שימות

            לבטח בלעדיה – בלי היסוס תִּלשו

            את הלשון העממית. שלא

            ילקקו את הסוכר שעבורם

            הוא רעל. בִּזְיוֹנכם עושה שַמוֹת

            בַּחוק ובְמִשְפּט-אמת, ומנשל

            את המדינה מן האחדות והשלמוּת

            שמגיעות לה. לא יהיה לה כוח

            לפעול לְטוב כפי שתחְפּוץ, מרוב

            הרָע אשר שולט בה.

ברוטוס:                          הוא אמר מספיק.

סיסניוס:   דיבר כמו בוגד, וישלם

            בְּדין בוגדים.

קוֹרִיוֹלנוּס:                בן-שרץ, שתִקְבור

           אותך חרפה! לְמה צריך העם

           את הטְרִיבּוּנִים הקֵרחים האלה?

           שאם נִתְלים בהם, מַפְנים גב לַשררה

           האמיתית! הם נבחרו בזמן של מֶרד, 

           כשאצבע המקרה, לא יד החוק,

           היא שקובעת. בשעה יפה יותר,

           יש לעשות נכון מה שנכון, ואת

           כוחם לזרוק אל האבק.

ברוטוס:   בגידה לאור היום!

סיסיניוס:                    זה קוֹנְסוּל? לא!

ברוטוס:     קציני העם, הו!

            נכנס קצין-עם.

                                    לעצור אותו.

סיסיניוס:    לֵך קְרא לעם;

             יוצא קצין-עם.

                                 אשר בִּשְמוֹ אני

             אוסר אותך בתור בוגד חתרן, אויב

             לְגוף המדינה. ציית, אני תובע,

            ותעמוד לדין.

קוֹרִיוֹלנוּס:                  תעוף, תַיש זקן!

כל הפטריקים: אנחנו נערוב לו.

קוֹמִינְיוּס:                          בלי ידיים,

             קשיש.

קוֹרִיוֹלנוּס:           תעוּף, רקוּב! אחרת אטלטל

            את עצמותיך עד שיפְרְחו  

           מתוך הבגד!

סיסיניוס:                 אזרחים, הצילו!

           נכנס אספסוף של פלבאים עם קציני העם.

מֶנֶנְיוּס:    שני הצדדים – טיפה יותר כבוד.

סיסיניוס:    הנה זה שייקח מכם את כוחכם!

ברוטוס:     תפסו אותו, קצינים!

כל הפלבאים:  לזרוק אותו! לזרוק אותו!

סֵנָאטור ב':   כְּלֵי נשק, נשק, נשק!

            כולם נדחקים והומים סביב קוֹרִיוֹלנוּס.

כולם:     טְרִיבּוּנִים! אזרחים! פַּטְריקים! מה! הו!

            סיסיניוס! ברוטוס! קוֹרִיוֹלנוּס! אזרחים!

            די, שקט! שקט! לעצור! עד הנה! שקט!

מֶנֶנְיוּס:    מה יהיה פה? אין לי נשימה.

            מפּולת מתקרבת. לדבֵּר

            לא מסוגל. אתם, טְרִיבּוּנִים, אל העם!

            קוֹרִיוֹלנוּס, סבלנות! דבּר,

             סיסיניוס טוב!

סיסיניוס:                    אנשי העם, הקשיבו. שקט!

כל הפלבאים: בואו נשמע את הטְרִיבּוּן שלנו. שקט!

             דבּר, דבּר!

סיסיניוס:                  אַתם בַּדרך לְאבּד

           את כל זכויותיכם: מַרְסְיוּס ייקח

           מכם הכל, מַרְסְיוּס שזה עתה

           מיניתם בתור קוֹנְסוּל.

מֶנֶנְיוּס:                          אח! שתתבייש!

           זאת דרך לְלַבּוֹת, לא לְכַבּות.

סֵנָאטור א': להחֲריב את כל העיר עד היסוד.

סיסיניוס:   מהי העיר אם לא האנשים?

פלבאים:                                         נכון,

            האנשים הם-הם העיר.

ברוטוס:   בהסכמת הכל מונֵינוּ כְּשופטים

            בשֵם העם.

פלבאים:               תישארו כאלה.

מֶנֶנְיוּס:     כן, ככה בהחלט נראה.

קוֹמִינְיוּס:    זאת דרך להשמיד את כל העיר,

             ולמוטט את הגגות, לקבור את כל

             מה שבנוי למהדרין בערימות

             חורבן.

סיסיניוס:           על זה מגיע מוות.

ברוטוס:                                      או

           שנעמוד על סמכותנו, או

           שנאבד אותה: הרינו מכריזים,

           בשם העם, שבכוחו ולייצגו

           נִבְחרנו כי מַרְסְיוּס ראוי, ומיידית,

           לעונש מוות.

סיסיניוס:               ועל כן הַחְזיקו בו,

            ושְאוּ אותו לַסלע הטַרְפֵּאִי,

            משם השליכו את גופו לאבדון.

ברוטוס:     קציני העם, תִפְסוהו!

פלבאים:                           תיכנע,

            מַרְסְיוּס, להיכנע!

מֶנֶנְיוּס:                         תקשיבו לי מילה.

            בבקשה, טְרִיבּוּנִים, רק מילה.

קציני העם:  לשתוק! לשתוק!

מֶנֶנְיוּס:    הֱייה-נא מה שתתיימר להיות,

            ידיד אמת לארצך, ובִמְתינוּת

            הַשֵג מה שחפצְתָ לְתקן

           באלימות.

ברוטוס:                 אדון, שיטות קרות

           כאלה, שעוזרות לכאורה,

           הן רעל כשהמחלה קשה

           ומשתוללת. שימו יד עליו,

           לַסלע שאו אותו.

          קוֹרִיוֹלנוּס שולף את חרבו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                    לא, פה אני אמות.

           יש ביניכם כאלה שראו אותי

           נִלְחם: בואו, נסו על עצמכם

           מה שראיתם!

מֶנֶנְיוּס:                  את החרב - להוריד!

            טְרִיבּוּנִים, התרחקו רק רגע.

ברוטוס:                                   שימו יד

            עליו.

מֶנֶנְיוּס:            עִזרו למַרְסְיוּס, תעזרו לו!

           מי שאציל, שיעזור, צעיר, זקֵן!

כל הפלבאים:  לזרוק אותו! לזרוק אותו!

          במהומה הזאת, הטְרִיבּוּנִים, קציני-העם והעם נהדפים ויוצאים.

מֶנֶנְיוּס:    לך, תסתלק הביתה; תיעלם, מהר!

           הכל אבוד אַחֶרֶת.

סֵנָאטור א':                      תסתלק.

קוֹרִיוֹלנוּס:   איש לא יזוז פה! אין לנו יותר

             אויבים מידידים.

מֶנֶנְיוּס:                         שנצטרך לבנות

             על זה?

סֵנָאטור א':           אח, ישמרו אותנו האלים!

            אני מפציר, ידיד אציל, לך לביתך:

            תן לנו לטפל בַּנֶגע.

מֶנֶנְיוּס:                          כי זה פֶּצע של

            כולנו, אשר לא תוכל לחבוש

            בעצמך. תלך, בבקשה.

קוֹמִינְיוּס:    בוא, אדוני, אתנו.

קוֹרִיוֹלנוּס:   הלוואי שהם היו בּרְבָּרים – מה שגם

            נכון, למרות שהוּשְרצו ברומא;

            לא רומאים – מה שהם לא, למרות

            שהוּמְלְטוּ מול מרפסות הקפיטול.

מֶנֶנְיוּס:     לך! אל תשחית את זעמך הנאצל

             בלשונך. כל יום יש לו מחר.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 בִּקְרב

            הוגן יכולתי להכריע ארבעים

            מהם.

מֶנֶנְיוּס:             אני עצמי הייתי מחסל

            זוג ממיטב בניהם: שני הטְרִיבּוּנִים.

קוֹמִינְיוּס:  אך יחס הכוחות עכשיו הוא בלי

           שיעור; וגבריות נקראת טִפּשוּת

           כשהיא קופצת לְייצֵב בִּנְיין נופל.

           תלך לפני שהרחוב חוזר?

           כי זעמוֹ – כמו פֶּרץ מים שנִבְלם –

           הולם בכל מה שבָּלַם אותו,  

           שוצף, מציף, סוחף כל חוף.

מֶנֶנְיוּס:                                  בבקשה

            תלך. אני אבדוק אם יש ביקוש

            לפִקְחוּתִי הישישה בין הפִּסְחֵי-     

            פִּקְחוּת האלה. פה צריך לתפור     

            טלאי, לא חשוב מאיזה צבע בד.

קוֹמִינְיוּס:                                     לא, בוא כבר.

              יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס וקוֹמִינְיוּס [ואחרים].

פטריקי:   האיש הזה קִלְקל את מזלו.

מֶנֶנְיוּס:   אופְיוֹ אציל מדי לעולמנו:

           הוא לא יחניף לאֵל הים על הקִלְשוֹן

           שלו, לאֵל הרעמים על רעמיו.

           לִבּוֹ הוא פִּיו: מה שרוחש בתוך

           חזהו, לשוֹנוֹ חייבת לגלגֵל;

           ובכעסו, ישְכּח שמעוֹדוֹ שָמע

           את שֵם המוות.

           רעש מבחוץ.

           או, יופי של סִפּוּר!

פטריקי:                         הלוואי שָכְבוּ

            כבר בַּמיטה!

מֶנֶנְיוּס:                    הלוואי שָכְבו בתוך נהר!

            שדים-רוחות, קשה היה לוֹ לדבֵּר

           יפֶה קצת?

         נכנסים ברוטוס וסיסיניוס עם האספסוף שוב.

סיסיניוס:                 איפה הנחָש שמְבקֵש

            לִמְחוֹק כל שֵם בַּעיר ולהיות רק הוא

           כל האוכלוסיה?

מֶנֶנְיוּס:                    טְרִיבּוּנִים נכבדים –

סיסיניוס:  הוא יִיזָרק מראש הסלע הטַרְפֵּאִי

           בידיים נמרצות: הוא קם נגד החוק,

           לכן החוק בְּבוּז ישלול ממנו כל

           משפּט חוץ מזרועו של הציבור

           שהוא מחשיב כאֶפֶס.

אזרח ראשון:                      הוא יֵידע היטב

            שהטְרִיבּוּנִים האציליים הם פֶּה

            לַעם, ושאנחנו הידיים.

כל הפלבאים:  הוא בהחלט יֵידע.

מֶנֶנְיוּס:                           אדון, אדון!

סיסיניוס:   שקט!

מֶנֶנְיוּס:   אל תְקראו לְטֶבַח כשרִשְיוֹן

            הצַיִד שלכם מוגבּל.

סיסיניוס:                        אדון, מדוע

           סייעת לְמַלֵט אסיר?

מֶנֶנְיוּס:                          הקשיבו לי!

           כשם שאני מכיר את מעלות הקוֹנְסוּל,

           אני יכול לִמְנות גם את פגמיו.

סיסיניוס:   הקוֹנְסוּל? איזה קוֹנְסוּל?

מֶנֶנְיוּס:                                     הקוֹנְסוּל קוֹרִיוֹלנוּס.

ברוטוס:     הוא קוֹנְסוּל?!

כל הפלבאים:               לא, לא, לא, לא, לא.

מֶנֶנְיוּס:   אִלוּ יוּרְשה לי, ברשותם של הטְרִיבּוּנִים,

           וברשותכם, בנֵי-עם טובים, להישמע,

           אני מפציר, תנו לי לומר מלה או שתיים;

           זה לא יגזול מכּם דָבָר לְבד

           מזמן האמירה.

סיסיניוס:                      אז תדבּר,

            ובקיצור: שכן אנחנו נחושים

            לִגְמור עם צֶפע הבגידה הזה.

            לבעוט אותו מפה זו סכנה

            לנפשותינו, ולהשאירוֹ כאן

            זה לנו מוות וודאי. לכן הוחלט

            שהוא ימות הלילה.

מֶנֶנְיוּס:                          יִשְמרו

            אותנו האֵלים! שרומא המפוארת,

            שתודתה כלפֵּי בניה הראויים

            כְּתוּבה בַּרָשוּמוֹת של יוּפִּיטר,

            תאכל עכשיו כמו חזירה-מפלצת  

            את פרִי בִּטְנה שלה.

סיסיניוס:   הוא נֶגַע שצריך לִכְרוֹת.

מֶנֶנְיוּס:                              לא-לא, הוא רק

            אֵיבר שיֵש בו נֶגַע: לקֳטְעוֹ

            זה גְזר דין מוות, לְרפּאוֹ – מה קל.

            מה הוא עשה לרומא שמצדיק

            דין מוות? כשהרג את האויבים שלנו,

            הדם שהוא איבד – והוא איבד,

            נשבע לכם, כפול ממה שיש לו –

            למען המולדת הוא נשפך;

            וּלְאבּד מיְדֵי אותה מולדת

            מה שנותר, מַשְמע לטבוע בנו,

            המְבצְעים ומתירים זאת, אות

            קלון עד יום הדין.

סיסיניוס:                       תעמולה

            וסילופים.

ברוטוס:                פשוט עיוּות. כשהוא

            אהב את המולדת, היא החזירה לו

            כבוד.

סיסיניוס:               הרֶגֶל שמְכרְסם בה נֶמֶק

            אינה זוכה בשום הערכה

            על שירותיה בעבר.

ברוטוס:                           די, לא נקשיב

            יותר: רִדפוּ אותו עד לביתו,

            ותעקרו אותו משם, פן דלקתוֹ

            המְדַבֶּקת תתפשט לה הלאה.

מֶנֶנְיוּס:                                   עוד

          מִלָה אחת, מלה אחת. חרוֹן זה, קל-

          רגליים כְּנמֵר, כשיְגָלֶה  

          איזו שוֹאָה המיט בִּמְרוּצתו

          זו הנמהרת, יבקש, אך מאוּחר

          מדי, מִשְקולת של עופרת על

          העקבִים. הִתְנַהלוּ על פי הנוהַל,

          פן תתפרץ מלחמת מחנוֹת –

          כי הוא אהוּב – ורומא תיבזז

          בידֵי הרומאים.

ברוטוס:                        לו כך יהיה!

סיסיניוס:  על מה אתה מדבר?

           מה, לא טעמנו את הצייתנוּת שלו?

           הִכָּה את הקצינים שלנו? קם

           נגדנו? בואו.

מֶנֶנְיוּס:                      קחו רק בחשבון:

           האיש צָמַח במלחמות מאז שָלַף

           לראשונה חרבּוֹ, הוא לא לָמַד

           לִבְרוֹר מִלִים; הוא מְערבב תֶבן

           ובר בלי אבחנה. ברשותכם,

           אני אלך אליו, ומתחייב

           להביאו, שיעמוד לדין, חוקית –

           ובשלום! – לשֵבֶט או לחסד.

סֵנָאטור א': טְרִיבּוּנִים אצילים, זאת הגישה

            האנושית. הדרך השניה תוביל

            לשֶפֶך דם, ואת סוֹפָהּ קשֶה

            לִצְפּוֹת.

סיסיניוס:              מֶנֶנְיוּס האציל, הֱייה

            אם כך שוטר העם. הַניחו את

            הנשק, רבותי.

ברוטוס:                       אך אל תלכו

            הביתה.

סיסיניוס:             ניפגש בכִכּר השוּק:

            שָם נחכה לך. אם לא תביא

            את מַרְסְיוּס, אז נפעל בדרך המקורית.

מֶנֶנְיוּס:    אני אביא אותו. (לסֵנָאטורים): הרשו לי לבקש

            שתלוּונִי. הוא חייב לבוא, אחרת

            יקרה עוד רע מזה.

סֵנָאטור א':                        נלך אליו.

                   יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנס קוֹרִיוֹלנוּס, עם אצילים.

 

קוֹרִיוֹלנוּס: יתקיפו לי כולם את האוזניים,

           ויאיימו בְּמוות על גלגל

           עינוי, תחת פַּרסות סוסים פְּרָאים,

           יקימו על הסלע הטַרְפֵּאִי עוד

           עשר גבעות, שהנפילה תהיה תלולה

           כל כך שעַיִן לא תמדוד – אנהג בהם

           תמיד רק ככה.

         נכנסת וֹולוּמְנִיָה.

פטריקי:                         ותהיה אציל כפליים.

קוֹרִיוֹלנוּס: אני תמֵהַּ שאמי

           אינה תומכת בי יותר, היא שמאז

           ומעולם כנתה אותם צמיתים

           בסמרטוטים, או יצורים שנבראו

           לִסְחוֹר-לִמְכּוֹר בִּשְתֵי פְּרוּטוֹת, להסתופף

           באסיפות, ולפהק, לשתוק

           ולהשתאוֹת כשאחד ברָמָתִי

           קם לדבר על מלחמה או על שלום. -

           אני מדבר עלייך. למה-זה ביקשת

           שאהיה מתוּן יותר? רוצָה

           שאשקר לנשמתי? לא, אדרבא,

           אִמְרי כי מְשחֵק אני רק את

           הגבר שאני.

