שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - קדימה >


הנפשות הפועלות


הלילה השנים-עשר 

או:  מה שתרצו 

 

TWELFTH NIGHT

OR

WHAT YOU WILL

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

 

הדמויות

אוֹרְסִינוֹ, דוכס איליריה

סבּסטיאן, אח תאום של ויולה

אנטוניו, רב-חובל, ידיד לסבסטיאן

רב חובל, ידיד לויולה

ולנטין, קוּריוֹ, אצילים ובני לוויה של אוֹרְסִינוֹ

סר טוֹבּי גְרֵפְּס, קרוב של אוליוויה

סר אנדרו אַנֵמִיצִ'יק, בן לוויה של סר טובי

מַלְוֹולְיוֹ, סוכן הבית של אוליוויה

פַבּיאן, אדון במשק הבית של אוליוויה

פֶסְטֶה, ליצן במשק הבית של אוליוויה

אוליוויה, רוזנת

וִיוֹלָה, אחות תאומה של סבסטיאן, אחר כך נקראת סזריו

מריה, גברת במשק הבית של אוליוויה

כומר

מוזיקאים, אצילים, מלחים, קצינים ובני לוויה אחרים

 

המקום: איליריה


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים אוֹרְסִינוֹ דוכס איליריה, קוריו ואצילים אחרים.

 

אורסינו:   אִם מוזיקה היא מזון האהבה,

          נַגנו עוד; תנו לי עוד מנות גדושות

          ממנה, שהתיאבון מרוב

          בְּחילה ימות. עוד פעם הצלילים

          האלה! הם צנחו, גוועו ומתו...  

          איך הם שטפו לי את האוזן, כמו

          מַשָּב אשר נושף לו, מתקְתַּק,   

          על גְדת סיגליות, גוֹנב וגם

          נותן ניחוח. די; מספיק, לשתוק.

          עכשיו פתאום זה לא כל כך מתוק.

          רוח האהבה - הו איך שאַת

          נסחֶפת, להוּטה, שוכחת אֶת

          מגבלותייך, ובולעת כמו

          אוקיינוס. כל מה שנִכְנס פְּנימה -

          יקָר, זוֹל – מאבּד בִּן-רגע את

          ערכּו. כמה מתעתע הוא

          דמיון אוהב, כולו רק הזיות.

קוריו:    אתה יוצא לצוד, אדון?

דוכס:                          מה, קוריו?

קוריו:     איילה.

אוֹרְסִינוֹ:  איי לי, לא איילה: צבי נַעֲלֶה.

          כשלראשונה ראיתי אֶת

          אוליוויה, חשבתי: היא מְטהרת

          את האוויר מדֶבֶר. באותה

          שניה נהייתי צבי, ותשוקותי,

          כמו להקות כלבים טורפים, מאז

          דולקות אחרַי.

          נכנס ולנטין.

                          כן? מה חדש ממנה?

 ולנטין:  ברשותך, אדון, אסרו עלי

          להיכנס, אבל מפי המשרתת

          זו התשובה: אפילו השמיים

          את זיו פניה לא יִראו שִבְעָה

          קֵיצים חמים; היא תסתובב כְּסוּיה

          כמו נזירה, תַשקה אחת ליום

          במי-מלח צורבי עיניים את

          חדרהּ; וכל זאת רק כדי לשמֵר

          ולהנציח אהבה לְאח מת,  

          לִנצור אותו בַּזכרון בעצב.       

אוֹרְסִינוֹ:  הו, אם נפְשָהּ באצילוּת כזאת

          פורעת חוב לְאח - רק אח! - איך היא

          תאהב, כשחֵץ מוזהב של קוּפּידוֹן  

          יִרְצח בה כל רֶגש למישהו

          אחֵר; כשעל כִּסְאות מָלְכוּת לִבָּהּ,

          מוחה, קְרבֵיה, יתיישב שליט

          יחיד אשר ישלים את שלמותה!

          צאו לפנַי לערוגות וּלְצֵל ענָף.

          בין שושנים האהבה תְפרוש כּנף.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים ויולה, רב-חובל ומלחים.

 

ויולה:  איזו ארץ זו, חברים?

רב-חובל: אִילִירְיָה, גברת.

ויולה:  איליריה – מה לי בּה? הרֵי אחִי

          כבר בעולם הבא. אולי בְּנֵס

          הוא לא טָבע: אה, מלחים, תגידו?

רב-חובל: זה נֵס גדול שאַת עצמך ניצַלְת.

ויולה:  הו אח מסכן! אולי גם לו קרה נס.

רב-חובל: אמת, גבירתי, ולְנחֵם אותך

          קצת בתקווֹת של נס, תדעי: אחרי

          שהספינה שלנו התבקעה,

          כשאת, עם אֵלֶה, כמה מסכנים  

          שגם ניצלו אתך, נתליתם על

          האניה שלנו הנִסְחֶפת, 

          ראיתי איך אחיך, בתוּשִיָה

          מול סכנה, שילֵב תִקְווה ואומץ,

          קָשר אליו תורן חזק שצָף

          על פני הים; וכמו המשורר 

          ששט על גב דולפין בַּאגדה,     

          רכב על הגלים - ראיתי, כן! 

          כל עוד הייתי מסוגל לראות.

ויולה:  על המלים האלה, קח זהב. 

          אם אני ניצלתי, יש אולי תקווה - 

          וסיפּורְך רק מְחזֵק אותה -  

          שהוא שָרד. מכיר את המקום?

רב-חובל: כן, גברת, טוב מאד, אותי עשו

          וגם ילדוּ שלוש שעות מכאן.  

ויולה:     מי המושל פה? 