וֹולוּמְנִיָה:                אדון, אדון, אדון. חבל  

           שלא לבשְתָ טוב את כוחך בטרם

           הספקת כך לִשְחוֹק אותו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                            עזבי.

וֹולוּמְנִיָה:   יכולת להיות הגבר שאַתָה  

           יפה מאד בלי להדגיש את זה:

           התנגשותכם היתה עזה פחות

           אִילוּ הִסְתרתָ מפְּניהם מה בלבך

           עד לשעה שלא יכלו כבר לעמוד

           בדרכך.

קוֹרִיוֹלנוּס:            שיִיתָלוּ כל אלה!

וולומיה:                                        כן,

            ויִישָרפו גם.   

         נכנסים מֶנֶנְיוּס וסֵנָאטורים.

מֶנֶנְיוּס:   שְמע, שְמע, היית מחוספס מדי,

            קצת מחוספס מדי. אתה חייב לחזור

            ולתקן זאת.

סֵנָאטור א':               אין ברירה. אם לא,

            עירנו המפוארת תֵחָצֶה

            ותיכָּחֵד.

וֹולוּמְנִיָה:           אנא שְמע לעצה. הרי

           לבי שונא להתכופף כמו לבְּך,

           אך יש לי שֶכֶל שיודע לנצל

           את זעמי לטובתו.

מֶנֶנְיוּס:                         יפֶה

           אמרְת, אשה גדולה. לפני שהוא

           יוכרח לזחול על גחונו, גם אם

           קדחת התקופה כְּמהה לכך

           בתור תרופה למדינה, אחגור

           עלי את השריון שלי, אשר

           אני בקושי מסוגל לסחוב.

קוֹרִיוֹלנוּס:  אז מה נדרש ממני?

מֶנֶנְיוּס:                           לחזור              

            אל הטְרִיבּוּנִים.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 וְ? מה אז? מה אז?

מֶנֶנְיוּס:     בקֵש סליחה על דיבוריך.

קוֹרִיוֹלנוּס:   מהֵם? מהאֵלים עצמם איני יכול -

             אז מה, מהֵם אני חייב?

וֹולוּמְנִיָה:                               אתה

            מוחלט מדי, בלי שום פשרות: מה נעלה

                                        [/ מפריז בעקרונות ברזל: מה נעלה]

            מזה – אך לא בשעת חירום. הרי אתה

            אמרת – באוזני שמעתי – כי

            בַּמלחמה כבוד ואסטרטגיה, כמו

            אחים בדם, הולכים ביחד. אם זה כך,

            אמור לי מה יפסיד זה מיד זה

            אם יתְחבְרוּ בעת שלום.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 שָה, שה!

מֶנֶנְיוּס:     שְאילְתָה מצוינת.

וֹולוּמְנִיָה:                           אם זהו כבוד

           בַּמלחמות שלךָ להיראות

           מה שאינך, וזו האסטרטגיה

           שתקדם את מטרותיך, לָמָה זה

           גרוע או נלוז יותר שהיא

           תחבוֹר אל הכבוד בִּזמן שלום

           כמו במלחמה? זו ברית שנחוצה

           אז לא פחות.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 למה את לא מרפָּה עִם זה?

וֹולוּמְנִיָה: כי עכשיו מוּטל עליך לדבּר

          לַעם; ולא על פי השקפותיך,

          גם לא על פי מה שיוֹרֶה לך לבּך,

          כי בְּמלים שלשונך רק תדקלם,

          בְּהברוֹת בלי אבא, מַמְזרוֹת

          שלא תירשְנה את אמת הלב שלך.

          שמע לי, זה לא יָבִיש אותך יותר

          מאשר לכבוש עיר במִלים רכּוֹת

          בִּמקום לזרוק הכל על הגורל  

          בְּסכּנת דמים רבּים.

          אני הייתי שָמָה מַסכָה

          על נשמתִי כשגורלי וזה

          של ידידי שעל הכף דורש

          שאעשה זאת בכבוד. אני

          דוברת בשם אשתך, בנך,

          והסֵנָאטורים כאן, והאצילים;

          אבל אתה חושב: יותר טוב להראות

          לעֵדֶר הגְלמים שלנו שאתה

          יודע להזעיף פנים, במקום

          לזרוק להם כשכוּש-זנב אחד בכדי

          לזכות מהם באהבה ולהגֵן

          על מה שבלעדֵי זה ייהרס.

מֶנֶנְיוּס:                              גבירה

            גדולה! תבוא איתנו; במִלים  

           יפות; וככה תרפא גם את

           הסכנה הנוכחית, וגם

           נִזְקֵי עבר.

וֹולוּמְנִיָה:                 בבקשה לך, בן שלי,

           לך אליהם, עם המצנפת בידך,

           הושט אותה כך מרחוק – תהיה איתם –

           ובִרְכּךָ שתנשֵק את הרְצָפוֹת –

           כי במקרים כאלה מעשים

           הם נאומים, והעיניים של

           ההדיוטות מלומדות יותר

           מן האוזניים – ובטלטול ראשך,

           חבוֹט, כך, שוּב ושוב, לכפּרה,

           על לבבך העז, עד שיהיה

           כמו תות בָּשל, שמתמסר כשרק

           נוגעים בו; או אמוֹר להם: אתה

           חייל מטעמם, צמחְתָ בין תִגְרות,

           לכן חסֵר לך הנועם ש, אתה מודה,

           מתאים היה שתשתמש בו, כפי

           שיטענו, בבקְשךָ את אהבָת

           לִבָּם; אך מעתה והלאה, חי

           שמיים, תְעצֵב את עצמך לפי

           בקשתם, ככל שיאפשרו

           אישיותך וכוחך.

מֶנֶנְיוּס:                      אם תעשה

           ממש כפי שאמרה -  שמע, תוך שניה

           לִבָּם שלך: כי הם מעניקים סליחה,

           כשמבקשים זאת, באותה קלות

           שהם שופכים מלים לא לעניין.

וֹולוּמְנִיָה:  אנא, לֵך, וקבל מרוּת; גם אם אני

            יודעת שהיית מעדיף לרדוף

            את אויבך בתהומות של אש, ולא

            להחניף לו בְּצֵל גג.     

            נכנס קוֹמִינְיוּס.

                                     הנה קוֹמִינְיוּס.

קוֹמִינְיוּס:   הייתי בכֵכּר השוק; ואדוני,

            כדאי שתארגן ליוּוי כּבד,

            או שתגן על עצמך בְּרוגַע או

            בהיעדרות. הכל רותח.

מֶנֶנְיוּס:                              רק

             מלים יפות.

קוֹמִינְיוּס:                 זה יעזור, נדמה לי - אם

             לבו ייתן לו. 

מֶנֶנְיוּס:                     הוא חייב, והוא

           ייתן: בבקשה אמוֹר שתעשה

          זאת, ולעבודה.

קוֹרִיוֹלנוּס:                   אני חייב לצאת

           ולהציג להם קודקוד בלי כובע?

           אני חייב למסור מפֶּה בזוי

           שקרים ללב אציל, והוא חייב

           לשאת אותם? טוב, אעשה זאת: אך

           אִילוּ עמד בְּסכנה רק גוש עפר זה,

           גופו של מַרְסְיוּס, הם יכלו מבחינתִי

           לטחוֹן אותו לאֵפֶר ולהשליך

           לַרוּח. לְכִכּר השוק! הִפּלְתם

           עלי תפקיד כזה שבחיים

           לא אשחק באופן משכנע.

קוֹמִינְיוּס:   בוא, בוא, נהיה הלחשנים שלך.

וֹולוּמְנִיָה:   בבקשה, בן, בן מתוק, אמרְתָ כי

            שבחַי עשו אותך חייל לראשונה,

            אז כדי לזכּוֹת ממני בִּשבחים

            על זה, בּצֵעַ פה תפקיד שלא   

            מילאת קודם.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 טוב, אני חייב,

             ואעשה זאת. עוּפי, אישיות שלי,

             הכניסי במקומך איזו נִשְמת זונה!

             שְגְרוֹן המלחמה שלי, ששָר

             במקהלה עם תוף, יהיה לחלילית

             דקה כמו סריס, או כמו הקול

             הבתולי ששר שיר ערש לעולל!

             יקימו חיוכֵי נוכְלים את אוהלם

             בִּלְחיַי, ויִמְלְאו גביעֵי עינַי

             דִמְעות תלמיד בית ספר! שלשון

             של קבצנים תנוע בין שפתי,

             ושברכַּי החמושות, שרק

             דורבן-סוסים קיפל אותן, יתכופפו

             כמו של אחד אשר זרקו לו נדבה! -

             לא אעשה את זה, כי לא אוּכל

             עוד לכבּד את האמת שלי,

             ומעשֵי גופי כך ילמדו את נשמתי

             שיעור שִפְלוּת שורְשִי.

וֹולוּמְנִיָה:                           כבחירתך.

             לי זו פחיתות כבוד גדולה יותר

             להתחנן אליך מאשר

             לָך מולם. שייחרב הכל;

             תן לאִמְך לחוש טוב את גאוותך

             במקום לפחוד מעִקְשוּתך

             המסוכנת, כי אני בָּזָה לַמוות

             בְּלב גדול כמו שלך. עשֵה

             כחפצך. עוז לבבך היָה שלי,

             ינקת את כולו ממני, אך

             לגאווה שלך הייה אדון יחיד.

קוֹרִיוֹלנוּס:   אנא הרגיעי את נפשך. אמא,

             אני הולך לשוּק: אל תגערי בי עוד.

             אגנוב מהם אהבתם, אקח

             ברמאות את לבבם, ואז אשוב

             הביתה כאהוּב כל בעלֵי

             המקצועות בעיר. ראי, אני הולך.

             מסרי נא לאשתי שלום. אשוּב כקוֹנְסוּל,

             אחרֶת לעולם אל תאמיני

             מה לשוני יודעת לעשות

             בשדה החנופּה.

וֹולוּמְנִיָה:                      עשֵה כרצונך.

קוֹמִינְיוּס:   קדימה! הטְרִיבּוּנִים מחכים לך:

            חמש את עצמך במַעֲנה מתוּן;

            כי הם שם מוכנים עם אישומים כבדים

            יותר, שמעתי, מכל אלה שהוטלו

            בך עד כה.

קוֹרִיוֹלנוּס:               "מתון" זו המילה. בבקשה,

           בואו נלך. שיאשימו כמיטב

          המצאתם: אני אשיב על פי

          כבודי.

מֶנֶנְיוּס:            כן-כן, אבל מתון.

קוֹרִיוֹלנוּס:                              טוב, אז

             שיהיה מתוּן אם כך. מתוּן!

            יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים סיסיניוס וברוטוס.

 

ברוטוס:  תתקוף אותו בַּטענה שהוא                

          בונה לו כוח של טירן. אם יתחמק

          בַּנקודה הזאת, תלחץ עליו

          עם שִטְנתו לַעם, ובכך שהשלל

          מאַנְטְיוּם לא חוּלק לַכּלל.

          נכנס קצין-עם.

                                        אז מה, יבוא?

קצין-עם: הוא בא.

ברוטוס:              מי מלווה אותו?

קצין-עם: מֶנֶנְיוּס הזקן, והסֵנָאטורים

          אשר תמיד תמכו בו.

סיסיניוס:                         יש לך

          רישום של הקולות אשר אספנו,

          ערוּך ומקוטלג?

קצין-עם:                  יש; זה מוכן.

סיסיניוס: מִיינְתּ כל קול, שבט-שבט?

קצין-עם:                                     ממויָן.

סיסיניוס:  כַּנֵס לכאן מייד את בני העם.

           כשישמעו אותי אומר "כך יהיה

           על פי הכוח והזכות של הציבור" –

           אם זה יהיה על מוות, קְנס או על

            גָלוּת –  אז אם אומַר "קְנס" עליהם

            לצרוח "קנס", אם "מוות"- לצעוק "מוות",

            ולעמוד על אכיפת החוק

            בִּמְלוא הכוח ועל פי הצדק.

קצין-העם:  אודיע לכולם.

ברוטוס:                     וכאשר

            יתחילו כבר לצעוק, שלא יפסיקו;

            אלא יִכְפּוּ, בהמולה ורעש,

            ביצוע מיידי של כל גזר דין

            שיעלה מלפנינו.

קצין-עם:                     טוב מאד.

סיסיניוס:  דאג שיהיו קשוחים, וקָשוּבים לרֶמז

           ברגע שניתן אותו.

ברוטוס:                         קדימה.

            יוצא קצין-עם.

             הוצא אותו מהכלים ישר; האיש

             הוּרגל רק לְנַצֵח, ואף פעם לא

             להישאר חייב בשום ויכוח.

             ברגע שהוא מתעצבן, הוא לא

             יכול לשוב כבר לאיזון; או אז

             הוא מדבר כל מה שבלבו –

             וזאת ההזדמנות שלנו לפצפץ לו

             את המפרקת.

סיסיניוס:                       הנה, הוא מגיע.

          נכנסים קורילונוס, מֶנֶנְיוּס, קוֹמִינְיוּס ואחרים.

מֶנֶנְיוּס:    ברוגע, מבקש ממך.

קוֹרִיוֹלנוּס:  כן, כמו סיָיס-אורוות שבְּעד פרוטה אחת

            מוכן שיקראו לו כלב אלף פעם. –

            יתנו אֵלֵי שמיים בִּטָחון לרומא,

            יֵשב על כס הצדק רק מי שראוי לו,

            תהא האהבה שְתוּלה בינינו,

            יוצפו נא מקדשינו בִּתצוגות שלום

            ובל יִראו רחובותינו מלחמה.

סֵנָאטור א': אמן, אמן.

מֶנֶנְיוּס:                   תפילת אציל.

            נכנס קצין-העם עם הפלבאים.

סיסיניוס:  קרבו-נא, רבותי.

קצין-עם:  הקשיבו לטְרִיבּוּנִים שלכם. הַקְשב!

             שקט, אמרתי!

קוֹרִיוֹלנוּס:                     קודם כל, הקשיבו לי.

שני הטְרִיבּוּנִים: טוב-טוב, דבּר. דממה!

קוֹרִיוֹלנוּס:                                האם זו היא

            הערְכאָה האחרונה לשפוט אותי?

            פה ייחתך דבר?

סיסיניוס:                     אני שואל אותך

            אם תישָמַע לקול העם, תכיר

            בנציגיו, ותקבל על עצמך

            כל דין חוּקִי על עבירות

            אשר תוּכח אשם בהן.

קוֹרִיוֹלנוּס:                            מסכים.

מֶנֶנְיוּס:  שמעתם, אזרחים? אומר שהוא מסכים.

          את שירותו המלחמתי, קחו בחשבון;

          חישבו על הפצעים אשר גופו

          נושא, כמו בּוֹרות בבית-קברות.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                   שריטות

          קוֹצים, וצלקות בדיחות.

מֶנֶנְיוּס:                              קחו בחשבון

          יתר על כן, שכאשר הוא מדבּר

          לא כאזרח, רְאוּ אותו כאיש

          צבא. אל תתייחסו לביטוייו

          המחוספסים כאל קולות זדון,

          אלא, כפי שאמרתי, כדברי חייל,

          בלי כוונה רעה כנגדכם.

קוֹמִינְיוּס:                            טוב, טוב,

          מספיק כבר.

קוֹרִיוֹלנוּס:               מה קרה

          שמְמנים אותי ברוב קולות

          לקוֹנְסוּל, ובאותה שעה עצמה

          בבִזָיון אתם לוקחים הכל

          בחזרה?

סיסיניוס:            ענֵה לנו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                       אז שְאל;

          נכון, אני חייב.

סיסיניוס: אנו מאשימים אותך על שחתרְתָ

          לשלול מרומא כל מִנְהל תקין,

          ולְנָכֵס לך כוחות רודניים,

          אשר על כן אתה בוגד כלפי העם.

קוֹרִיוֹלנוּס: מה-זה! בוגד?

מֶנֶנְיוּס:                       לא, בְּשיווי משקל; הִבְטַחְת!

קוֹרִיוֹלנוּס: שאש מָדור-שביעי-בשְאוֹל תחנוק את כל 

          העם! לקרוא לי - לי! -  בוגד! טְרִיבּוּן

          דיבּוֹת מכפיש! גם אם ישבו לך בַּעַין

          עשרים אלף סוגים של מוות, בְּידְך

          אותו מספר כפול מיליון, ובלשונך

          המשקרת סְכוּם שניהם ביחד,

          אני אקרא לך "שקרן" מול הפרצוף,

          בקול צח ובוטח כמו בתפילותי

          אל האלים.

סיסיניוס:               אתם שומעים זאת, בנֵי העם?