רב-חובל:                      הוא דוכס אציל

           באופי כמו בשֵם.

ויולה:                             ומה השם?

רב-חובל:  אוֹרְסִינוֹ.

ויולה:     אוֹרְסִינוֹ! אבא בזמנו הזכיר

           אותו. אז הוא היה רווק.

רב-חובל: עדיין, לפחות היה עד לא

          מזמן. כי רק לפני חודש יצאתי

          מכאן, ואז הסתובבה שמועה

          טְרִיָה – כי כך זה, מה שהגדולים

          עושים ה"עמְךָ" מרכלים - שהוא   

          רוצה לזכות באהבת אוליוויה.

ויולה:    מי היא?

רב-חובל: בתולה זהב טָהור, בת של רוזן

          שמֵת לִפנֵי איזה שנה, הִשְאיר

          אותה בהשגחת בְּנו, אח שלה,

          שלא מזמן מת גם-כן; ואומרים,

          מאהבָה אליו היא נשבעה

          שלא לִרְאות ולא לִפְגוש גברים.

ויולה:    הו הלוואי יכולתי לשרֵת

         את הגבירה הזאת, ולא לחשוף

          לאיש עד שיבשיל הרֶגע מי

          ומה אני.

רב-חובל:           זה לא יהיה

         עסק פשוט, לאף אחד היא לא

         מָטַה אוזניים, גם לא לַשליחים

         של הדוכס.

ויולה:   אתה נראֶה איש יושר, רב-חובל.

         נכון, בדרך כלל מסתיר הטֶבע

         לִכְלוּך מתחת לחזוּת יפָה,

         אך אצלְךָ, נדמה לי, הנְשָמָה

         והחיצוניוּת שִלְבוּ זרועות. 

         בבקשה – אתן לך תשלום

         נאה – הַסְתֵר את זהותי, הושֵט

         לי יד ללבּוֹש את המַסְוֶוה

         שיְשרֵת את מטְרתי. אני

         אהיה למשרת של הדוכס

         הזה. תציג אותי כמסוֹרס  

         יודֵעַ זֶמֶר - לא תפסיד מזה,

         אני אשיר ואדבּר אִתו על כל

         מיני סוגים של מוסיקה,

         אהיה שוָוה מאד בשירותו.

         הזמן יחליט כבר מה מזה יֵצא. 

         הַבְטַח רק שאת פיךָ לא תִפְצה.

רב-חובל: אהיה אילֵם שלךְ, תהיי סריס שלו.

          נִשְבּע לשתוק. נַקְרי עיני אם לא.  

ויולה:  אני מודָה לך. תוביל אותי.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים סר טוֹבּי גְרֵפְּס ומריה.

 

סר טוֹבּי: מה בשם כל השדים יש לה לאחיינית שלי בּראש שהיא עושה מהמוות של אחִיה עניין כזה? אני אומר שקימוּט-מצח היא אויב החיים.

מריה:  נשבַּעַת בְּריבּוֹנוֹ, סֵר טוֹבּי, אתה חייב לחזור יותר מוקדם בלילות. האחיינית שלך, הגברת שלי, מגנָה בְּכל לשון את השָעוֹת הפרועות שלך.

סר טובי: שתְגנֵה בְּכל לָשון ושתלֵך לישון.

מריה:  כן, אבל אתה חייב להגביל את עצמך לגבולות הטעם הטוב.

סר טובי: להגביל? אני לא אגביל את עצמי למעבר למה שאני: הבגדים האלה מספיק טובים בשביל לשתות בהם, והמגפיים האלה גם; אם לא, שהם יתלו את עצמם בַּרצועות שלהם.

מריה:    הלגימוֹת והשתיוֹת האלה יהיו הסוף שלך: שמעתי את הגברת שלי מדברת על זה אתמול ועל איזה אביר מטופּש שהבֵאתָ הֵנה איזה לילה שיְחזֵר אחריה.

סר טובי: מי, סר אַנְדְרוּ אַנֵמִיצִ'יק?

מריה:    כן, הוא.

סר טובי: הוא אחד מהאנשים הכי זקופי ראש באיליריה.

מריה:    מה הקֶשר?

סר טובי: מה, יש לו הכנסה של שלושת-אלפים בְּשָנה.

מריה:    כן, אבל הוא מְחסֵל בְּשָנה את כל ההכנסה. הוא טיפש מושלם ובזבזן שָלֵם.

סר טובי: פֶה, איך שאת מדברת! הוא מנגן כינור-צד ומדבר שלוש או ארבע שפות מִלָה בְּמלה בְּעל פה, ויש לו כל מַתָּת-אֵל של הטֶבע מלֵידה.

מריה:    באמת יש לו מלֵידה: כי חוץ מזה שהוא טיפש מלֵידה, הוא גם אוהב לריב; ואם לא היתה לו מַתָּת-אֵל של פחדנוּת שמקזזת את ההתנדבוּת שלו לריב, אומרים בצדק שמהר מאד היתה לו מַתָּת-קֶבר.

סר טובי:  עם כל הכבוד, אלה שאומרים את זה הם בני-עוול ומוצְצֵי דיבּה. מי הם?

מריה:    אלה שמוסיפים גם למעלה-מזה שהוא שיכור לילה-לילה בחברתך.

סר טובי: אנחנו שותים לחיי האחיינית שלי! אני אשתה לחייה כל עוד יש מַעֲבָר בַּגָרוֹן שלי ומַשְקה באיליריה; מי שלא שותה לחיי האחיינית שלי עד שהמוֹח שלו מסתובב כמו סביבון-סוֹב-סוֹב-סוֹב הוא סתם קַקְטוּס. מה, בּרווזה? – ואם מדברים על החמוֹר – הנה בא סר אנדרוּ אנמי-קוף.