כל הפלבאים: לַסלע! קחו אותו לַסלע!

סיסיניוס: שקט!

          אין צורך להוסיף עוד אישומים

          לִמְגילתו. מה שראיתם כי עשה,

          מה ששמעתם כי דיבר – הִכָּה

          בקציניכם, קִלֵל אתכם, בָּעַט

          בַּחוק בְּאלימוּת, ופה קרא תיגר

          על אלה שכוחם צריך לשפוט אותו –

          רק זה לבד פֶּשע פלילי מן הדרגה

          הראשונה – הכל ביחד מְחיֵיב

          מוות קשה מכל.

ברוטוס:                     אך מכיוון שהוא

           שירת את רומא טוב –

קוֹרִיוֹלנוּס:                          מה אתה מְבַרְבּר

            על שירותים?

ברוטוס:                   אני מְדבּר בתור

            מי שיודע מה זה לשרת.

קוֹרִיוֹלנוּס:                           אתה?

מֶנֶנְיוּס:  מה, זה מה שהבטחת לאמך?

קוֹמִינְיוּס: רק זְכור, בבקשה –

קוֹרִיוֹלנוּס:                       כלום לא אזכור

          יותר. שיִגְזרו עלי מוות

         מצוּק תלוּל, גָלוּת בלי גג, פשיטת

         עור, או צינוק עם רק גרגר ליום – לא

         אקנה את חסדיהם בִּמְחיר מִלָה יפָה

         אחת, ולא אנזוף בגבורתי

         למען מה שיש להם לתת,

         בכדי לשמור עליה במחיר

         של "בוקר טוב".

סיסיניוס:                  על כך שהוא, בכל

            כוחו, ולא אחת, הפגין שִנְאה לעם,

           חיפש דרכים כדי לעקור ממנו את

           כוחו, עד שבסוף הגיע מעוינות

           לאלימות, וזאת לא רק מול פני החוק

           האימתני, אלא ממש על גוף

           האחראים לביצועו – בשם

           העם, ובכוחנו, הטְרִיבּוּנִים,     

           מרֶגע זה אנחנו מנדים

           אותו מתחום עירנו. הוא יושלך

           מראש הסלע הטַרְפֵּאִי אם אי פעם

           ישוב וייכנס בשערים

           של רומא. בשם העם, אני אומר

           כך יהיה.

כל הפלבאים: כך יהיה, כך יהיה! סַלקו אותו!

              הוא מגורש, וכך יהיה!

קוֹמִינְיוּס: שמעו לי, רבותי, וידידַי

          האזרחים!

סיסיניוס:                דינו נחרץ; נגמר

           הזמן לשמוע.

קוֹמִינְיוּס:                 תנו לי לדבר.

           הייתי קוֹנְסוּל, ואני יכול לחשוף

           מול רומא את אותות אויביה על

           בשרִי. אני אוהב את טובתה

           של המולדת ברגשֵי כבוד חמים,

           עזים ועמוקים יותר משאוהַב

           גם את חיַי שלי, את מוניטין

           אשתי, ואת יוצאי רחְמהּ, בני חלצַי:

           אז אם אני רוצה לומר -

סיסיניוס:                              הֵבַנוּ את

           העקרון. לומר שֶמה?

ברוטוס:                            אין מה

           לומר עוד, רק שהוא מוחרם ומגורש,

           אויב לעם שלו ולארצו.

           כך יהיה!

כל הפלבאים:          כך יהיה, כך יהיה!

קוֹרִיוֹלנוּס: אתם-שם, כנופיית כלבים נִקְלים!

           שאת הבל פיכם אני שונא

           כמו סִרחונות בִּיצה, שאת אהבתכם

           אני מחשיב כמו פגרים שלא הוּרדו

           אל קֶבר וּמְטנפים את האוויר שלי:

           אני מגלה אתכם! הישארו

           פה בַּקלחת המבולבלת שלכם!

           שכל שמועה תחריד את לבבכם!

           מכל משב נוצה של אויביכם

           תתנופפו אל היאוש! שִמרו

           טוב על הכוח לגרֵש את מְגֵנֵי

           הנפש שלכם, עד שבַּסוף

           טמטום ראשכם – שלא מבין

           עד שהוא חש, ושיותיר לכם

           אתכם בתור אויבים של עצמכם -

          ימסור אתכם בתור שבויים, על ארבע,

          לאיזו אומה אשר תביס אתכם

          בלי אף מכה! אני יורק גם עליכם

           גם על העיר, וכך מפנה לה עורף. יש    

                                        [/ גם על העיר וכך מפנה לה גב.

         עולם גם במקום אחר.   / יש עוד עולם בחוץ. ]

              יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס, קוֹמִינְיוּס, מֶנֶנְיוּס, עם הסֵנָאטורים והפטריקים האחרים.

קצין-העם: אויב העם הלך, הלך!

כל הפלבאים:                        גורש

           אויבנו! הוא הלך! הו-הו! הו-הו!

            כולם צועקים ומניפים את כובעיהם אל על.

סיסיניוס: לכו לראות אותו יוצא מחוץ

          לשערים, רִדפו אותו כשם

          שהוא רדף אתכם, בבוז. יַסרוּ אותו

          כפי שמגיע לו. מִשְמר יֶחצה

          איתנו את העיר.

כל הפלבאים: תבואו, בוא נראה אותו יוצא מחוץ

            לשער! בואו! האלים יגנו

            על הטְרִיבּוּנִים הגדולים שלנו! בואו!

              יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים קורילונוס, וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה, מֶנֶנְיוּס, קוֹמִינְיוּס, וצעירי האצולה של רומא.

 

קוֹרִיוֹלנוּס:      די, בלי דמעות. שלום וזהו. המפלצת

                   המְרוּבּת-ראשים נוגחת בי החוצה.

                   לא, אמא, איפה הוא, האומץ העתיק

                   שלך? תמיד אמרת שזְמן של פורענות

                   הוא המִבחן לנפש; שמאורעות

                   פשוטים אישים פשוטים יוכלו לשאת;

                   שכְּשהיָם שלֵו כל הסירות

                   שטות כמו אלופות; מכות גורל,        

                    כשהן פוצעות לב רם, דורשות

                   מוח אציל. את העמסְת עלי תמיד

                   כללים, שלב אשר יחקוק אותם

                   לא ינוצח.

וירגיליה:        שמיים! הו שמיים!

קוֹרִיוֹלנוּס:                             לא, אשה,

                   בבקשה לא.

וֹולוּמְנִיָה:                         שהמגפה

                  האדומה תכה את כל המקצועות

                  ברומא, יִיכחֵד כל עסק!

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 מה, מה, מה!

                   אהיה אהוב כשאחסַר. לא, אמא,

                   חַדְשי שוב את רוחך כשהיית אומרת,

                   שלוּ היית אשתו של הרקולס,

                   חצי ממשימותיו היית עושה,

                   בכדי לחסוך לבעלך הרבה

                  זיעה. קוֹמִינְיוּס, אל תיפול: שלום.

                  כל טוב, אשתי, אמי: אני אפרח

                  עוד. דמעותיךָ, איש אמת זקן, 

                  מֶנֶנְיוּס, מלוחות יותר מאלֶה של

                  בחוּר צעיר, הן עוד ישחיתו את

                  עיניך. מפקדִי לשעבר,

                  אותך ראיתי לא אחת עומד תקיף 

                  מול מחזות אשר יקשיחו את

                 הלב; אמור נא לנשים הללו,

                 כי על מכּות שאין למנוע מטופּש

                 להתייפח כשם שזה טפשי

                  לצחוק להן. אמי, הן את יודעת כי

                 הסכנות שלי תמיד היו

                 לך נחמה; אז האמיני בכל לב,

                 גם אם אני הולך לבד, כמו דרקון

                 בודד, אשר כולם רק פוחדים 

                 ממאורתו ומדברים בו כי

                 הוא נעלם מעַין, בנך עוד יתעלה

                 מעל למצופֶּה, או יילכד

                 בְּפתיונות מִרמה ובנוכלוּת זולה.

וֹולוּמְנִיָה:        בני האחד, לאן תלך? קח את קוֹמִינְיוּס

                   הטוב אתך קצת; קְבע לך איזה

                 נתיב בִּמקום לחשוף את עצמך

                 לכל פֶּגע פראי בדרך.

וירגיליה:                                הו

                   אלים!

קוֹמִינְיוּס:                 חודש אלֵך אתך, ואתכנן

                   אתך איפה תשהה, כדי שתוכל

                   לשמוע מאיתנו, ואנחנו

                  ממך. ואז, אם תזדמן סיבה

                  להחזירך, לא נצטרך לתוּר

                  באדמה העצומה אחרי אדם

                  יחיד ולהחמיץ את הסיכוי,

                  אשר דרכו להתמוסס, בהיעדר

                  זה שנזקק.

קוֹרִיוֹלנוּס:                      הֲייה שלום. שנים רבות

                   רובצות עליך, ואתה שְבע מלחמות

                   רבות מכדֵי לנדוד עם מי שלא

                   נִשרט עוד: רק לַווה אותי לַשער.

                   בואו, אשתי המתוקה, אמי

                   היקרה, וחברים מבורכים

                   באצילוּת: לכשאצא, אִמרו שלום,

                   ותחייכו. אנא מכם, נלך. כל עוד

                   אני על פני האדמה, עוד תשמעו

                   ממני, ולעולם לא משהו אחר

                  מכל מה שהייתי לפנים.

מֶנֶנְיוּס:          דברים כבוּדים מאלה אוזן לא

                 שמעה עוד. בואו לא נבכה. אילו

                 יכולתי לנער שבע שנים בלבד

                 מן הזרועות והרגליים הזקנות

                 האלה, חי כְּבוד האלים, הייתי בא

                 אתך לצעוד כל שעל.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 תן לי את ידך.

                   נלך.

                   יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים שני הטְרִיבּוּנִים, סיסיניוס וברוטוס, עם קצין-העם.

 

סיסיניוס: שְלח את כולם הביתה; הוא הָלך,  

          ולא נמשיך יותר. האצולה - אשר,

          ראינו, התייצבה לימינוֹ - נרגזת.

ברוטוס:  עכשיו הראינו את כוחנו;

          צריך שנירַאה צנועים וענווים

          אחרי זה שבעתיים מאשר

          בזמן שזה אירע.

סיסיניוס:                   תשלח אותם הביתה.

          אמוֹר להם, אויבם מספר אחד

          הָלך, ושב להם כוחם כקדם.

ברוטוס:  פַּזר אותם לבתיהם.

       יוצא קצין-העם.

                                    הנה

            אִמו.

      נכנסים וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה ומֶנֶנְיוּס.

סיסיניוס:             בוא לא נפגוש אותה.

ברוטוס:                                      מדוע?

סיסיניוס: אומרים, היא מטורפת.

ברוטוס:  הם שמו לב אלינו: לך ישר.

וֹולוּמְנִיָה: אה, טוב לפגוש אתכם: שכּל האסונות

          של האלים ישיבו אהבה

          לכם!

מֶנֶנְיוּס:          לא, שקט, שקט, לא כל כך חזק.

וֹולוּמְנִיָה: הו לו ידעתי לייבב, הייתם כבר

          שומעים – ותשמעו קצת, כן. (לברוטוס): אתה הולך?

וירגיליה (לסיסיניוס): אתה גם תישאר. – הלוואי היה לי כוח

          לומר לבעלי כך.

סיסיניוס:                  את לא בן-אדם?

וֹולוּמְנִיָה: כן, מטומטם. מה, זאת בושה? תראו

         את המטומטם הזה. לא בת אדם אני?

         אבל אתה, שועל, יכולְת לגרש

         מי שהִרְבָּה מכות למען רומא 

         יותר מן המלים שלך ביחד?

סיסיניוס:                              הו

          שמיים מבורכים!

וֹולוּמְנִיָה: יותר מכות מכל מילות חכמה אשר

          אמרְתָ בחיים. ולטובתה של רומא.  

          אגיד לך מה – לא חשוב, תלך!

          לא, אל תזוז: הלוואי היה בני בערָב,

          מולו כל שבטך, ובידו

          החרב הטובה שלו.

סיסיניוס:                        מה אז?

וירגיליה:                                     מה אז!

          היה גומר לך את השושלת!

וֹולוּמְנִיָה: כולל הממזרים.

          כמה פצעים האיש הטוב הזה נושא

          למען רומא!

מֶנֶנְיוּס:                  די, די, שקט!

סיסיניוס: כולי תפילה שהוא היה ממשיך

          בְּשם ארצו כשם שהתחיל, ולא פּורֵם

          במו ידיו כך את הקשר האציל

          אשר קָשר.

ברוטוס:                 כולי תפילה.

וֹולוּמְנִיָה:                              "כולי

         תפילה!" אתה הִסַּתָּ את האספסוף:

         החתולים, אשר יודעים לשפוט

         ערכו כמו שאני אדע לפענח

         תעלומות שהשמיים מסתירים 

         מפני האדמה.

ברוטוס:                  בבקשה, נלך.

וֹולוּמְנִיָה: בבקשה, אדון, לֵך, לך.

          עשית מעשה גדול. אך קודם, שְמע

          את זה: כמו שהקפיטול גבוה

          מן הבניין הכי עלוב ברומא,

          כך בנִי – הבעל של הגברת כאן,

          אתם רואים? – זה שגירשתם, הוא

          גבוה מכולכם ביחד.

ברוטוס:                        טוב,

          טוב, נעזוב אתכם.

סיסיניוס:                        מה יש לנו

          להיות שק-חבטות של משוגעת?

            יוצאים הטְרִיבּוּנִים.

וֹולוּמְנִיָה: וקחו את תפילותי אתכם. הלוואי

          שלאֵלים אין עוד מה לעשות חוץ

          מלהגשים את הקללות שלי!

          אילו פגשתי את שני אלה רק

          פעם ביום, אז זה היה פורק

          מעל לבי את המטען אשר

          מכביד עליו.

מֶנֶנְיוּס:                  נתתְ להם מנה,

          וחי נפשי, בצדק. תסעדי אתי?

וֹולוּמְנִיָה: זעם הוא הבשר שלי: אני

          סועדת מעצמי, מזון ירעיב אותי.

          בואי, נלך. עזבי את היללות,

          וקונני כמותי, בזעם, כמו אֵלת

          שמיים יוּנוֹ. בואי, בואי, בואי!

            יוצאות וֹולוּמְנִיָה ווירגיליה.

מֶנֶנְיוּס: אַיי איי איי.

             יוצא.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים רומאי ו-וֹולְסְקִי.

 

רומאי: אני מכיר אותך טוב, אדוני, ואתה מכיר אותי: קוראים לך, נדמה לי, אדריאן.

וֹולְסְקִי: נכון מאד, אדוני; האמת, שכחתי מי אתה.

רומאי:  אני רומאי; ומשרת, כמוך, נגדם. עכשיו אתה מכיר אותי?

וֹולְסְקִי: ניקנור? לא?

רומאי: בעצמו, אדוני.

וֹולְסְקִי: היה לך יותר זקָן כשראיתי אותך בפעם האחרונה, אבל הלשון שלך היא תַו זיהוי יפה. מה החדשות ברומא? קיבלתי הוראה מן המדינה הוֹולְסְקִית לחפש אותך שם; חסכת לי מסע של לפחות יום.

רומאי: היו ברומא התקוממויות מוזרות: העם נגד הסֵנָאטורים, הפטריקים והאצילים.

וֹולְסְקִי: היו! אז זה נגמר? אצלנו בַּמדינה לא חושבים כך; עושים הכנות קדחתניות לְמלחמה, ומקווים לתפוס אותם באמצע הפילוג שלהם, כשהכל רותח.

רומאי: הלהבה העיקרית דעכה, אבל מספיק דבר קטן כדי שהיא תתלקח שוב. כי האצילים כל כך לוקחים ללב את גירושו של קוֹרִיוֹלנוּס הנכבד הזה, שהם נכונים ובְשֵלים לקַחַת מבני העם את כל הסמכויות שלהם, ולתלוש מהם את הטְרִיבּוּנִים שלהם לַנצח. זה כבר רוחש ומלחש, אני אומר לך, ועומד על סף התפרצות אלימה.

וֹולְסְקִי:  קוֹרִיוֹלנוּס גורש?

רומאי:  גורש, אדוני.

וֹולְסְקִי:  אתה תתקבל בברכה על המידע הזה, ניקנור.

רומאי:  השעה משחקת לטובת הוֹולְסְקִים עכשיו. אומרים שהזמן הכי מתאים להשחית אשה הוא כשהיא במשבּר עם בעלה. טוּלוּס אוֹפִידְיוּס האציל שלכם יככב היטב במלחמות האלה, עכשיו כשיְרִיבוֹ הגדול, קוֹרִיוֹלנוּס, לא מבקש את ארצו.

וֹולְסְקִי: הוא חייב. מזל גדול שפגשתי אותך ככה במקרה. הִשְלמת לי את המשימה, ואני אלווה אותך בשמחה הביתה.

רומאי:  עד ארוחת-הערב אספר לך ספורים משונים מאד מרומא, הכל לטובת היריבים שלה. יש לכם צבא מוכן, אתה אומר?

וֹולְסְקִי:  צבא מלכותי: המפקדים והגדודים מגוּיָסים וערוכים, כתובים בספר התשלומים, ויכולים להתחיל לנוע בהתראה של שעה.

רומאי:  אני מאושר לשמוע שהם מוכנים, ואני האיש, לדעתי, שייתן להם אות לצאת לפעולה. אז, אדוני, מצוין שנפגשנו, מכל הלב, ושמח מאד על חברתך.

וֹולְסְקִי:  אתה גונב לי את התפקיד: לי יש סיבה להיות מאושר מחברתך.

רומאי:  טוב, בוא נלך ביחד.

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנס קוֹרִיוֹלנוּס, בלבוש אביונים, מחופש ומכוסה.

 

קוֹרִיוֹלנוּס: עיר משובחת, אַנְטְיוּם. עיר, אני

           בראתי את האלמנות שלך: הרבה

           יורשים לבניינים היפהפיים האלה

           שמעתי מול התְקפותַי נאנקים,

           צונחים. אז אל נא תְזהי אותי:

           פן נשותייך עם שיפוּד ונערייך

           באבנים יכּו אותי לַמוות

           בִּקְרב לעניים.

             נכנס אזרח.

                           שלום, אדון.

אזרח:     וגם לך.

קוֹרִיוֹלנוּס:            כּוֵון אותי, אם לא קשה

          לך: איפה שוכן אוֹפִידְיוּס הגדול?

          הוא פה באַנְטְיוּם?

אזרח:                         כן, והוא עורך

          משתה הלילה בביתו לאצילֵי

          המדינה.

קוֹרִיוֹלנוּס:           איפה ביתו, בבקשה?

אזרח:    זה, פה מוּלְךָ.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 תודה, אדון. כל טוב.

          יוצא אזרח.

         עולם, הו, התהפוכות שלך!

         רֵעים קשורים בִּברית עולם, שבחָזָם

         כמו לב אחד פועם, אשר זְמנם,

         ערשם, ארוחתם ופועלם

         משותפים הם, תאומים, נראֶה,

         באהבה בל תיפרד, מסוגלים

         תוך רק רגע, ממחלוקת על פרור,

         להיות שונאים יוקדים: כך גם אויבים מרים,

         שתשוקתם וזממיהם איך לחסל

         אחד את השני הפריעו את שנתם,

         יהיו פתאום בשל מִקרה, קשקוש

         שלא שווה בֵּיצה, לחברים

         בנפש, וישלבו זַרְעם. כך זה

         אִתי: את ערש לידתי אני שונא,        

         אהבָתי שלוחה לעיר אויב זאת.

         אני נכנס: אם הוא ישחט אותי,

         בצדק הוא עושה. אם ייעתר לי,

         אתן לִמְדינתו שרוּת.

            יוצא.


מערכה 4, תמונה 5 -


מוזיקה נשמעת. נכנס שרת.

 

שרת ראשן: יין, יין, יין! איזה מין שרוּת פה! נראה כאילו החברים ישֵנים.

            יוצא. נכנס עוד שרת.

שרת שני:  איפה קוֹטוּס? האדון קורא לו. קוטוס!

            יוצא. נכנס קוֹרִיוֹלנוּס.

קוֹרִיוֹלנוּס:  זה בית משובח. והמשתה

            מריח טוב. אבל אני לא בא

           כמו אורח.

         נכנס שרת ראשון.

שרת ראשון: מה אתה מחפש, חבר? מאיפה באת? פה זה לא מקום בשבילך: בבקשה, לדלת!

             יוצא.

קוֹרִיוֹלנוּס:  לקבלת פנים נאה כזו אני

            ראוי בתור קוֹרִיוֹלנוּס.

          נכנס שרת שני.

שרת שני: מאיפה אתה, אדוני? לַשוער יש עיניים בראש, שהוא נותן לטיפוסים כאלה להיכנס? בבקשה, החוצה.

קוֹרִיוֹלנוּס: זוז!

שרת שני: לזוז? אתה זוז!

קוֹרִיוֹלנוּס: עכשיו הגזמת.

שרת שני: אתה כזה אמיץ, אה? חכה תשמע איזה מלה.

        נכנסים שרת שלישי, ושרת ראשון מן הצד השני.

שרת שלישי: מי הטיפוס הזה?

שרת ראשון: העוף הכי מוזר שראיתי בחיים. אני לא מסוגל לסלק אותו מהבית. בבקשה קרא לאדון שלנו שיטפל בו.   

           פורש.

שרת שלישי: מה יש לך לעשות פה, פרצוף? בבקשה, פנה את הבית.

קוֹרִיוֹלנוּס: תן לי רק לעמוד פה; לא אפְגע בּאח המחממת שלכם.

שרת שלישי: מה אתה?

קוֹרִיוֹלנוּס:  איש מַעֲלָה.

שרת שלישי: מסוג עלוב לתפארת.

קוֹרִיוֹלנוּס: אמת, נכון.

שרת שלישי:  בבקשה ממך, איש מַעֲלָה עלוב, חַפּש לך תחנה אחרת. פה זה לא המקום בשבילך; בבקשה, תתפנה. בוא.

קוֹרִיוֹלנוּס:  מלא את התפקיד שלך, לך תתפטם

            על שאריות קרות.

           דוחף אותו ממנו.

שרת שלישי:  מסרב, מה? אתה לֵך בבקשה, ספֵּר לאדון שלנו איזה אורח מוזר יש לו פה.

שרת שני:  אני אספר.

          יוצא שרת שני.

שרת שלישי: איפה אתה חי?

קוֹרִיוֹלנוּס:   מתחת לַכּיפה.

שרת שלישי: מתחת לַכּיפה?

קוֹרִיוֹלנוּס:   כן.

שרת שלישי:  איפה זה?

קוֹרִיוֹלנוּס:   בעיר העורבים והנִצים.

שרת שלישי: בעיר העורבים והנִצים? איזה חמוֹר זה! אז אתה גר גם עם תוּכּים?

קוֹרִיוֹלנוּס:   לא, אני לא משרת את האדון שלך.

שרת שלישי: מה זה, אדון! אתה רוצה להתעסק עם האדון שלי?

קוֹרִיוֹלנוּס:   כן, זה עסק הגון יותר מלהתעסק עם הגברת שלך. אתה מקשקש, ומקשקש! לך תשרת עם המגש שלך: תעוף!

          מבריח אותו במכות. השרת השלישי יוצא. נכנס טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, עם השרת השני.

אוֹפִידְיוּס:   איפה הוא הטיפוס הזה?

שרת שני:   פה, אדוני; הייתי מרביץ לו כמו לכלב, רק לא רציתי להפריע לאדונים בִּפנים.

אוֹפִידְיוּס:   מאיפה באת? מה אתה רוצה? שמך?

            למה אתה שותק? דבּר, איש: מה שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס (משיל את כיסוייו): אם לא תכיר אותי עדיין, טוּלוּס,

            ובהביטך עלי, אינך רואה

           מי האדם שהנני, חובה עלַי

           עצְמִי לנקוב בשמִי.

אוֹפִידְיוּס:                      מהו שמך?

            [השרתים פורשים לאחור.]                  

קוֹרִיוֹלנוּס:   שֵם לא ערֵב כלל לאוזניים וֹולְסְקִיות,

             ולשֶלְךָ - צוֹרם.

אוֹפִידְיוּס:                     מהו שמך,

             אמור לי? יש לך מראה קודר,

             פְּנֵי מפקד פָּנֵיך. גם אם מִפְרשְךָ

              קרוּע, הספינה שלך, ניכּר

             שאצילית היא. מה שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס:                                    הכן

               את מצחך להזדעף: אינך

               מכיר אותי עדיין?

אוֹפִידְיוּס:                            לא מכיר

               אותך! שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס: השם שלי הוא קָאיוּס מַרְסְיוּס, שהביא

           לך בִּפְרט, ולכל הוֹולְסְקִים, רוב

           כאב וסבל: ויעיד על כך

           שמי הנוסף, קוֹרִיוֹלנוּס. השירות

           רב-המכאוב, הסכנות בַּנפש,

           טיפות הדם שנשפכו לכְבוד

           מולדתי, כפוית-טובה, זָכוּ

          בתור תגמול בשם הלְוואי הזה:

          אנדרטה ועדות לַמַשְטמה

          ולַטינה אשר אתה חייב

          לרחוש לי. רק השם הזה נותר.

          אכזריוּת העם וקִנְאתוֹ,

          בִּרשוּת האצילים שלנו, השפנים,

          אשר נטשו אותי כולם, טרפוּ

          את כל היתר: והתירו שעל סְמך 

          קולות של עבדים אוּשלך בבעיטה

          מרומא. זהו המצוק אשר דחף אותי

          עכשיו אל קורתך, לא מתִקְוָוה -

          אל נא תטעה בי – להציל חיי:

          כי לוּ פחדתי מן המוות, אז

          מכל האנשים שבעולם

          הייתי מתרחק ממך; מתוך טינה

          צרופה, בכדי לסגור חשבון עם מגרשַי,

          אני עומד מולך פה. אז אם יש בך

          לב נקמות, שישלֵם על הרעוֹת

          שנעשוּ לך אישית, ושיִסְתוֹם

          פִּצְעֵי חרפה שנִפְערוּ בארצך

          כולה, אז הזדרז, ותן למצוקתִי

          לפעול לטובתך: נצל אותה,

          ששירותֵי הנקמה שלי

          יהיו לך ברכה, שכן אני

          מוכן ללחום נגד ארצי הרקובה

          בַּמרירוּת של כל שדֵי תחתית

          השאוֹל. אך אם אינך מעז, ואם

          עייפְתָ מלְנסוֹת את הגורל

          יותר, אז, בְּמִלָה, גם אנוכי

           יָגֵעַ מלִחְיות עוד, ומושיט

          את הגרון שלי לך וּלְשִטְנתך

          הנושנה; אם לא תחתוך אותו

          אינך אלא טפש, שכן תמיד

          רדפתי אחריך בשנאה,

          הקזתי חביות של דם מן החזה

          של ארצך, ולא אוכל לחיות

          אלא לחרפתך – או כדי לפעול

          בשירותך.

אוֹפִידְיוּס:              הו מַרְסְיוּס, מַרְסְיוּס! כל

              מִלָה אשר דיברת כאן עקְרה

              מתוך לבי שורש שִנְאה נושנת.

              אם יוּפּיטר ישמיע נבואות מתוך

              ענן, ויִישָבַע "זאת האמת",

              לא אאמין לו כפי שאאמין

             לך, מַרְסְיוּס אציל מכל. תן לי

             לכרוך את זרועותי סָביב לַגוף

             הזה, שכנגדו כידון העץ

             שלי נשבר והשבבים פצעו

             את הירח מאה פעם. פה

             הריני מחבק את הסָדָן

             עליו הִכְּתה חרבי, ומתחרֶה

             באהבתך בְּלַהט וּבְאצילות

             כשם שלחמתי בעָצְמָה שאפתנית

             בגבורתך. דע קודם כל: אהבְתי

             את העלמה אשר נשאתי לאשה;

            אין איש שאנחותיו היו כנות יותר;

             אך בִּרְאותִי אותך כאן, סמל אצילות,

             לבי רוקד יותר מאשר בַּיום

             שבו ראיתי את אהובתי

             עוברת את מפתן ביתי כאשת-איש.

             הו מַרְסְיוּס, מַרְס! אני אומר לך,

             צבאנו כבר פּרוּס; ומטרתי היתה

             לקרוע שוב את שריונך מעל שריריך,

             או לאבּד זרועִי בזה. אתה אותי

             הבסְתָ שתים-עשרה פעם, ומאז

             חלמתי לילה-לילה מִפְגשים בינינו -

             נלחמנו בִּשְנתִי עד מוות, עד זוב דם,

             פורמים קסדות, אגרוף אל מול גרון -

             והתעוררתי מת למחצה בלי כלום

             בַּיד. מַרְסְיוּס גדול, גם אילו לא

             היתה לי אף סיבה לריב עם רומא

             חוץ מגירושך, הייתי מגייס

             כל גֶבר מגיל עשר עד שבעים,

             לשפּוך אש מלחמה אל תוך קְרָבֵיה של

             העיר הזאת, כפוית טובה, ולהציפה

             כמו מבּוּל אימים. הו בוא, וניכנס,

             נלחץ ידיים לַסֵנָאטורים

             אחֵינו-ידידֵינו. הם הגיעו הנה

             להיפרד ממני בצאתי לִכְבּוֹש

             מכּם שטחים, על אף שרומא לא

             היתה בתכניות.

קוֹרִיוֹלנוּס:                     הארתם לי פנים,

             אלים!

אוֹפִידְיוּס:             על כן, אדון מוּשלם, אם ברצונך

             להיות מנהיג של נקמותיך, קח

             חצי מפּיקודִי, וקְבע - על פי מיטב

             הנסיון שלך, כי מי מכיר

             כמוך את כוחה וחולשתה

             של ארצך – קְבע איך תפעל: האם

             לדפוק על שער רומא, או לפשוט

             בהפתעה על שטח מרוחק,

             להפחידם לפני ההשמדה.

             אבל בוא היכנס. דבר ראשון

             אציג אותך לאלה שיגידו כן

             לכל המשאלות שלך. הֱייה

             ברוך בּבוֹאך! חָבֵר יותר

             משהיית לי אויב אי פעם –

             ומַרְסְיוּס, זה היה הרבה! יד. תבורך!

           יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס. שני השרתים מתקדמים.

שרת ראשון: הנה מהפך משונה!

שרת שני:   נשבע בַּיד שלי, חשבתי להכות אותו במקל; אבל הראש שלי אמר לי שהבגדים שלו מְספּרִים עליו דיווח שקר.

שרת ראשון: איזה זרוע יש לו! הוא סובב אותי עם הבוהן והזרת שלו כמו סביבון.

שרת שני:   לא, אני ידעתי לפי הפנים שלו שיש בו משהו. היו לו, אדוני, מין פנים כאלה, אמרתי לעצמי – שאני לא יודע לנסח איך להגדיר אותם.

שרת ראשון: היה לו ככה – כמו שהוא נראה – תתלה אותי אם לא חשבתי שיש בו יותר ממה שחשבתי.

שרת שני:   גם אני, נשבע לך. הוא פשוט האיש הכי מדהים בעולם.

שרת ראשון: זאת דעתי. יש לך בעולם אולי רק לוחם אחד יותר טוב ממנו.

שרת שני:   מי? האדון שלנו?

שרת ראשון: עזוב, לא צריך להשוות.

שרת שני:   שוֶוה שִשָה כמוהו.

שרת ראשון: עזוב, באמת לא צריך להשוות. אבל אני חושב שהוא לוחם יותר גדול.

שרת שני:   תראה, אי אפשר לדעת איך קובעים את זה. בהגנה על עיר המפקד שלנו הוא מצויין.

שרת ראשון: כן, וגם בהתקפה.

           נכנס השרת השלישי.

שרת שלישי: הי עבדים, אני יכול לספר לכם חדשות – חדשות, מנוולים!

שרת ראשון ושני: מה, מה, מה! שתף אותנו.

שרת שלישי: לא הייתי מוכן להיות רומאי מכל האומות בעולם; עדיף היה לי להיות נידון למוות.

שרת ראשון ושני: כי מה? כי מה?

שרת שלישי: מה, נמצא אצלנו האיש שנִקְנֵק את הגנרל שלנו, קָאיוּס מַרְסְיוּס.

שרת ראשון: למה אתה אומר "נִקְנק את הגנרל שלנו"?

שרת שלישי: אני לא אומר "נִקְנק את הגנרל שלנו"; אבל הוא תמיד החזיר לו מלחמה שוֶוה שוֶוה.

שרת שני:   עזוב, אנחנו שותפים וחברים: הוא תמיד היה גדול עליו. שמעתי אותו עצמו אומר את זה.

שרת ראשון: הוא היה גדול עליו אין מה לדבר, אם להגיד את האמת: מול קוֹרִיוֹלי הוא חָתך וחָרך אותו כמו גְריל.

שרת שני:   אם היה לו טעם קניבָּלי, הוא גם היה מבשל ואוכל אותו.

שרת ראשון: אבל תמשיך בחדשות שלך.