           נכנס סר אנדרו.

סר אנדרו: סר טוֹבּי גְרֵפְּס! מה נשמע, סר טוֹבּי גְרֵפְּס?

סר טובי: סר אנדרו מתוק!

סר אנדרו: כל טוב, קטנה יפה.

מריה:    וגם לך, אדוני.

סר טובי: פְלַרְטֵט, סר אנדרו, פְלַרְטֵט.

סר אנדרו: מה זה?

סר טובי: המשרתת של האחיינית שלי.

סר אנדרו: מאדאם פְלַרְטֵט היקרה, אבקש להכירךְ יותר מקרוב.

מריה:    קוראים לי מַרִיָה, אדוני.

סר אנדרו: מאדאם מַרִיָה פְלַרְטֵט היקרה –

סר טובי: אתה טועה, אביר, פְלַרְטֵט הכַּוָונָה טַרְטֵר אותה, פַרפֵר אותה, תְקוֹף אותה וטרוֹף אותה, רַפּדֵהָ ושַפּדֵהָ.

סר אנדרו: סְלח לי מאד, אני לא אעשה את זה בְּחברה. אז זה מה שנקרא "פְלַרְטֵט"?

מריה:    כל טוב, רבותי.

סר טובי: אם אתה נותן לה להסתלק ככה, סר אנדרו, הלוואי שלעולם לא תוכל לשלוף שוב חֶרב.

סר אנדרו: אם את מסתלקת ככה, גברת, הלוואי שלעולם לא אוכל לשלוף שוב חרב. גברתי היפה, את חושבת שיש לך טִפּש בּיָּד?

מריה:    אדוני, אין לי אותך בַּיד.

סר אנדרו: חכי יהיה לך, הנה היד שלי.

מריה:    אדוני, לכל אחד יש דֵעות: אני מציעה שתיקח את היד שלך לבָּר ותיתן לה משקה.

סר אנדרו: מדוע, חמוּדִית? מה המָשָל שלך מבּיע?

מריה:    היא מיובשת, אדוני.

סר אנדרו: בהחלט. אני לא טפש שמתרטב כשהוא יכול להישאר יבש. אבל מה הבדיחה שלך?

מריה:    בדיחה יבשה, אדוני.

סר אנדרו: את מלאה בהן?

מריה:    כן, אדוני, יש לי כאלה בלי סוף בּקצוֹת האצבעות. אבל הופָּה, עכשיו אני עוזבת לך את היד, ונגמרה לי הבדיחה. לך תעשה בָּדָד.

           יוצאת.

סר טובי: הו אביר, מגיע לך משקה כָּפוּל. מתי ראיתי אותך כל כך נפוּל?

סר אנדרו: בחיים לא, רק כשהמשקה הפיל אותי כּפוּף. לפעמים נדמה לי שאין לי יותר שֶכל מכל בן אדם ממוצע, אבל אני זללן גדול של בשר אדום, ואני מאמין שזה  מְחבּל לי בַּשכל.

סר טובי: אין מה לדבר.

סר אנדרו: אם הייתי באמת חושב כך, הייתי מפסיק עם זה. – מחר אני חוזר הביתה, סר טובי.

סר טובי: פּוּרְקְוּאָה, אביר יקר שלי?

סר אנדרו: מה זה פּוּרְקוּאָה? לחזור או לא לחזור? אח, הלוואי שהייתי משקיע זמן בלימודֵי שפות כמו שהשקעתי בסַיִיף, ריקוד ובידור. אח, אם הייתי מִתְרכּז באמנות!

סר טובי: אז היה לך יופי של שיער.

סר אנדרו: מה, אמנות היתה מְשפּרת לי את השיער?

סר טובי: אין מה לדבר, כי אתה רואה שאם סומכים רק על המציאות, אין לו תלתלים.  

סר אנדרו: אבל הוא די מתאים לי בכל זאת, נכון?

סר טובי: להפליא; הוא תלוי כמו צמר על מסרגה; ואני מקווה לראות עקרת-בית שתיקח אותך בין הרגליים ותסובב.

סר אנדרו: נשבע לך, אני מחר הביתה, סר טובי; את האחיינית שלך לא רואים, ואם היו רואים, שם לך ארבע לאחד שהיא לא היתה רוצה אותי. הרוזן השכן בכבודו ובעצמו מחזר אחריה.

סר טובי: היא לא שָמה על הרוזן. היא לא תתחתן עם מישהו שמעליה בְּמעמד, גיל או שֶכל. שמעתי אותה נשבַּעַת בזה. שְמע לי, יש למה לקוות, בן אדם.

סר אנדרו: אני אשאר עוד חודש. אני טיפוס עם מוח הכי משונה בעולם: אני משוגע על  הילולות ונשפים  -ולפעמים ביחד.

סר טובי: אתה טוב בהוֹקוּס-פוֹקוּסים כאלה, אביר?

סר אנדרו: לא פחות מאף אחד באיליריה, מה שהוא לא יהיה, בתנאי שהוא לא מהטובים-וחכמים ממני, ורק לא בהשוואה לזקנים-ומנוסים ממני.

סר טובי: מה המצוינוּת שלך בריקוד גַאיָאר, אביר?

סר אנדרו: אני יכול לדפוֹק זינוּק. 

סר טובי: ואני יכול לדפוֹק זוֹנָה.

סר אנדרו: ולדעתי אני יודע לקפוץ לְאחוֹר לא פחות חזק מכל גבר באיליריה.