שרת שלישי: מה, עושים סביבו כזאת חגיגה פה בִּפנים כאילו הוא הבן והיורש של אֵל המלחמה; שמו אותו בראש השולחן; הסֵנָאטורים לא שואלים אותו שאלה לפני שהם מורידים את הכובע ועומדים מולו קֵרחים. הגנרל שלנו בעצמו עושה ממנו אהובה שלו, נוגע ביד שלו כמו בְּאבן קדושה, ומגלגל את הלָבָן של העיניים כשהוא מדבר. אבל השורה התחתונה של החדשות היא: הגנרל שלנו נחתך לחֵצי, והוא רק חֵצי ממה שהוא היה אתמול; כי לַשֵני יש את החצי השֵנִי, לפי בקשת השולחן ועם בִּרכּת השולחן. הוא יֵלך, הוא אומר, ויגרור את השערים של רומא באוזניים. הוא יקצור הכל לפניו, וישאיר אחריו דרך מגולחת.

שרת שני:   והוא יכול לעשות את זה יותר מכל איש שאני יכול לדמיין.

שרת שלישי: יכול לעשות? הוא יעשה את זה: כי תשמע ממני, אדוני, יש לו חברים לא פחות מאויבים; והחברים האלה, אדוני, לא העזו להראות את עצמם בתור  מה שנקרא חברים שלו, כל זמן שהוא היה בעמדה של אי-ניהוליות.

שרת ראשון: אי-ניהוליות? מה זה?

שרת שלישי: אבל כשהם יִראו, אדוני, שהנוצה שלו מזדקפת שוב, ושהאיש חזר לו הדם, הם ייצאו מהמחילות שלהם, כמו ארנבים אחרי גשם, וילכו להשתולל אתו.

שרת ראשון: אבל מתי כל זה יוצא לדרך?

שרת שלישי: מחר, היום, הרֶגע; יכו לכם בַּתוף היום אחר הצהריים. זה ממש כמו מנה במשתה שלהם, וצריך שזה יוגש לפני שהם מנגבים את השפתיים.

שרת שני:   נו, אז העולם יתחיל סוף סוף לזוז שוב. כל השלום הזה לא שווה לכּלוּם חוץ מלהחליד ברזל, להַרְבּוֹת חייטים ולהַפְרוֹת כותבֵי בּלדות.

שרת ראשון: תנו לי מלחמה, אני אומר. היא עולה על השלום כמו יום על הלילה: היא הולכת בדילוג, יש לה קול בריא, היא מלאה מרץ. השלום הוא שָבץ מוח, תרדֶמת רַסְמית; הוא עמוּם, חֵרש, ישנוני, משוּתק; מוליד יותר ילדים ממזרים מכמה שהמלחמה משמידה גברים.

שרת שני:   זה נכון, וכמו שהמלחמה, במובן מסוים, אונסת אנשים להיות אנסים, אי אפשר להכחיש שהשלום מושך נשים לבגוד בבעלים.

שרת ראשון: כן, והוא מביא בני אדם לשנוא אחד את השני.

שרת שלישי: הגיוני: כי אז הם פחות צריכים אחד את השני. אני בעד מלחמות. מת לראות שדם הרומאים יהיה זול כמו של הוֹולְסְקִים. – הם קמים, הם קמים.

שרת ראשון ושני: פנימה, פנימה, פנימה!

                   יוצאים.


מערכה 4, תמונה 6 -


נכנסים שני הטְרִיבּוּנִים, סיסיניוס וברוטוס.

 

סיסיניוס:  כלום לא שומעים ממנו, לא צריך

           לפחוד ממנו; התרופות נגדו

          עזרו: הכל רגוע, והעם,

          שקודם השתולל פראי, שָקֵט.

          גרמנו לידידיו שהם יסמיקו ממבוכה,

          כי העולם עוד מתנהל יפה;

          הם העדיפו, גם אם זה הזיק

          להם, לראות ערב-רב ממורמר

          מעיק על הרחובות בטענות,

          במקום לראות את סוחרינו מזמרים

          בַּחנויות, שוקדים על מלאכתם

          טובי-לב ושמחים.

ברוטוס:                    הנפנו את הדגל בדיוק

          בַּזמן.  

         נכנס מֶנֶנְיוּס.

                    מֶנֶנְיוּס שם?

סיסיניוס:                       זה הוא, זה הוא.

          הו, הוא נהיָה חביב מאד לאחרונה.

          שלומות, אדון!

מֶנֶנְיוּס:                 שלומות, שניכם!

סיסיניוס:  קוֹרִיוֹלנוּס שלך לא כל כך  

          חסר אלא לחבריו: המדינה

          עומדת, והיא תעמוד גם אם

          יכעס עליה עוד יותר.

מֶנֶנְיוּס:                            הכל

          טוב, ויכול היה להיות יותר

          טוב לו יָדע להסתגל קצת.

סיסיניוס:                            איפה הוא,

          שמעתָ?

מֶנֶנְיוּס:             לא שמעתי כלום. אמו

          ורעייתו אינן שומעות מילה

          אחת ממנו.

          נכנסים שלושה או ארבעה אזרחים.

כולם:     יָגֵנו על שניכם שמיים!

סיסיניוס:                               ערב טוב,

           שכנים.

ברוטוס:            ערב טוב לכולכם, ערב

           טוב לכולכם.

אזרח ראשון:             אנחנו, הנשים

           והילדים שלנו, על ברכינו

           מתפללים למענכם.

סיסיניוס:                          תִחיו

           ותפרחו!

ברוטוס:             כל טוב, שכנים טובים.

           הלוואי אהב אתכם קוֹרִיוֹלנוּס

           כמונו.

כולם:               האלים שישמרו אתכם!

שני הטְרִיבּוּנִים: כל טוּב, כל טוּב.

          יוצאים אזרחים.

סיסיניוס:  זה זמן נינוח ונעים יותר

           מהיָמִים שאלה רצו בַּרחובות

           זורעים תוהו ובוהו.

ברוטוס:                      קָאיוּס מַרְסְיוּס

           היה קצין מוכשר במלחמה,

           אבל חצוף, שָטוּף בְּגאווה,

           שאפתן ללא מידה, נָגוּע באהבה

           עצמית.

סיסיניוס:           וגם חָתר לכֵס מלכוּת

           יחיד, בלי שום עוזרים.

מֶנֶנְיוּס:                            אני איני

           חושב כך.

סיסיניוס:              אם היה הופך לקוֹנְסוּל,

           היינו מגלים זאת, לדאבוננו.

ברוטוס:   מזל שהאלים מנעו זאת, ושרומא

           יושבת לה לבֶטח בלעדיו.

            נכנס קצין-עם.

קצין-עם:   טְרִיבּוּנִים נכבדים, יש עֶבד שהכנסנו

             לכּלא, הוא מדווח שהוֹולְסְקִים,

             בִּשנֵי צְבָאות מפוּצָלים, חָדְרו

             לְשטח רומאי, ובְשֶצף מִלְחמתֵי

             הם משמידים כל מה שבדרכם.

מֶנֶנְיוּס:                                            זהו

           אוֹפִידְיוּס, שבשָמְעוֹ כי מַרְסְיוּס מגורש,

           נוגֵח בַּעולם שוב בקרניו,

           שהסתתרו בַּמצח כל עוד מַרְסְיוּס

           היה מגן לרומאים, ולא

           העזו להציץ החוצה אף

           לרגע.

סיסיניוס:          די, מה אתה מדבר

            על מַרְסְיוּס?

ברוטוס:    דְאג שיצליפו בַּמֵפיץ-שְמוּעות

             ההוא. לא ייתכן כלל שהוֹולְסְקִים

             יָעזו להפר בריתם איתנו.

מֶנֶנְיוּס:     לא ייתכן? יש תקדימים שייתכן

             מאד, ורק בתקופתי יש דוגמאות –

             שלוש! – שזה קרה. חִקרו את הבחוּר

             לפני שתענישו איפה הוא 

             שָמע זאת, פן תצליפו בְּמֵידע חשוּב,

             וסְתם תכּוּ שָליח שמתריע

             מסַכָּנָה שיֶש לִפְחוד ממנה.

סיסיניוס:    אל תספר לי. זה לא ייתכן,

             אני יודע.

ברוטוס:                 בלתי אפשרי.

             נכנס שליח.

שליח:     האצילים בהתרגשות גדולה הולכים

            כולם אל הסֵנָאט. הגיעו חדשות

            שמְשנוֹת להם את הפרצוף.

סיסיניוס:   העֶבד! – שיצליפו בו מול פּנֵי

            העם – הספורים שלו, הדיווחים

             שלו.

שליח:               כן, אדוני, יש אישורים

             לְדיווחי העבד; ויותר מזה,

             מבהיל מזה, נודע כבר.

סיסיניוס:                                מה מבהיל יותר?

שליח:     הרבה פּיוֹת אומרים חופשי, אם זה

             נכון אין לי מושג, שמַרְסְיוּס, עִם

             אוֹפִידְיוּס במשותף, מוביל צָבא   

             מול רומא, ונשבע שנקמתו

             כה רחבה שהיא תקיף מתינוקות

             ועד זקנים.

סיסיניוס:                      ממש סביר!

ברוטוס:                                         כל זה

             הומצא רק כדי שחלָשֵי האופי

             יתפללו שמַרְסְיוּס יחזור

             הביתה.         

סיסיניוס:                איזה מין תרגיל!

מֶנֶנְיוּס:                                     זה לא

             סביר:

             הוא ואוֹפִידְיוּס לעולם לא יתפייסו,

              אין הפָכים קיצוניים יותר.

         נכנס שליח [שני].

שליח שני:  קוראים לכם אל הסֵנָאט.

             צָבא נורא, בְּפיקודו של קָאיוּס מַרְסְיוּס

             אשר שילב יד עם אוֹפִידְיוּס, משתולל

             על אדמותינו, הם דרסו כבר מה

             שבדרכם, כָּבְשו והעלו באש

             את כל מה שעמד מולם.

             נכנס קוֹמִינְיוּס.

קוֹמִינְיוּס:    הו, עבודה יפה עשיתם.

מֶנֶנְיוּס:                              מה חדש? מה

             חדש?

קוֹמִינְיוּס:               סייעתם לאנוס את בנותיכם,

             ולמוטט את רומא על פדחתכם,

             לראות את רעיותיכם מחוּלָלות

              מול חוטמיכם –

מֶנֶנְיוּס:                           מה הן החדשות?

             מה הן החדשות?

קוֹמִינְיוּס:                       מִקְדשיכם עולים

            באש עד לבסיס, והזכויות

            שעליהן עמדתם נדחקות

            לחוֹר באדמה.

מֶנֶנְיוּס:                      אנא ממך,

             החדשות? – עשיתם עבודה יפה,

             אני חושש. – אנא, החדשות שלך?

             אם מַרְסְיוּס התאחד עם בני הוֹולְסְקִים –

קוֹמִינְיוּס:                                                   אִם!

             הוא אֵל אֶצְלָם. והוא מוביל אותם

             כמו משהו אשר בראה מלכוּת

             אחרת מן הטֶבע, שמעצבת בני-

             אדם יפה יותר; הם צועדים

            בעקבותיו נגְדנוּ השְרָצים,

            בְּבטחון רב כמו של ילדים

            אשר רודפים פרפר של קיץ, או

            של קָצָבים כשהם הורגים זבובים.

מֶנֶנְיוּס:    עשיתם עבודה טובה, אַתם,

             עם אגודת החנוונים; אַתם

             שכל כך נאבקתם על קולות

             הפועלים והֶבל פה של זוללֵי שום!

קוֹמִינְיוּס:    הוא יטלטל את רומא שלכם

             סביב אוזניכם.

מֶנֶנְיוּס:                        כמו שהֶרְקוּלֶס

             הִפּיל פֵּירות רכים. עשיתם עבודה

             יפה!

ברוטוס:              אך זה נכון, אדון?

קוֹמִינְיוּס:                                    כן, ואתה

             תחוויר כשתְגלֵה עד כמה. כל

             האזורים מורדים בנו בחפץ לב;

             ומי שמסרב זוכה בלעג על

             גבורת אוויל, ובמותו יאמרו

              "זה פתי נאמן". – מי יאשים

             אותו? אויביו ואויביכם יודעים

            מי הוא ומהו.

מֶנֶנְיוּס:                    זה הסוף שלנו, 

             אלא אם כן

             תהיה לַאיש הנעלה חמלה.

קוֹמִינְיוּס:   מי יבקְשנה? הטְרִיבּוּנִים לא

            יוּכלו, מרוב בושה; העם ראוי

            ממנו לחמלה כמו הזאב

             מצד רועֵי כבשים. אשר לידידיו,

             אם הם יאמרו "הֱייה נא טוב לרומא",

             הם ינְהגו ממש כמו אלה שזָכוּ

             בְּשנאתו בְּצֶדק, והוכיחו

             כי הם אויביו בנפש.

מֶנֶנְיוּס:                            זה נכון!

             אם הוא ישים על סף ביתי לפיד

             לשרוף אותו, אין לי פרצוף לומר

             "אנא, עצור". דיסה יפה בחשתם,

             אתם עִם הַעוֹבדי-כּפּיים שלכם!

             בישלתם יופי של דיסה!

קוֹמִינְיוּס:                            הבאתם חִיל

             ורְעדָה על רומא, שאף פעם לא

             ניצבה כל כך חסרת אונים.

שני הטְרִיבּוּנִים:                         לא, אל

             תגידו שאנו הבאנו.

מֶנֶנְיוּס:                           איך-זה? מי

             הביא, אנחנו? אנו רק אהבְנו

             אותו, אבל, כמו בהמות, או כמו

             בני אצולה שְפָנים, פינינו דרך

             לנְחִילֵיכם, שבעטו בו בִּשריקוֹת

             מחוץ לעיר.

קוֹמִינְיוּס:                 אבל אני חושש,

             הם ישאגו כשיחזור. מָקום

            שני בספר הגברים, טוּלוּס

            אוֹפִידְיוּס, מציית לכל סעיף

            של פקודותיו כאילו הוא קצין שלו.

            המדיניות, הכוח וההגנה

            היחידים של רומא כנגדם -

            זה היאוש.

           נכנסת להקת אזרחים.

מֶנֶנְיוּס:                 הנה הנחילים.

           אוֹפִידְיוּס בא אתו?... אתם הם שזיהמתם

           את האוויר כשנפנפתם מגבעות

           מטונפות משֶמֶן ושרקתם בוז

           כשהוּגלה קוֹרִיוֹלנוּס. הוא עכשיו

           מגיע. על ראשי החיילים שלו

           אין שערה אשר איננה שוט.

           וכל מגבעת של שוטים אשר

           נפנפתם מַעְלָה הוא ירמוס לארץ,

           הוא ישלם לכם עבור קולותיכם.

           לא משנה! אם את כולנו הוא ישרוף

           לְפחמים, מגיע לנו.

אזרחים:  שמענו חֲדָשות זוועה.

אזרח ראשון:                      אני אישית,

          כשאמרתי תגרשו אותו,

          אמרתי שזה ייגמר לא טוב.

אזרח שני:  וגם אני.

אזרח שלישי:  וגם אני; וְ, להגיד את האמת, עוד הרבה בינינו. מה שעשינו, עשינו מכּוָונה טובה, ולמרות שהִסְכּמנו ברצון לגרש אותו, זה היה נגד רצוננו.

קוֹמִינְיוּס: אתם זהב טהור! קולותיכם!

מֶנֶנְיוּס: עשיתם עבודה מוצלחת, יחד עם

         הלהקה הזאת. נלך לקפיטול?

קוֹמִינְיוּס:  אה, כן, מה נעשה?...

         יוצאים קוֹמִינְיוּס ומֶנֶנְיוּס.

סיסיניוס: הביתה, רבותי; ולא להתרגש;

          אֵלֶה היו שְמחים שיתגשם

          מה שהם פוחדים ממנו לכאורה.

          לכו הביתה, אל תפגינו שום

          אות פחד.

אזרח ראשון: האֵלים שיהיו טובים אלינו! בואו, רבותי, נלך הביתה. אני תמיד אמרתי שטעינו כשגירשנו אותו.

אזרח שני: כולנו אמרנו. אבל בואו, הביתה.

             יוצאים האזרחים.

ברוטוס:  לא מוצאות חן בעיני החדשות.

סיסיניוס: גם בעיני לא.

ברוטוס:  נלך לַקפיטול. חֲצי מרכושי

          אֶתֵן כדי לגלות שזה רק שקר.

סיסיניוס:                                בוא כבר.

            יוצאים.


מערכה 4, תמונה 7 -


נכנסים אוֹפִידְיוּס והסגן שלו.

 

אוֹפִידְיוּס: הם נוהרים לרומאי עוד?

סגן:     אין לי מושג איזה כישוף יש בו,

         אבל לחיילֵיךָ הוא כמו הבְּרָכָה

         לפני האוכל, השיחה בארוחה

         והתודָה בַּסוף; אתה עומד בַּצֵל

         בּפעולה הזאת, אדון, אפילו

         בין אנשיך.

אוֹפִידְיוּס:           אין מה לעשות

         עכשיו, כי אם אנקוט באמצעים

         אכרוֹת את רֶגל המִבְצע שלנו.

         בְּגאווה נוהג הוא, גם אִתי, יותר

         מששיערתי לי כשחיבקתיו   

         לראשונה. אם כי בכך טִבְעוֹ

         לא הפכפך, וחובתי לסלוח,

         כי לְשנוֹת לא אפשרי.

סגן:                               בכל זאת

         הלוואי, אדון - כוונָתִי לטובתך

         אישית - שלא היית מחלק 

         אתו את הפיקוד; אלא נושא

         את המִבְצע רק על כתפֵיך, או

         משאיר לו את הכל.

אוֹפִידְיוּס: אני מבין אותך טוב, והֱייה בטוח,

          כשיידרש לתת חשבון, אין לו   

          מושג מה שאטען נגדו. גם אם נראה,

          וכך זה בעיניו, ובעיני

          האספסוף, שהוא נוהג בַּכּל

          כהלכה, ומכלכל את ענייני

          הוֹולְסְקִים למופת, לוחם כמו

          דרקון, ומנצח בַּשניה

          שהוא שולף – עדיין לא עשה

          את הדבר אשר ישבור את מפרקתו,

          או יסכן את צווארי, ביום

          שבו נסגור חשבון.

סגן:  אדון, אתה חושב שהוא ייקח את רומא?

אוֹפִידְיוּס: כל עיר נופלת לידיו בלי שיָצוּר

          עליה;  אצילֵי רומא – שלו

          הם; הסֵנָאטורים והפטריקים

          מאוהבים בו; הטְרִיבּוּנִים הם

          לא חיילים, ובני העם יהיו זריזים

          למחול לו כשם שנחפזו אז לסלקו.

          אני חושב שהוא יהיה לרומא

          כמו עַיט הדגים, שמכניעם    [/ שמכריעם]

          בעליונוּת טִבְעוֹ. בהתחלה,

          שירת אותם באצילות, אך לא

          ידע איך למלא את התפקיד

          המכובד. בְּאִם היתה זו גאווה,

          שעֵקב הצלחה מַתְמדת מכתימה

          איש בר-מזל; או איזה מום שיפוט,

          אי-היכולת לנצל בְּרָכות

          שמורעפות עליו; או שמא זה

          אופיו, שלא יכול להשתנות

          ולעבור מן הקסדה אל כריות

          הממשלה, ומפקד על השלום

          באותה משמעת חמוּרה שבה

          פיקַח על מלחמה; אחד מאלה -

          ויש בו שמץ מכולם, גם אם אודה

          שלא במלואם – עשָה אותו

          מפחיד, מכאן שנוּא, ואז גם מגורש.

          אך יש לו כשרון אשר נחנק

          כשמדברים בו. כך המעלות

          שלנו נתונות לפירושֵי

          הדוֹר, והגבורה – הראויה

          כשלעצמה לשבח – רק נקבֶּרת

          כשהיא מוצאת בָּמָה כדי לפאר

          את מעשיה.

          אש מגרשת אש; מסמר דוחק מסמר;

          וחוזק יד אחד קוטל אחר.

          נלך. וקאיוס, כשאת רומא תמגר,

          אז תתרושש: כי לידי תיפול מהר.

        יוצא.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים מֶנֶנְיוּס, קוֹמִינְיוּס, סיסניוס, ברוטוס ואחרים.

 

מֶנֶנְיוּס: לא, לא אלך: אתם שומעים מה הוא

        אמר למפקדו לשעבר, שהוא

        אהב כְּאח לו. הוא קָרא לי אבא:

        אך מה בכך? לכו אתם, המגרשים

        שלו; פַּרְסָה מאוהלו תִפּלוּ

        אפּיים, ופַלְסו על בֶּרך שְביל

        אל חמלתו. לא, אם מיאן לשמוע את

        קוֹמִינְיוּס מדבר, אני נִשְאר

        בבית.

קוֹמִינְיוּס:        הוא כאילו לא הכיר אותי.

מֶנֶנְיוּס:   שָמעתם?

קוֹמִינְיוּס:              אך פעם אחת קרא בשמי.

        הזכרתי לו את אחוותנו הנושנת,

        ואת טיפות הדם אשר הגרנו יחד.

        לשם "קוֹרִיוֹלנוּס" לא ענה;

        אסר כל שם וכל כותרת; הוא

        היה מין שום דבר, בלי תואר עד

        שיחשל לו שֵם מתוך האש

        של רומא הבוערת.

מֶנֶנְיוּס:                          בבקשה.

          עשיתם עבודה טובה! זוג של

          טְרִיבּוּנִים שטרחו במרץ שיהיו

          ברומא פחמים בזול – ממש

          אנדרטה למופת!

קוֹמִינְיוּס:                      אמרתי שמחילה

          שאיש לא מצפה לה - זו מחווה

          של מלך. הוא ענה: זו עליבות

          לַמְדינה לפְשוֹט כך יד מול זה

          שהיא גרשה.

מֶנֶנְיוּס:                    יפה מאד. יכול

          היה לומר אחרת?

קוֹמִינְיוּס: נסיתי לעורר את רִגשותיו

          לידידיו האישיים. ותשובתו

          היתה שלא יוכל לִברור אותם

          מערֵימת חציר רקוּב וקולני.

          אמר שזה טפשי, בשביל גרגר

          עלוב אחד או שניים, לא לשרוף

          ולהריח את הסרחון.

מֶנֶנְיוּס: בשביל גרגר עלוב אחד או שניים?

         אני אחד מהם; אמו, אשתו,

         ילדו, ואיש-החיל פה: אנחנו

         הגרגרים, אתם שם החציר

         המעופש, ומריחים אתכם

         מעבר ליָרֵח. יִשְרפו

          אותנו בגללכם.

סיסיניוס:                    לא, אנא. אם אינך

          מסכים לתת סיוע כשכל כך  

          צריך סיוע, לְפחוֹת אַל תייסר

          אותנו בַּמצוקה שלנו. אבל אין

          ספק, אם תהיה הסנגור

          של ארצך, תוכל בלשונך,

          יותר מכל צָבא בּהוּל אשר נקים

          פה, לעצור את בן ארצנו.

מֶנֶנְיוּס:                               לא

            נִדְחף לעסק. 

סיסיניוס:                 אנא, לך אליו.

מֶנֶנְיוּס:      ואעשה מה?

ברוטוס:                     רק נסה לראות

            מה יכולה אהבתך לפעול

            למען רומא אצל מַרְסְיוּס.

מֶנֶנְיוּס:                                  נו, ואם

           מַרְסְיוּס יחזיר אותי, כמו את קוֹמִינְיוּס,

           בלי להקשיב; מה אז?

           בתור חָבֵר דחוּי, אכוּל יגון

           מאֵיבתו? נגיד שכך יהיה?

סיסיניוס:  על הרצון הטוב תזכה בכל

           זאת בתודה מרומא, על הכוונה.

מֶנֶנְיוּס:    אני עושה זאת. יש לי הרגשה

            שהוא יקשיב לי. אך שהוא נָשך שפתו

            בזעם ונָשף מול פנֵי קוֹמִינְיוּס,

            זה מְרַפֶּה לי את ידי. הוא לא

            היה ברגע טוב; הוא לא אָכל:

            כשהוורידים לא מלאים, הדם

            הוא קר, ואז אנחנו מחמיצים

            פנים לבוקר, לא מסוגלים

            לסלוח או לתת; אבל אחרי

            שנְמלא את צינורות הדם

            והתעלות ביין ומזון,

            אז נַפְשותינו הן גמישות יותר

            מאשר בִּיְמֵי הצום שלנו. ועל כן

            אקפיד לבדוק שהוא שָבֵע וּבָשֵל

            לַבַּקשה שלי, ורק אז אסתער

            עליו.

ברוטוס:           אתה מכיר כל שביל לנדיבותו,

           ולא תוכל ללכת לאיבוד.

מֶנֶנְיוּס:   חי האלים, אני אבחן אותו,

           ייצא מה שייצא. ובקרוב

          נדע כולנו את התוצאה.

           יוצא.

קוֹמִינְיוּס:                              הוא לא

            יקשיב לו.

סיסיניוס:               לא?

קוֹמִינְיוּס:                       אני אומר

          לכם, האיש יושב על כס זהב,

          עם עין אדומה כאילו היא

          תשרוף את רומא; עלבונו הוא הסוהֵר

          של חמלתו. כָּרעתי בֶּרך לפניו:

          בלחש הוא אמר לי "קום", פָטַר

          אותי ביד אילמת, כך. מה יעשה

          שָלַח בִּכְתב בעקבותי, וכן מה לא,

          בתנאי שניכּנע לכל תנאיו.

          אז כל תקווה לשווא,

          אלא אם כן אמו האצילית

          ורעייתו ייצאו להשתדל

          אצלו, כפי ששמעתי שהן מתכוונות, 

          לרחמים על המולדת. אז נלך,

          ונזרז אותן בתחינותינו.

        יוצאים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנס מֶנֶנְיוּס אל הזקיפים.

 

זקיף ראשון: עצור! מניין-זה?

זקיף שני:                    עמוד, חזור אחורה!

מֶנֶנְיוּס:   אתם שומרים כמו גברים; זה טוב.

           אך ברשותכם, אני איש מדינה,

           ובאתי לדבר עם קוֹרִיוֹלנוּס.

זקיף ראשון: מאיפה?

מֶנֶנְיוּס:               רומא.

זקיף ראשון:                  אין זכות מעבר;

           אתה צריך לחזור: המפקד

           שלנו לא ישמע עוד אף מלה משם.

זקיף שני:  תראה אש מְחבּקת את כל רומא

            לפני שתְדבּר עם קוֹרִיוֹלנוּס.

מֶנֶנְיוּס:    רֵעים טובים, אם רק יָצא לכם

           לשמוע סִפּוּרים של המפקד

           על רומא ועל ידידיו שם, אלף מול

           אחד ששמי דִגְדֵג את אוזניכם:

           מֶנֶנְיוּס.

זקיף ראשון:          שיהיה. חזור אחורה.

           הזוהַר של שמך הוא לא כרטיס

           כניסה כאן.

מֶנֶנְיוּס:                    שְמע, אני אומֵר לך,

            בחור, המפקד הוא רֵע ואהוב

            שלי. הייתי סֶפֶר מעשיו

            המבורכים, שבו כולם קראו

            את תהילתו שאין שווה לה, עם

            תוספת נֶפַח. כי אני תמיד

            שיבחתי את החברים שלי,

            שהוא ראשון בהם, ככל שהאמת

            תתיר, בלי גוזמאות. לא, גם קרה

            שכמו כדור על אדמה חלקלקה,

            המשכתי עוד ועוד להתגלגל   

            עד שכמעט הגזמתי בשבחיו,

            וגם את זה יכולתי להצדיק.

            לכן, בחור, מגיע לי להיכנס.

זקיף ראשון: שְמע, אדוני, גם אם אמרְתָ יותר שקרים לטובתו ממִלים שאמרת לטובתך, אסור לך לעבור פה. לא, אפילו אם לְשקֵר היתה מִצְווה כמו לחיות ביושר. אז חזור אחורה.

מֶנֶנְיוּס:    בבקשה, בחור, זכור ששמי הוא מֶנֶנְיוּס, תומך ומצדד ותיק של המפקד שלך.

זקיף שני:  לא משנה איזה שקרן היית בשמו, כמו שאתה מודה, אני, בתור דובר אמת תחת פיקודו, חייב לומר שלא תעבור. אז חזור אחורה.

מֶנֶנְיוּס:    הוא כבר סעד, לדעתך? כי אני לא רוצה לדבר אתו עד אחרי הארוחה.

זקיף ראשון:  אתה רומאי, נכון?

מֶנֶנְיוּס:    כמו המפקד שלך.

זקיף ראשון:  אז אתה צריך לשנוא את רומא, כמוהו. איך אתם יכולים, אחרי שזרקתם מחוץ לשער את זה שהגֵן עליו, ובְטִמְטוּם עממי משתולל נתתם לאויב שלכם את השריון של עצמכם, להעלות על הדעת שתעמדו מול נִקְמותיו עם אנחות זולות של נשים זקנות, כפות ידיים של הבנות הבתולות שלכם, או עם היבבות הסניליות של דחליל בלוי כמו שאתה נראה? נדמה לכם שתְכַבּוּ את האש שעירְכֵם מיועדת להישרף בה עם הֶבל פֶּה חלוּש כזה? לא, אתם טועים; אז נא לחזור לרומא, ולהתכונן לַהוצאה להורג. אתם נידונתם למוות; המפקד שלנו מָחק מגְזר דינכם חנינה או סליחה.

מֶנֶנְיוּס:    תקשיב אתה, אם הקצין שלך היה יודע שאני כאן, הוא היה מתייחס אלי במלוא הכבוד.

זקיף ראשון:  עזוב, הקצין שלי לא מכיר אותך.

מֶנֶנְיוּס:    אני מתכוון המפקד שלך.

זקיף ראשון: למפקד שלי לא אכפת ממך. אחורה, אמרתי, זוז; אחרת אני מקיז לך את הרֶבע-ליטר דם שיש לך. אחורה, זאת תהיה פסגת ההישגים שלך היום. אחורה!

מֶנֶנְיוּס:   לא, אבל בחור, בחור –

           נכנסים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס.

קוֹרִיוֹלנוּס:  מה העניין?

מֶנֶנְיוּס:    עכשיו, ברנש, תלמד אצלי לֶקח; אתה תדע עכשיו איך אני נחשב; אתה תראה שאפס-תורן-במשמרת לא יכול לחצוץ ביני לבין בני קוֹרִיוֹלנוּס. נחֵש לפי קבלת הפנים שהוא יִתֵן לי אם אתה לא מוּעד לִתְליָה, או לאיזה מוות שארוך יותר לצפות בו ואכזרי יותר לסבול אותו. פקח את עיניך, והתעלף לקראת מה שנכון לך. (לקוֹרִיוֹלנוּס): יתכנסו נא האלים המפוארים מדי שעה לשמור על שגשוגך, ויאהבו אותך לא פחות מאבא מֶנֶנְיוּס הזקן שלך! הו בני, בני, אתה מכין לנו אש; ראה, הנה מים שיְכבּוּ אותה. בקושי שִכְנְעוּ אותי לבוא אליך, אך כיוון שהבטיחו לי שאיש חוץ ממני לא ייגע ללבך, הועפתי מן השערים שלך באנחות, ואני משביע אותך למחול לרומא ולבני ארצך המתחננים. יְשַכְּכו האלים הטובים את חרונך, ויסובבו את השאריות שלו כנגד המקק הזה פה – זה, שכמו בול עץ, מָנע ממני גישה אליך.

קוֹרִיוֹלנוּס:  תסתלק!

מֶנֶנְיוּס:    איך! להסתלק?

קוֹרִיוֹלנוּס:  אשה, אם, ילד, אני לא מכיר.

            כל ענייני הם בשרות של אחרים.

            גם אם הנקמה שלי כולה שלי,

            כוחי לחנוֹן שוכן רק בחזה הוֹולְסְקִים.

            הלוואי תרעיל את קִרְבתֵנוּ שִכְחָה

            כפוית טובה, והחמלה תמחוק.

            אז לך. אוזנַי מול תחינותיך חזקות

            יותר משעריך מול כוחי. אבל,

            כי אהבתיך פעם, קח את זה;

            כתבתי זאת למענך, הייתי גם

            שולח. (נותן לו מכתב) לא אשְמע ממך, מֶנֶנְיוּס, עוד

            מלה אחת. - האיש הזה, אוֹפִידְיוּס,  

            היה אהוּב לבי ברומא: אך

            אתה רואה מה.

אוֹפִידְיוּס:   תמיד עקבי בַּאופי.

            יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס.

          הזקיפים ומֶנֶנְיוּס נותרים.

זקיף ראשון: אז מה, אדוני, השם שלך מֶנֶנְיוּס?

זקיף שני:   ממש כישוף השם הזה, אתה רואה, כישוף רב עוצמה. אתה יודע את הדרך הביתה.

זקיף ראשון: אתה שומע איך נותנים לנו על הראש כי עצרנו את הוד כַּבּירוּתְךָ?

זקיף שני:   איזה סיבה יש לי להתעלף, תזכיר לי?

מֶנֶנְיוּס:    לא אכפת לי לא מהעולם ולא מהמפקד שלכם. ודברים כמוכם בקושי נראה לי שיש בכלל, כל כך קלושים אתם. מי שמבקש לשלוח יד בנפשו, לא פוחד שמישהו אחר ישלח. שיעשה המפקד שלכם שַמות ככל שירצה. אתם, תהיו מה שאתם, והרבה זמן; שאומללותכם תגדל עם הגיל! אני אומר לכם, כמו שנאמר לי, להסתלק!

             יוצא.

זקיף ראשון:    טיפוס אציל, אין מה לומר.