סר טובי: מדוע הדברים האלה שמורים בסוד? מדוע הכשרונות האלה מכוסים בוילון? הם אמוּרים להעלות אבק, כמו תמונה במרתף של גבירה? מדוע אתה לא הולך לכנסיה בריקוד גַאיָאר וחוזר הביתה בְּוָאלס? אני הייתי עושה מכל צעד בּוֹלֶרוֹ; הייתי משתין בטַנְגוֹ. מה עולה על דעתך? זה עולם להסתיר בו מעלות? אני תמיד חשבתי, לפי מבנה הרגל שלך, שהיא פשוט פּוּלְקֵע לפּוֹלְקָה. 

סר אנדרו: כן, היא חזקה, והיא נראית סביר-וַמַעְלָה בְּגֶרב צֶבע בֶּז'. שנארגן איזה הילולות?

סר טובי: אלא מה? לא נולדנו במזל שוֹר?

סר אנדרו: שור? זה מזל צְלָעוֹת ולֵב.

סר טובי: לא, אדוני, זה מזל רֶגל ומוֹתן. בוא-תן לי לראות אותך מנתר! הה, יותר גבוה; הה הה, יוצא מן הכלל!

         יוצאים.


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסים ולנטין וויולה בבגדי גבר.

 

ולנטין:   אם הדוכס ימשיך עם החסדים האלה כלפּיךָ, סֵזָארְיוֹ, אתה תזכה לקידום משמעותי. הוא מכיר אותך רק שלושה ימים, וכבר אתה לא זָר.

ויולה:    אתה חושש ממצבי-הרוח שלו או מן הרשלנוּת שלי, אם אתה מפקפק בזה שאהבתו תתמיד. הוא הפכפך, אדוני,  בַּחסדים שלו?

ולנטין:   לא, האמֵן לי.

ויולה:    אני מודֶה לך. הנה הוא בא.

           נכנסים אוֹרְסִינוֹ, קוריו ומלווים.

אוֹרְסִינוֹ: הי, מישהו ראה איפה סֵזָארְיוֹ?

ויולה:    פה, אדוני, לשרותך.

אוֹרְסִינוֹ (לקוריו והמלווים): חכו בצד מעט. סזאריו,

           הכל ולא פחוֹת אתה יודע:

           פתחתי בפניךָ את הסֶפר

           של כל סודות נפשי. ובכן, עֶלם

           מתוק, קדימה-צְעד אליה, אַל

           תניח שיִדְחו אותך; עמוֹד

           ליד הדלת, ואמוֹר להם

           שרגלך תכּה שם שורש עד

           שיאוּשר לך מִפְגש.

ויולה:                                אם היא

          כה מתמסרת לַיָּגון שלה

          כפי שאומרים - בטוח, אדוני,  

           שהיא אף פעם לא תכניס אותי.

אוֹרְסִינוֹ: תרעיש, תצעק, עבוֹר כל גבול של טעם –

           הכל, רק אל תשוב רֵיקם.

ויולה:                                 ואם

           נניח אדבּר אִתה, מה אז?

אוֹרְסִינוֹ: אז פְּרוֹש לה את עוצמת אהבָתִי,

           המוֹם אותה בְּמֶלֶל על לבִּי

           הנאמן; יתאים לך יפֶה

           אם תשַחק לה את יגונותי:

           לפֶה של עֶלם היא תקשיב יותר

           מלְאיזה תרַח מכובד.

ויולה:                               זה לא

           בטוח, אדוני.

אוֹרְסִינוֹ:                   בלי שום ספק,

           ילד יקר; כי אלה שאומרים

           שאתה גֶבר משמיצים את זיו

           שנותֵיךָ: לְעלמה זכּה אין זוג

           שפתיים ארגמן כל כך רכות;          

           החלילית הקטנטנה שלךָ

           דקיקה ומצפצפת כמו אצל

           בּתוּלה. בכל דבר, בכל איבר,

           ממש נולדְתָ לגלֵם אשה.

           ברור לי שאתה פשוט מושלם

           לַמשימה. שאיזה ארבעה

           או חמישה ילכו איתו –  או אם

           תִרְצו, כולם; כי לי בריא להיות

           בלי שום חֶברה. הַצְלח בזה, ולא

           יחסר לך יותר מלְאדונְךָ,

           תוכל לקרוא לַהוֹן שלו – שלךָ.

ויולה:    טוב, אחזר לך אחרי הגברת

           ככל שביכולתי. – אבל זו בעיה!  [/ ככל שאוכל. – אך 

                                                                             המשימה קשה!  

           לַמְּחזֵר אשְמַח להיות לְרַעיָה.       / לַמְּחזֵר אני אשמח

                                                                              להיות אשה. ]

           יוצאים.


מערכה 1, תמונה 5 -


נכנסים מריה והליצן פֶסְטֶה.

 

מריה:    לא, או שתגיד לי איפה היית, או שאני לא אפְתח את השפתיים ככה-שאפילו-נוצה-תיכנס בשביל לתת לך תירוץ. הגברת שלי תתלה אותך על זה שנעלמת. 

פֶסְטֶה:   שתִתְלה אותי. בעולם הזה מי שתולים אותו טוב לא פוחד מאויב.   

מריה:    תוכיח.   

פֶסְטֶה:   הוא לא יראה אותו, עד כמה שזה תלוי בו.

מריה:    תשובה בינונית ממדרגה ראשונה. אני יודעת איפה נולד הפתגם הזה עם "לא פוחד מאויב".

פֶסְטֶה:   איפה, מַרָת מריה-אוֹצר?

מריה:    בחזית, ואתה נורא אמיץ לומר את זה בתור שוטה-עורף.

פֶסְטֶה:   נו, שאלוהים ייתן חוכמה למי שיש לו; והשוטים, שישתמשו בכשרונות שלהם.

מריה:    בכל זאת יתלו אותך שדָפַקְתָ היעדרות כל כך הרבה זמן – או שיְגרְשוּ: זה לא גרוע בשבילך כמו תליה?

פֶסְטֶה:  עדיף תליה טובה מחתונה רעה. ומה שנוגע לגירוש – נעבור את הקיץ ונראה.

מריה:    אז אתה מתעקש?

פֶסְטֶה:   גם זה לא, אבל אני עומד על שני דברים –

מריה:    על הכתפיות שלך, שאם אחת תִקָּרַע השניה תחזיק, ואם שתיהן יִקָרְעוּ, יפּלוּ לך המכנסיים.

פֶסְטֶה:   חזק! באמת, חזק מאד! טוב, לכי לעניינים שלך. אם סֵר טובּי היה מפסיק לשתות, את היית הבּן-אדם-וחווה הכי מפולפל בכל איליריה.

מריה:    שקט, פושע, מספיק כבר; הנה באה הגברת שלי: תמצא לך תירוץ חכם, כדאי לך.

           נכנסת אוליוויה, מלווה על ידי מַלְוֹולְיוֹ.

פֶסְטֶה:   שֶכל, אם תואיל בטובך, תכניס בי שוֹטִיוּת טובה! החַכְמוֹלוֹגים שחושבים שאתה אצלָם בַּכּיס יוצאים בְּדרך כלל שוטים, ואני שבטוח שאין לי אותך יכול לעבור בתור איש חכם. כי איך אומר הפילוסוף בְּלָה-בְּלָאטוֹן? "עדיף שוטה פיקח מפיקח שטוּתי" – אלוהים שיברך אותך, גבירה.

אוליוייה: סַלקו מכאן את הבְּרִיָה השוטה.

פֶסְטֶה:   לא שמעתם, בחורים? סַלקו מכאן את הגבירה.

אוליוויה: שתוֹק, אתה שוטה מיובּש. נמאס לי ממך. חוץ מזה, אתה מתחיל להיות נוכל.

פֶסְטֶה:   שני דברים, מאדאם-דוֹנָה, שמַשקה והִגיון יכולים לתקן: כי אם תתני לשוטה מיובש לשתות, השוטה השתוי לא יהיה מיובש; תבקשי מהנוכל לעשות תיקון; אם הוא יעשה תיקון הוא כבר לא נוכל; אם הוא לא יכול, שהחייט יעשה בו תיקון. תיקון תמיד תלוי בטְלאי: יושר שסוטה יש עליו רק טלאי של חֵטְא, וחֵטְא מתוּקן יש עליו רק טלאי של יושר. אם הלוגיקה הפשוטה הזאת עובדת, יופי; אם לא, מה לעשות? מי שנאמן לאסון בוגד בחיים, כי היופי הוא פֶּרח. הגבירה ציוותה לסלק מכאן את הבּריה השוטה: לכן אני אומר שוב, סלקו אותה מכאן.

אוליוויה: אדוני, אני ציוויתי שיסלקו מכאן אותך.

פֶסְטֶה:   משגה מדרגה חמורה! גבירה, קוּקוּלוּס נוֹן פָאצִיט מוֹנָאקוּם: אל תסתכלי בַּקנקן כי אני אומר לך כאן: על המוח אין לי מצנפת שוטים. מאדאם-דונה טובה, תרשי לי להוכיח לך שאת שוטָה.

אוליוויה: אתה יכול?

פֶסְטֶה:   במיומנוּת, מאדאם-דונה טובה.

אוליוויה: הצג את ההוכחה שלך.

פֶסְטֶה:   אני אאלץ לחקור אותך בשביל זה, מאדאם-דונה. עכברית חסודה שלי, עני לי.

אוליוויה: טוב, אדוני, כיוון שאין לי בידור אחר, אתמסר להוכחה שלך.

פֶסְטֶה:   מאדאם-דונה טובה, לָמָה את מתאבלת?

אוליוויה: שוטה טוב, על מות אחי.

פֶסְטֶה:   אני חושב שנשמתו בגיהינום, מאדאם-דונה.

אוליוויה: אני יודעת שנשמתו בְּגן-עדן, שוטה.

פֶסְטֶה:   אז את שוטָה כפולה, מאדאם-דונה, להתאבל שנשמת אחיך בגן-עדן. סַלקו מכאן את הבריה השוטה, רבותי.

אוליוויה: מה דעתך על השוטה הזה, מַלְוֹולְיוֹ? הוא לא משתפר?

מַלְוֹולְיוֹ: כן, והוא ימשיך, עד שפִּרְפּורי המוות יטלטלו אותו; הזִקְנָה שהופכת גם חכמים לרפי-שכל, תמיד משפּרת את השוטים.

פֶסְטֶה:   שאלוהים יִשְלח לך, אדוני, זִקְנָה מהירה, להגדיל את הטפשות שלך! סר טובּי יִישָבַע שאני לא שוּעל, אבל הוא לא ישים שתי אגורות שאתה לא טפש.

אוליוויה:  מה אתה אומר על זה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ: אני מתפלא שגברתי מוצאת עונג בִּמְנוול עָקָר כזה. ראיתי אותו לא מזמן מוּבס בידי סתם שוטה מצוּי שאין לו יותר מוח מלְאֶבן. תראי, הוא כבר בולע את הלשון. אם לא צוחקים ממנו ומפמפּמים אותו, הוא בולע את הלשון. אני מצהיר שבעינַי אנשים חכמים שמקרקרים כמו עורבים מהבדיחות של השוטים הבּנאליים האלה, הם פשוט ליצנֵי-משנה בַּקרקס שלהם.  