זקיף שני:       הטיפוס השווה הוא המפקד שלנו: הוא הסֶלע, עץ האלון שרוח לא תזעזע.

         יוצאים.


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס [עם אחרים].

 

קוריולנוס: מחר נציב את הצבא שלנו אל

          מול רומא. שותָפִי לפעולה,

          דַוָוח לשליטים הוֹולְסְקִים באיזה לב

          ישר ניהלתי את העניינים.

אוֹפִידְיוּס:  כיבדת רק את מטרתם, אָטַמְת אוזן

           מול תחֲנוני כל רומא; לא התרְתָ

           אף לחישה פרטית, גם לא לְחָבֵרים

           שבאו בטוחים לכבוש אותך.

קוֹרִיוֹלנוּס: זה הזקן, האחרון, אשר בְּלֵב

            סדוּק שלחתי חזרה לרומא,

            אהב אותי יותר מאב – לא, הוא

            ממש סָגד לי. מִפְלטָם האחרון

            היה לשלוח לי אותו; לזֵכר

            אהבתו הנושנה הִצעתי שוב –

            גם אם הזעפתי לו פנים – את התנאים

            הראשונים, שהם סרבו להם

            ולא יוכלו כבר להסכים עכשיו,

            רק לכבודו של זה אשר חשב

            שהוא ישיג יותר. על כלום כמעט

            לא התפשרתי. אך מכאן והלאה

            לאף משלחת, אם מטעם המדינה

            אם מידידים, שוב לא אַטה אוזני. (צעקות מבפנים) הה! מה

           הרעש שם? מה, יְפתוּני להפר

           נדרי ברגע שנדרתי? לא ולא.

          נכנסים וירגיליה, וֹולוּמְנִיָה, ולריה, מַרְסְיוּס הצעיר, ומלווים.

           אשתי בראש; ואחריה התבנית

           הנעלה שבה נוצק הגוף הזה,

           ובידה הנכד לְדָמָּהּ. אבל

           החוצה, רֶגש! כל ברית וכל קשר של

           הטֶבע, הינַתְקו! שעקשנות תהא

           מצווה. מה עֵרֶך לַקידה הזאת?

           או לְעינֵי יונָה אלה, שידחפו

           אלֵי שמיים להפר נדרם?

           אני נָמֵס, ועפרִי כבר לא

           מוצק מזה של אחרים. אמי

           משתחווה, כאילו האולימפוס מול

           תל נמלים מרכין ראשו בהכנעה;

           בנִי הצעיר נועץ מבט מפציר אשר   

           הטבע בכבודו זועק "אל תסרב לו".                  

           שיחְרְשוּ הוֹולְסְקִים את כל רומא

           ושיחריבו את איטליה! לא

           אהיה אַוָוז שמציית רק לחושים -

           לא, אעמוד כאילו האדם

           בָּרא עצמו לבד ולא מכיר

           אף קשר דם אחר.

וירגיליה:                       אדון שלי ובעל!

קוֹרִיוֹלנוּס: עינַי אינן אלה אשר היו לי

            ברומא.

וירגיליה:            הצרה אשר שינתה

           אותנו מביאה אותך לחשוב כך.

קוֹרִיוֹלנוּס: כמו שחקן עילג עכשיו שכחתי

           את תפקידִי, בּרחו לי המלים,

           וחרפתי מוצגת במלואה. –

            נשמת בשרי, סלחי לַרודנוּת שלי;

            אך אל תאמרי לי "סְלח לרומאים

           שלנו".  נשיקה, הו, ארוכה

           כמו גָלוּתי, ומתוקה כמו נקמתי!

           חי האֵלָה הקנאית של השחקים,

           את הנשיקה הזאת נשאתי, אהובה,

           מפיך, ושפתותי, נאמנות,

          שמרו על בתוליה מני אז.

           אלים! אני מקשקש, ואת האֵם

           הנאצלת בַּעולם מותיר

           בּלא בִּרכת שלום. צִנְחי, בּרְכּי,

           לאדמה: (כורע) הטביעי בה חותם

           של חובתךְ העמוקה יותר מזו

           של בן רגיל.

וֹולוּמְנִיָה:                  הו קום, ותבורך!

            אני, על כר לא רך יותר מאבן צור,

            אכרע פה לפניך, ואַראה

            שלא כמקובל, כי החובה

            של ילד לְהורה היתה מוטעֵית

            כל השנים האלה. (כורעת)

קורילונוס:                     מה זה? אַת

            כורעת לפנַי? לפנֵי בְּנֵך הנָזוּף?

            אז שיוּתְזו מחוף צחיח חלוקֵי

            האבן עד לַכּוכבים. אז שרוחות

            סופה יכּוּ בַּאֲרָזִים מול אש השמש,

            שיֵירָצַח הבלתי אפשרי,

            כל מה שלא יכול להיות יהיה

            מלאכה פשוטה!

וֹולוּמְנִיָה:                      אתה הוא הלוחם

            שלי: אני עזרתי לְעַצֵב

            אותך. מכיר את הגבירה הזאת?

קוֹרִיוֹלנוּס:  זו אחותה האצילית של פּוּבְּלִיקוֹלָה,

            הלבנה של רומא, טהורה כמו

            נְטיף הקרח שיָצר הכּפור

           משלג זך, ונח על מצח של אֵלת

           התוֹם! וָלֵרְיָה יקרה!

וֹולוּמְנִיָה:                        וזה

            תקציר עלוב שלך, שאחרי

            שיְפַתְחוֹ הזמן, יוכל להיות

            כֶּרך מָלא ממש כמוך.

קוֹרִיוֹלנוּס:                            אֵל

            החיילים, בהסכמת בְּכיר האלים,

            יפְרה אותְךָ באצילות, שתהיה

            חסין לכל קלון, ותינָעֵץ בִּשְדה

            המלחמה כמו עוגן שאף מום

            לא יערער, ברכה לסָפָּנֵיך!

וֹולוּמְנִיָה:   על הברכיים, ילד.

             מַרְסְיוּס הצעיר לא כורע.

קוֹרִיוֹלנוּס:                       זה הבן

            שלי, גיבור!

וֹולוּמְנִיָה:   גם הוא, גם אשתך, גבירה זו ואני,

            באנו להתחנן אליך.

קוֹרִיוֹלנוּס:                         לא,

           אל תדברי! ואם כן תבקשי,

           זִכרי לפני כן: הדבר אשר

           נשבעתי לא להעניק, אינו

           סירוב לך. אל תפצירי בי שאפַזֵר

           את חיילַי, או שארכין שוב ראש

          מול בעלֵי המלאכה של רומא. אל

           תגידי לי שבְּכך אינני אנושי.

           אל תבקשי לִבְלום את נִקְמותַי

           וזעמִי בנימוקייך הקרים.

וֹולוּמְנִיָה:   מספיק, מספיק! אמרת שלא תעניק

            לנו דבר: ולנו אין מה לבקש

            לבד ממה שכבר סירבת לו.

            בכל זאת נבקש, בכדי שאִם

            תכזיב את משאלתנו, האשְמָה

            תיפול על קְשִי לבך: אז שְמע אותנו.

קורילונוס:  אוֹפִידְיוּס, ואתם הוֹולְסְקִים, שימו לב;

            כי לא אשמע מרומא שום דבר

            בפרטיות. בקשתךְ?

וֹולוּמְנִיָה:                         גם אם

           נשתוק ולא נאמר דבר, הכְּסוּת

           שלְעוֹרֵנוּ ומצב גופנו

           יעידו על חיינו מן היום

           שבו יצאתָ לַגָּלוּת. חשוֹב

           בעצמך איך בבואנו הנה

           אין אומללות כמונו בנשים;

           כי מַרְאֲךָ, אשר אמוּר לשטוף

           באושר את עינינו, להרקיד

           את ליבּוֹתינוּ בִּנְעימים, גוזר

           שהם יבכו, וירעדו מרוב אֵימָה

           ועצב, מְאָלֵץ אֵם, רעיה וילד

           לראות בן, אב ובעל הקורע את

           קְרָבֵי ארצו. ובעצמנו, אומללוֹת,

           פוגעת אֵיבתְךָ יותר מכל.

           אתה אוסר שנתפלל אל האלים,

           ברכה שכל אחד זכאי לה, רק לא אנו;

           כי איך נוּכל, אבוי לי, איך נוכל

           להתפלל לשְלום ארצנו, לה

           מסירותנו נתונה, וגם

           להתפלל לנצחונך אתה,

           שמסירותנו נתונה לך?

           אוי לנו, או שנְאבֵּד את המולדת,

           את האומנת היקרה שלנו, או

           אותךָ, נחמתֵנוּ בַּמולדת.

           לנו צפוי אסון בטוח, גם

           אם יתגשמו משאלותינו, איזה צד

          שלא יזכה: כי או שתיגָרֵר, בתור

           אויב זר, בשלשלאות ברחובותינו,

           או שבְּנִצָחון תדרוֹך על הריסות

           מולדתך, עטוּר בְּזֵר על כי

           שפכת דם של אשתך וילדיך.     

           מה שנוגע לי, בן, לא אמתין

           ליָד-מזל עד שתוּכְרע המלחמה

           הזאת. אם לא אצליח להטות

           לִבּךָ לְהאציל מחסדך על שני

           המחנות, בַּצעד הראשון שלך

           כשתתקוף את ארצך, תדרוך -

           בַּצעד הראשון, נשבַּעַת - על

           הרֶחם של אמך, אשר הביא אותך

           אל העולם.

וירגיליה:                ועל שלי, אשר הביא

           לך את זה הילד, שינְחיל שמך

           לדור הבא.

ילד:                   עלַי הוא לא ידרוך. אברח

           עד שאגדל, אבל אחר כך אלָחֵם.

קוֹרִיוֹלנוּס: כדי לא להיות נָשִי ומְלֵא חולשה,

           אסור לראות פְּנֵי ילד או אשה.

           ישבתי די.

             קם.

וֹולוּמְנִיָה:                לא, אל תלך כך מאיתנו.

           אִילוּ בַּקָשָתֵנו נועדה

           כדי להושיע את הרומאים,

           ולהרוס כך את הוֹולְסְקִים שאותם

           אתה מְשָרֵת, תִצְדק אם תוקיעֵנוּ

           כמרעילֵי כְּבודְךָ. לא, תחינתנו היא

           שתְפָיֵיס: וכשיאמרו הוֹולְסְקִים, 

          "חמלה כזאת הֱרְאֵנוּ", אז יאמרו

           הרומאים "כזאת קיבּלנו"; וכל צד

           וצד ישיר את המנוניך, ויקרא,

           "הֱייה בָּרוּך על השלום הזה!"

           אתה יודע, בן גדול, שסוֹף

           המלחמה אינו בטוח, אבל זה

           בטוח: אם תכבוש את רומא, כל

           הרֶווח שתקצור יהיה שֵם שקְלָלוֹת

           לַנצח יִסְתַפְּחו אליו כשיוזכר,

           ותולדותיו כך יִיכּתְבו: "האיש

           היה אציל, אבל במפעלו

          האחרון מחק זאת, את ארצו

          הִשְמיד, וּשְמוֹ נותר לדֵירָאוֹן

          עולם". דבּר אלַי, בן: נפשך בקשה

          שַלמוֹת כּבוֹד עילאיות, וּלְחקוֹת

          גדוּלת אלים, לחתוך ברעמך

           את לחייו של האוויר, אבל

           גופרית בְּרקיך תבקֵעַ רק

          עצי אלון. למה אתה לא מדבר?

          אתה חושב שזה כבוד לאיש אציל

          לזכור תמיד עוולות שנעשו לו?

          דבּרי אַת, בת. יבבותייך לא עושות

          עליו שום רושם. תדבר אַתה,

          קטן, והילדותיות שלך אולי

          תעיר בו רגשות יותר מדיבורֵי

          ההגיון שלנו. אין איש בעולם

          אשר קשור יותר ממנו לאמו,

          ובכל זאת הוא נותן לי לקשקש

          כאן כמו אסיר שאיש לא מאזין לו.

          אף פעם לא הִפְגנְתָ שום נימוס

          כלפי אִמְך היקרה כשהיא,

          כמו תרנגולת מסכנה, שלא

          בִּקְשָה לה עוד אפרוח, קִרְקרה

          אליך שתצא למלחמה,

          ושתשוב הביתה בשלום,

          עטור כבוד. אמוֹר-נא כי בּקָשָתִי

          אינה מוצדקת, ותִבְעט אותי הביתה;

          אבל אם אין זה כך, אינך ישר,

          והאלים עוד יְיָסְרוּך כי

          נמְנעְתָ מלמלֵא כלפָּי חובה

          שכל אם זכאית לה. הוא פונה ללכת.

          גבירות, לארץ! בברכֵּינו נבייש

          אותו. לתוארו קוריולנוס

          יאָה הגאווה, לתפילותינו לא

          יאָה חֶמלה. לארץ! סוף. – וכאן

          נגמור. ובכן, נשוב לרומא, ונמות

         שם בין שכנינו. לא, הבּט, היֶלד

         שלא יודע מה הוא מה, אבל

          כורע, ומושיט ידו לחברוּת,

          נותן לבקשה שלנו תוקף רב

          מתוקף הסירוב שלך. – נלך,

          קדימה. לַטיפּוס הזה היתה אם וֹולְסְקִית;  

          אשתו בקוֹרִיוֹל, ילדוֹ דומה

          לו בְּמקרה. אבל גָרש אותנו.

          אני אהיה דוממת עד שתעלה

          עירנו בלהבות, ואז 

          עוד אדבר קצת.

קוֹרִיוֹלנוּס (אוחז בידה, שותק): הו אמא, אמא!

            מה את עשית? ראי, שמיים נפתחים,

            והאלים מלמעלה מסתכלים,

            ולַתמונה הלא-טבעית הזאת

            הם צוחקים. אמא שלי, הו אמא! אח!

            זָכִית בְּנִצָחוֹן גדול לרומא, אך

            על בְּנֵך, הו האמיני, האמיני,

            עליו גַבְרְת באופן שיסכן אותו

            מאד, אם לא יָמית. אך שיהיה.

            אוֹפִידְיוּס, אם איני יכול לצאת

            לַמלחמה שהובטחה, אביא שלום

            כּהלכה. אוֹפִידְיוּס טוב, מה, לוּ

            הייתָ במקומי, יכולת להקשיב

           לְאֵם פּחוֹת? או להעניק פחות,

           אוֹפִידְיוּס?

אוֹפִידְיוּס:              זה ריגש אותי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                              אני

            בטוח שריגש! ואדוני,

            זה לא דבר של מה בכך לסחוט

            משתֵי עינַי זיעת חמלה. אבל,

            אדון, איזה שלום אתה רוצה,

            אמוֹר ותקבל. אני עצמי

            לרומא לא הולך, אחזור אתך;

            ובבקשה, עמוד לימיני. – הו אמא!

            אשתי!

אוֹפִידְיוּס (הצידה):    אני שמח שכבודך

            וחמלתך הסתכסכו בנפשך.

            מזה אוכל שוב לְשקֵם את מזלי

            כקודם.

קוֹרִיוֹלנוּס (לוֹולוּמְנִיָה, וירגיליה וכו'): כן, כן, בקרוב; אבל

            נשתה ביחד; ותִשְאוּ אִתְכן

           בחזרה לא רק מִשְמע אוזניים, גם

           מִסְמך שיאשר הכל, חתוּם.

           קדימה, ניכנס. גברות, ראוי

           שייבנה לכן מקדש. כל חרבות  

           איטליה וגדודיה יחד לא יכלו

           לכרות את השלום הזה.

           יוצאים.


מערכה 5, תמונה 4 -


נכנסים מֶנֶנְיוּס וסיסיניוס.

 

מֶנֶנְיוּס:  רואה את סמל הקפיטול שם, את אבן הפינה שם?

סיסיניוס:  כן, מה אִתה?

מֶנֶנְיוּס: אם תוכל להזיז אותה בַּזֶרת שלך, יש תקווה שהגברות של רומא, לרבּות אמו, ישפיעו עליו. אבל אני אומר שאין תקווה כזאת; דין הגרונות שלנו נחרץ, והם מחכים לתליין.

סיסיניוס:  זה ייתכן שזמן קצר כל כך יכול לשנות את רוחו של אדם?

מֶנֶנְיוּס:  יש הבדל בין זחל ופרפר; אבל הפרפר היה פעם זחל. מַרְסְיוּס הזה צָמח מאדם לדרקון: יש לו כנפיים; הוא יותר מיצור זוחל.

סיסיניוס:  הוא אהב את אמו מכל הלב.

מֶנֶנְיוּס:  גם אותי; והוא לא זוכר את אמו עכשיו יותר מסוס בן שמונה. זַעַף פניו מחמיץ ענבים בשלים. כשהוא הולך, הוא נע כמו מכונת מלחמה, והאדמה מתכווצת לצעדו. הוא מסוגל לנקב שריון בעינו, מדבר כמו פעמון הלוויות, ונשיפת זעמו היא תותח. הוא יושב על הכס שלו כמו משהו שנוצַר בהשראת אלכסנדר הגדול. מה שהוא מבקש כי ייעשה נִשְלָם עם הבקשה. בכדי להיות אֵל חסרים לו רק חיי נצח, ושמיים למלוך בהם.