אוליוויה: הו אתה חולה באהבה-עצמית, מַלְוֹולְיוֹ, ואתה טועם הכל בחוסר תיאבון. מי שנדיב, חף מחטא, ונוח לַבּריות מתייחס לדברים האלה שנראים לך כמו כדורֵי תותח כמו לְחִצִים נגד ציפורים. אין שום רֶשע של דיבה בשוטה מוסמך, גם אם הוא רק לועג; כשם שאיש נבון ותרבותי לא לועג גם אם הוא רק מותח ביקורת.

פֶסְטֶה:   איי, שמֶרְקוּרִי אל השקרנים יאציל עלייך רמאוּת, כי אַת מדבּרת יפה על השוטים!

           נכנסת מריה.

מריה:    גברת, יש בשער אדון צעיר שמבקש מאד לדבר אתך.

אוליוויה: מהדוכס אוֹרְסִינוֹ, אה?

מריה:    אני לא יודעת, גברת; זה בחור צעיר יפה עם ליווי נאה.

אוליוויה: מי מהאנשים שלי מעכב אותו?

מריה:    סר טובי, גברת, הקָרוב-משפחה שלך.

אוליוויה: תעיפי אותו בבקשה; הוא מדבר כמו משוגע. בושה וחרפה.

           יוצאת מריה.

           לֵך אתה, מַלְוֹולְיוֹ. אם זה שליח מהדוכס, אני חולָה, או לא בבית – מה שתרצה על מנת להיפטר ממנו.

           יוצא מַלְוֹולְיוֹ.

           עכשיו אתה רואה, אדוני, איך השטויות שלך מזדקנות, ואנשים מפסיקים לחבב אותן.

פֶסְטֶה:   את דיברת לטובתנו, מאדאם-דונה, כאילו בנך הבכור נועד להיות שוטה: שאלוהים ימלא לו את הגולגולת בשכל, כי הנה בא –

           נכנס סר טובי [מתנודד].

              אחד מהמשפחה שלך שהוא חסר-אוֹנים וחסר-אוּנוֹת.

אוליוויה:    אלהים ישמור! חצי שיכור!... מי זה בַּשער, דוד?

סר טובי:    אדון.

אוליוויה:     אדון? איזה אדון?

סר טובי:     זה אדון פה (מגהק) שיִישַרפו הדגים המלוחים האלה! מה נשמע, גולם?

פֶסְטֶה:      טוב-טוב, טובּי-טובּי –

אוליוויה:     דוד, דוד, להיות מחוסל כל כך מוקדם זה נגד החוק, כן?

סר טובי:    חוקן?! אני שונא חוקן! יש איזה מי-שְמוֹ בַּשער.

אוליוויה:    כן, יפֶה, מי הוא?

סר טובי:   שיהיה השטן אם הוא רוצה, אני לא אכפת לי: העיקר הבּריאוּת, אני אומר. הכל אותו דבר.

           יוצא.

אוליוויה:  שיכור לְמה הוא דומה, שוטה?

פֶסְטֶה:   לאיש טובע, לְשוטה, ולמטורף: כוסית אחת שהוא שותה עושה אותו שוטה, השניה מטריפה אותו, והשלישית מטביעה אותו.

אוליוויה:  לך חפש את מְנַתֵחַ הגופות, שיבדוק את הדוד שלי, כי הוא בַּדרגה השלישית של השתיה: הוא טָבע. לך טפּל בו.

פֶסְטֶה:   הוא עוד רק מטורף, מאדאם-דונה, והשוטה ידאג לַמטורף.

           יוצא. נכנס מַלְוֹולְיוֹ.

מַלְוֹולְיוֹ:    גברתי, הטיפוס הצעיר שם נשבע שידבר אתך. אמרתי לו שאת חולה; הוא טוען שזה ידוע לו ולכן בא לדבר אתך. אמרתי לו שאת ישֵנָה; עושה רושם שגם על זה היה לו יֶדע מוקדם ולכן בא לדבר אתך. מה יש לומר לו, גברתי? הוא חמוּש ונחוש כנגד כל סירוב.

אוליוויה:  הַגֵד לו שהוא לא ידבר אתי.

מַלְוֹולְיוֹ:  זה הוּגד לו; והוא אומר שהוא יעמוד בדלתך כמו תַמְרור אזהרה, או רגל של ספסל, וידבר אתך ויהי מה.

אוליוויה: איזה מין איש הוא?

מַלְוֹולְיוֹ: איזה מין? מן המין האנושי.

אוליוויה: איזה סוג בן-אדם?

מַלְוֹולְיוֹ: סוג גרוע מאד. הוא ידבר אתך, תרצי או לא.

אוליוויה: איך הוא נראה? בן כמה הוא?

מַלְוֹולְיוֹ: לא זקֵן מספיק בשביל גֶבר, ולא צעיר מספיק בשביל נער: כמו זֵרְעון לפני שהוא נהיה אפוּן, או תפּוּחוֹן לִפנֵי שהוא תוֹפֵחַ לְתַפּוּחַ. הוא בין השֶפל לַגֵאוּת, בין נער לְגֶבר. הוא מאד נאֶה לְמַראה, ומאד חריף בדיבּוּר. אפשר לחשוב שחלב אמו עוד לא יָבַש על שפתיו.

אוליוויה: שייכּנס. קְרא לבת-הלְּוויה שלי.

מַלְוֹולְיוֹ: בת-לוויה, גבִרְתי קוראת.

           יוצא. נכנסת מריה.

אוליוויה:  את הצָעִיף; בואי תְכַסי בו את

           פּנַי. נִשְמע שוב את דקלום אוֹרְסִינוֹ.

          נכנסת ויולה.

ויולה:   הגבירה הנכבדה של הבית, מי היא?

אוליוויה: דבּר אלַי, אני אענה בשמה. מה רצונך?

ויולה:   יפהפיה זוהרת, נדירה, שאין דומה לה – אנא הגידו לי אם זוהי גבירת הבית, כי אני מעולם לא ראיתי אותה. חבל לי לבזבז את הנאום שלי: כי חוץ מזה שהוא מנוסח להפליא, טרחתי והתייגעתי לא מעט לִלְמוֹד אותו בעל פֶּה. יפהפיות טובות, אל תתנו לי להתבזוֹת; אני רגיש מאד, והזדוֹן הפעוט ביותר פוגע בי.

אוליוויה: מאיפה אתה בא, אדוני?

ויולה:   אני לא יכול לומר הרבה יותר ממה ששיננתי, והשאלה הזאת היא לא בַּתפקיד שלי. ענוגה שכמוך, תני לי ערובה מספקת שאת גבירת הבית, כדי שאוכל להתקדם בַּנאום שלי.

אוליוויה: אתה שחקן?

ויולה:   לא, לב נִשְגב שלי; ובכל זאת, במלתעות הרֶשע אני נשבע, אני לא מה שאני משחק.  את היא גבירת הבית?

אוליוויה:  אם איני מנשלת את עצמי, זו אני.

ויולה:   אם את היא, את בהחלט מנשלת את עצמך: כי את מה שזכותך להעניק אסור לך לשמור. אבל אני חורג מגבולות התפקיד שלי. אני אפתח בִּנְאוּם שבחייך, ואז אציג לך את לב השליחוּת שלי.

אוליוויה: תגיע לחלק החשוב: אני מוחלת לך על השֶבח.

ויולה: חבל, טרחתי לא מעט ללמוד את זה, וזה פיוטי.

אוליוויה: אז סביר שזה מזויף; בבקשה שְמוֹר את זה לעצמך. שמעתי שהיית חצוף בַּשערים שלי, והרשיתי לך להיכנס בעיקר על מנת להתרשם ממך ופחות בכדי לשמוע אותך. אם אתה מטורף, לֵך; אם אתה שפוי, קצֵר. אני לא חולת יָרֵחַ להיכנס לדו-שיח הזוּי.

מריה:  אתה מוכן להרים מִפְרש, אדוני? הכיוון שלך הוא שָמָה.

ויולה:  לא, נערת סיפון טובה, אני אעגון פה עוד קצת. (לאוליוויה) תרככי לי בטובך את הענקית שלך, גברתי! אמרי לי מה שבדעתך, אני שליח.

אוליוויה: יש לך בוודאי משהו מפלצתי למסור, אם לשפוט לפי הגינונים המחרידים. אמוֹר את ההודעה שלך.

ויולה:  היא נוגעת לְאוזְנך בלבד. אני לא מביא הצהרת מלחמה, ולא תביעה לתַשְלוּם. אני אוחז עלה של זית בידי; המלים שלי מלאות שלום ורוֹגַע.

אוליוויה: בכל זאת הִתְחַלְתָ בְּגסוּת ורעש. מי אתה? מה אתה רוצה?

ויולה:    את הגסוּת שצצה בי למדתי מקבּלת-הפנים שזכיתי בה. מי אני, ומה אני רוצֶה, זה כּמוּס ומוּצְנע כמו בּתוּלים; לאוזנַייך, קוֹדש; לכל אוזן אחרת – טוּמאה.

אוליוויה: הַשאירו לנו את המקום לבד; נשמע את הקוֹדש הזה.

           (יוצאים מריה והמלווים)

           עכשיו, אדוני, מה הדְרָשָה שלך?

ויולה:    המתוקה מכל גבירה –

אוליוויה: תורָה מלאה נחמה, ויש הרבה מה לומר בעדה. איפה שוכנים כּתבַי הקודש שלך?

ויולה:    בְּחֵיק אוֹרְסִינוֹ.

אוליוויה: בַּחֵיק שלו? באיזה פֶּרק של החֵיק?

ויולה:    אם לענות לפי שיטתך, בפרק א' של הלב שלו.

אוליוויה: אה קראתי אותו. הכל דברי כּפירה. אין לךָ מה לומר יותר?

ויולה:    גברת טובה, תני לי לראות את פנייך.

אוליוויה: יש לך הוראה מאדונְךָ לשאת ולתת עם הפּנים שלי? עכשיו אתה חורג מן הכּתוּב, אבל נפשיל את המסך ונַרְאה לך את התמונה. (מסירה את צעיפה) תִראה, אדוני, זה דיוקן מעודכן שלי. הוא לא עשוי טוב?

ויולה:    עשוי למופת, אם אלוהים עשה הכל.

אוליוויה: הצבע עמיד, אדוני; הוא ישרוד בַּרוח ובַגשם.

ויולה:    מיזוג מושלם של יופי; האדום

          והלבן צוּירוּ בְּיד אָמָּן

          מתוקה ומתוחכמת של הטֶבע.

          גברת, אין אכזרית ממך אם אֶת

          הנוֹי הזה תִקְחי אִתך לַקֶּבר

          ולא תשאירי לַעולם הזה  

          אף הֶעתֵּק.

אוליוויה: הו אדוני, אני לא אהיה קְשת-לב עד כדי כך: אני אשאיר רְשימות-מְלאי שונוֹת של היופי שלי. הוא יקוּטְלג, וכל פָּריט וחלקיק יצוֹרף בְּתוֹר נִסְפּח לַצוואה שלי,  למשל: שתי שפתיים, אדומות למדי; שתי עיניים, אפורות, כולל עפעפיים; אחד צוואר, אחד סנטר, וכולֵי וכולֵי. אתה נִשְלחְתָ הֵנה בתור שמאי שלי ?