סיסיניוס:  כן, שרחמים יצילו, אם אתה דובר אמת.

מֶנֶנְיוּס:  אני מצייר דיוקן נאמן למציאות. תראה אילו רחמים אמו תביא ממנו. אין בו רחמים יותר מחלָב בְּנָמֵר ממין זכר. את זה עירנו המסכנה תגלה. והכל  הודות לכם.

סיסיניוס: שהאלים יהיו טובים אלינו.

מֶנֶנְיוּס:  לא, במקרה הזה האלים לא יהיו טובים אלינו. כשגירשנו אותו, לא כיבדנו אותם; וכשהוא יחזור לשבור לנו את הצוואר, הם לא יכבדו אותנו.

         נכנס שליח.

שליח:   אדון, אם  חשובים לך חייך, נוס

         הביתה. ההמון תפס את הטְרִיבּוּן-

         שותף שלך, הם משליכים אותו

         בַּרחובות מעלה ומטה, נשבעים

         שאם הן לא תבֵאנָה רוגע, הגברות

         של רומא, הם יקצצו אותו

         פרוסה פרוסה.

      נכנס עוד שליח.

סיסיניוס:                      מה חדשות?

שליח שני:                                      החדשות

         טובות, החדשות טובות, כן! הגברות

          הצליחו, כל הוֹולְסְקִים מִתְפּנים,

         ומַרְסְיוּס הסתלק. יום כה שמח לא

         זרח על רומא עוד, מאז גרשה את

         טרקווינוס.

סיסיניוס:             ידידי, אתה בטוח - זה

         נכון? זה ודאי?

שליח שני:                 זה ודאי

         כמו שאני יודע כי השמש אש.

         איפה נחבאת, שאתה מטיל

         ספק עוד? אף נחשול עוד לא שָצַף

         מתחת לִגְשרים כמו הקהל

         המעוּדד בַּשערים. הנה, שומע?

         חצוצרות, אבובים, הלמות תופים, הכל ביחד.

         החצוצרות, כלי הנשיפה, המיתרים,

         החלילים, הטנבורים, הצימבלים,

         וצעקות בני רומא מרקידים

         את החמה. הַקשיבו!

          צעקות מבפנים.

מֶנֶנְיוּס:                           אלה חדשות

         טובות. אלך לפגוש את הגברות.

         וֹולוּמְנִיָה זו שוָוה עיר מלאה

          של קוֹנְסוּלים, סֵנָאטורים, פטריקים.

         טְרִיבּוּנִים שכמוכם היא שוָוה

          ים ויבשת. התפללתם טוב

          היום. הבוקר לא הייתי שם

          פרוטה בעד עשרת-אלפים

          גרונות. הקשיבו איך הם חוגגים!

          עדיין צלילים וצעקות.

סיסיניוס:   ראשית-כל, יברכוךָ האלים

            על הבשורות; שנית, קבל את תודתי.

שליח שני: אדון, כולנו יש לנו סיבה

            גדולה לומר תודה גדולה.

סיסיניוס:                              הן כבר

            קרובות לעיר?

שליח שני:                   עומדות להיכנס.

סיסיניוס:  נפגוש אותן, ונעזור לצהלה.

            יוצאים.


מערכה 5, תמונה 5 -


נכנסים שני סֵנָאטורים, עם הגברות [וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה וולריה], חוצים את הבמה, עם אדונים אחרים.

 

סֵנָאטור א':     הנה פטרוניתנו, החיים של רומא!    

                   אִסְפו את השבטים, ברכו את האלים,

                   הקימו מדורות של נצחון.

                   פַּזרו-נא על דַרכָּן פרחים. הַחרישו את

                   הרעש שגירש את מַרְסְיוּס וכַפּרוּ

                   עליו בקבלת פניה של אמו:

                   קראו "הֱיו ברוכות, גברות, ברוכות!"

כולם:            היו ברוכות, גברות, ברוכות!

                   תרועה עם תופים וחצוצרות. יוצאים.


מערכה 5, תמונה 6 -


נכנס טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, עם מלווים.

 

אוֹפִידְיוּס: הודיעו לראשי העיר כי פה

          אני. ותנו להם את הנייר הזה.

           אחרי שיקראו אותו, בַּקשו

           אותם לגשת אל ככר השוק,

           ושם אעיד, באוזניהם ובאוזני

           העם, כי זו אמת. הנאשם

           שלי נכנס בשערי העיר כבר,

           כוונתו היא להופיע מול  

           העם, וּלְטהֵר עצמו – הוא מקווה -       

           בְּדיבורים. לזוז.

           יוצאים המלווים.

            נכנסים שלושה או ארבעה קושרים מצד אוֹפִידְיוּס.

                                    שלום רב.

קושר ראשון:                                     מה

              שלום המפקד שלנו?

אוֹפִידְיוּס:                           כמו אדם

              אשר הורעל ביד עצמו, נרצח

              מרחמיו שלו.

קושר שני:                   אדון אציל מאד,

               אם אתה עוד נחוש בכוונה

               לִשְמה ביקשת את שותפותנו,

               נסיר ממך את מה שמְסַכּן

               אותך.

אוֹפִידְיוּס:               אדון, איני יכול לומר.

               נפעל כשנראה לאן נושבת

               רוח העם.

קושר שלישי:               העם תמיד יִפְסח

                על הסעיפים כל עוד יריבותְכם

                תמשיך להתקיים; אך נפילת

                אחד תכתיר את הנותר בְּתור

                יורש לכל.

אוֹפִידְיוּס:                   אני יודע, והתואנה

              שלי להכריעוֹ תוכל להתפרש

              יפה. אני רוממתי את האיש,

              עָרבְתי בכבודי לכֵנוּתוֹ;

              וכשעלה כך לגדולה, הִשְקה

              את השתילים החדשים שלו

              בְּטל של חנופה, הדיח כך

              את ידידַי; ולמטרה זו הוא

              כּופף גם את טבעו, שעד אז לא יָדע

              אלא להיות קשה, איתן, בלי מעצור.

קושר שלישי:  אדון, עקשנותו

               כשרץ לתואר קוֹנְסוּל, שאיבד

               כי לא השפיל ראש –

אוֹפִידְיוּס:                              התכוונתי לדבּר

                על זה. כשעֵקב כך גורָש, הוא בא

                אל קורתי, הגיש צוואר לסכיני;

                אני לקחתיו אלי, נָתתי לו להיות

                עמית שווה, עם יד חופשית ככל

                שהוא ירצה; יותר, הנחתי לו

                לִבְחור משוּרוֹתַי, כדי להגשים

                את מפעליו, את הטובים בחיילי;

                סייעתי לתוכניותיו אישית;

                עזרתי לו לקצור את התהילה

                שאת כולה אסף רק לו; והתגאיתי

                בעשוֹתי כך עוול לעצמי:

                עד שבסוף נדמיתי לִמְשרת

               שלו, ולא שותף, והוא שילם

               לי כשהואיל לזרוק עלי מבט,

               כאילו שאני שכיר חרב.

קושר ראשון:                           בדיוק,

               אדון. ובַצָבא תמְהוּ על זה.

               ולבסוף, כשיכולנו להדביר

               את רומא, וצִפּינו לא רק לשלל,

               גם לתפארת –

אוֹפִידְיוּס:                        זהו הדבר;

               על זה אמְתַח כל שריר נגדו. משתי

               טיפות של רטיבות נשית, שהיא

               זולה כמו שֶקר, הוא מָכַר עמל

               ודם של מִבְצָעֵנו הגדול.

               אשר על כן ימות, ובנפילתו

               אני אקום שנית. אבל הקשיבו!

             תופים וחצוצרות נשמעים, עם צעקות רמות של העם.

קושר ראשון:  לעיר שלך נכנסת כמו שליח,

               ללא תרועה; אבל שוּבוֹ חותך

               את האוויר בקול.

קושר שני:                       ואווילים

               סובלניים, שהוא שחט את ילדיהם,

              קורעים את הגרון ומפארים

               אותו.

קושר שלישי:            לכן, לטובתך, לִפְנֵי

               שיתבטא וישכנע את

               העם בדיבוריו, תן שירגיש

               את חרבך, איתנו כגיבוי.       

               כשהוא ישכב פרקדן, המעשה 

               כפי שתספר אותו יקבור 

               את הגרסה שלו.

אוֹפִידְיוּס:                        די, אף מילה עוד.

               ראשי העיר באים.

                   נכנסים רוזני העיר.

כל רוזני העיר: ברוך שובך הביתה.

אוֹפִידְיוּס:                           לברכות

              איני ראוי. אך, רבותי הנכבדים,

              קראתם בעיון מה שכתבתי?

כל רוזני העיר:                             כן.

רוזן ראשון:   וצר לנו לשמוע זאת. כל פְּסוּל

              שהוא עשה לִפְני האחרון,

              ניתן היה לפטור בזוֹל; אך לסיים

              לפני ההתחלה, למסור חינם

              את כל ההשקעות הצבאיות,              

              לחתום הסכם שלום כשכבר היתה

              כניעה – זה לא סובל שום תירוצים.

אוֹפִידְיוּס:     הוא בא; שִמְעוּ אותו באוזניכם.

                   נכנס קוֹרִיוֹלנוּס, צועד עם תופים ודגלים, בני העם אתו.

קוֹרִיוֹלנוּס:  ברכות, רוזנים, חזרתי כְּחייל

            הוֹולְסְקִים, לא נגוּע כּלל באהבת

            ארצי יותר משהייתי כשנפרדתי

            ממנה, אלא מְשרֵת נָתוּן

            לִפְקודתכם האדירה. דעו כי

            פעולותי עלוּ יפֶה ושגשגו,

            וכי בִּנְתיב דמים הובלתי את

            צבאותיכם ממש עד השערים

            של רומא. השלל אשר הבאנו

            הביתה מְכַסה יותר משְליש

            של הוצאות הפעולה. חתמנו ברית

            שלום שלא תביא פחוֹת כּבוד

            לַוֹולְסְקִים מאשר חרפה לַרומאים;

            ופה נמסוֹר, חתוּם בְּיד הקוֹנְסוּלים

            והפטריקים, עם חותמת הסֵנָאט,

            את ההסכם.

אוֹפִידְיוּס:                 קִרְאו אותו, רוזנים;

             אבל אמרו לו לַבּוגד מן הדרגה

             הראשונה שהוא מָעַל בתפקידו.

קוֹרִיוֹלנוּס:   בוגד? סליחה?

אוֹפִידְיוּס:                      בוגד, כן, מַרְסְיוּס!

קוֹרִיוֹלנוּס:                                             מַרְסְיוּס!

אוֹפִידְיוּס:   כן, מַרְסְיוּס, קָאיוּס מַרְסְיוּס! מה אתה

            חושב, שאפאר אותך בַשוֹד

            ההוא, בתוֹאַר הגנוב קוֹרִיוֹלנוּס -

            בקוֹרִיוֹלי?

            רוזנים, ראשי המדינה, בשקר הוא

            בָּגַד בְּעניינכם, מָסַר, בְּעד 

            כמה דְמעות של מֶלח, את עירכם,

            את רומא – ואני אומר "עירכם" –

            לרעייתו ולאמו; פָּרַם

            את שבועתו ההחלטית כמו חוּט

            מֶשי רקוּב, מבלי להתייעץ

            עם הפיקוד: מוּל הדְמעות של המֵינקת

            הִפְקיר לרִיק את נִצְחונכם ביללות 

            ויבבות, עד שמשרתֵי חצר

            הסמיקו למראהו, ואנשי כבוד

            הביטו זה בזה בתדהמה.

קוֹרִיוֹלנוּס:   אתה שומע, מארס?

אוֹפִידְיוּס:                            אל תהגה את

            שֵם אֵל המלחמה, יֶלד דמעות!  [/ ילד בכיין!]

קוֹרִיוֹלנוּס:                                   הה!

אוֹפִידְיוּס:    ולא יותר.

קוֹרִיוֹלנוּס:  שקרן בלי גבול, הִגְדלְת את לבי

            עד שחזי לא יכילהו. "יֶלד!" הו

            עֶבד! סִלחו, רוזנים, זו פעם ראשונה

            אשר אני אנוּס לִגְעוֹר. במשפטכם,

            רוזנַי כּבְדֵי הראש, הוכיחו לכּלבלב

            הזה שכל דבריו הם שקר; גם

            כל מה שהוא עצמו יודע – הוא

            אשר הַצְלפותַי טבוּעוֹת טוב בעוֹרוֹ

            ויֵיאָלֵץ לשאת את מכותַי עד קֶבר -

            כל זה יחנוק לו את השֶקר בַּגרון.

רוזן ראשון:  שקט, שניכם, שִמעו אותי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 קִרְעוּ

              אותי לחתיכות, בנֵי עם הוֹולְסְקִים,

              גברים ונערים, הַכְתימו בי

              כל חֶרב. יֶלד! כֶּלב של כּזבים!

              אילו כָּתַבְתָ בְּאמת את תולדותיך,

              אז שם תִמְצא חקוּק שכמו נֶשר בקן

              יונים אני הפרחתי את הוֹולְסְקִים 

              שלך בקוֹרִיוֹלי. לבדי את זה

              עשיתי. ילד!

אוֹפִידְיוּס:                   מה, רוזנים, תתנו

              לו לְשחצן טמֵא זה להזכיר

              מול עיניכם ואוזניכם מזל

              עיוור אשר שיחק לו לִקְלונכם?

כל הקושרים:  שהוא ימות על זה.

כל העם:                              קִרעו לו את הגוף!

              הרֶגע! הוא הָרַג את בני! בתי! הוא

              הרג את מרקוס האחְיָן שלי! הוא

              הרג לי את אבי!

רוזן שני:     שקט! בלי מהומות פה! שקט!

              האיש אציל, ותהילתו חובקת את

              כל פנֵי האדמה. חֶטְאוֹ כּלפֵּינו

              יִידוֹן על פי החוק. עמוד, אוֹפִידְיוּס,

              ואל תחריד את השלום.

קוֹרִיוֹלנוּס:                              הו, אם  

              הוא רק היה לי בידיים, עם ששה

              אוֹפִידְיוּסים, יותר, עם כל שִבְטוֹ,

              כדי ללמד אותו שיעור בחרב.

אוֹפִידְיוּס:    נבל חצוף!

קושרים:                   הרוֹג, הרוֹג, הרוֹג,

              הרוג, הרוג אותו!

              הקושרים שולפים, והורגים את מַרְסְיוּס, שנופל; אוֹפִידְיוּס ניצב מעליו.

רוזנים:                            עצוֹר, עצוֹר, עצוֹר,

              עצוֹר!

אוֹפִידְיוּס:               מורַי ורבותַי, שִמְעו 

              אותי.

רוזן ראשון:          הו טוּלוּס!

רוזן שני:                          כאן עשיתָ מעשה

              שהגבוּרה תֵבוֹש בו.

רוזן שלישי:                       אל תדרוך

              עליו. כולם, לשתוק! השיבו את

              החרבות.

אוֹפִידְיוּס:                 כְּשְ, רבותי, תדעו –

              מה שנִבְצָר מכּם, בַּהִתְלקחוּת

              שהוא הצית – באיזו סכנה

              האיש הזה הציב את חייכם,

              אז תחגגו שככה הוא נחתך.

              אנא מכּם, קִרְאו לי לסֵנָאט,

              אוכיח שאני משרתכם

              הנאמן, או אקבל את החמוּר

              בעונְשיכם.

רוזן ראשון:                 שְאוּ את גּופוֹ מכאן,

              והתאבלו עליו. זו תיחשב

              לאצילה שבַּגוּפוֹת אשר לוּוְתָה

             אי פעם אֱלֵי קֶבר.

רוזן שני:                         זעמו

           חמוּם המוֹח מנכֶּה הרבה

           אשמה מעִם אוֹפִידְיוּס. ננצל

           זאת לטובה.

אוֹפִידְיוּס:                 כל זעמִי חָלַף,

            ואני תְקוּף צַער. – להרים אותו.

            שיעזרו שלושה מן הבכירים

            בַּחיילים. אני אהיה אחד.

            הכּוּ בַּתוף שיְדבּר בקול

            של אֶבל. את חודי החניתות הַשפּילוּ. 

            גם אם בעיר הזאת אִלְמן וגם

            יִיתֵם רבים, שעַד לעֶצם השעה

            הזאת מקוננים על האסון,

            הוא ייזכר לאצילות.   

            עִזְרוּ.

           יוצאים, נושאים את גופת מַרְסְיוּס. נשמע מארש הלוויה.  




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 5, תמונה 6