ויולה:  אני רואֶה טוב מה אַת. אַת גֵאָה

          מִדַּי; אבל גם אם היית גאה

          כמו השטן – כִּפְליים! – את יפה.

          מושלי ואדוני אוהב אותך.

          הו אהבה כזאת - היא ראויה

          להֵיענוֹת, גם לוּ היית אֵלת

          היופי בעצמה.

אוליוויה:                 איך הוא אוהב

          אותי?

ויולה:              בְּהִמְנונים, בְּיָם דְמעות,

          בְּרעם של גניחות, באֲנָקוֹת

          של אש.

אוליוויה:           ידוּע לַאדון שלך

          מה דעתי פה. לאהוב אותו

          אינני יכולה. אני סבורה

          שהוא יָשר, אין לי ספק שהוא

          אציל, רב נכסים, צעיר, טהור,

          ללא רבב; כולם מעריכים

          אותו כְּאיש נדיב, משכיל, אמיץ,           

          במימדים ובְצוּרָה-מִטֶבע

          נאֶה לַעין. אבל לאהוב

          אותו אינני יכולה. מִזְמן

          צריך היה כבר להשלים עם זה.

          ויולה:  אילו אני הייתי אוהב אותך

          כמו אדוני, בְּלהבה כזאת,

          בְּסֶבל, בְּחיים של מוות, לא

          הייתי מקבל בְּהִגיון

          את הסירוב שלך. נִבְצר היה

          מבִּינתי לתפוש אותו.

אוליוויה:                         כן, מה

          הייתָ אז עושֶה?

ויולה:                      מקים בִּקְתת

          עץ ערבה על סף דלתך, קורא

          לנשמתי אשר בתוך הבית;

          כותב סונטות לאהובה סונטת, 

          ושר אותן בקול באישון הלילה;     

          צועק אל הגבעות המהדהדות

          את שמֵך, כּופה על הפטפטנית

          הרכלנית של האוויר, בּת הֵד,

          לקרוא "אוֹלִי-וִוי-יָה!" הוֹ לא היתה

          לך מנוּחה בֵּין ארץ ואוויר

          לִפְנֵי שתַחְמלי על נִשמתִי!

אוליוויה: אתה יכולת לעשות הרבה.

          מה המוצָא שלך?

ויולה:  גבוה מנְסיבּות חיי כּיום,

          אבל מעמדִי הוא טוב: אני

          איש מַעֲלָה.

אוליוויה:              חזוֹר לאדונְך

          שוּב. לאהוב אותו לא יכולה.

          שלא יִשְלח עוד - אלא אִם, נגיד,

          אתה תשוּב אלַי, לומר לי איך

          הגיב. שלום לך. אני מודה

          לך על טִרְחתך. בַּזבּז את זה

          בשמי.

ויולה:              איני שליח בתשלוּם,

          גברתי; שמרי על הארנק שלך.

          לא לי, לאדוני חסר פיצוי.

          אם תאהבי איש, הלוואי יהיה

          לו לב של אבן, ולהט לבך -   

          כמו זה של אדוני – רק יִיתקֵל 

          בְּבוז. שלום, אכזריוּת יפָה.

          יוצאת.

אוליוויה:   "מה המוצָא שלך?"

          "גבוה מנסיבות חיי כיום,

          אבל מעמדִי הוא טוב: אני

          איש מעלה." על זה אני חותמת!

          פניךָ, דיבּוּרְך, כל איבריך,

          פעולותיך, נשמתך – הכל

          ביחד שֶלֶט אצוּלה כּפוּל.

          די, לא להיסחף, לא! תֵרגְעי!

          אם האדון היה כמו המְשרֵת –

          מה זה? כל כך מהר אפשר

          להידבק בַּמגפה? נדמה לי

          שאני חשה איך כל השְלֵמוּת

          של הצעיר הזה זוחלת כבר

          אל תוך עינַי, סמוּיה וּבִגְנֵיבָה.

          טוב, שיהיה. מַלְוֹולְיוֹ, הנה!

          נכנס מַלְוֹולְיוֹ.

מַלְוֹולְיוֹ:                                כאן,

          גברתי, לשרותך.

אוליוויה:                     רוץ אחרֵי

          זה השליח החוצפן, האיש

          של הרוזְנוֹן. הִשְאיר טבעת זו

          מאחוריו, אֶרְצה או לא אֶרְצה.

          אמוֹר לו: אין לי חֵפֶץ בה. בַּקֵש

          אותו לא לעודד את אדונו,

          ולא לָטַּעַת בו תקוֹות; אני

          לא בשבילו. אם הצעיר הזה

          עובר פה בַּסביבה מחר, אסביר

          ואנַמֵּק לו. רוץ מהר, מַלְוֹולְיוֹ!

מַלְוֹולְיוֹ: גברתי, ארוּץ.

          יוצא.

אוליוויה: הו מה אני עושה... יש כל סיבה לחשוש

          שהעיניים סובבו לי את הראש.

          גורל, תוֹרְךָ. אף איש הוא לא אדון חייו.

          אז אם מה שנִגְזָר חייב לִקְרוֹת – חייב.

          יוצאת.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים אנטוניו וסבסטיאן.

 

אנטוניו:    לא תישאר יותר? ואתה גם לא מוכן שאבוא אתך?

סבסטיאן:   ברשותך, לא. כוכבֵי המזל שלי מאירים אותי בְּחושך; מזימות העוול שהגורל חורש נגדי עלולות אולי להשחיר את הגורל שלך; אז בבקשה תן לי ללכת ולסבול את הצרות שלי לבד. זה יהיה תגמול רע לַאהבה שלך אם אפּיל אפילו אחת מהן עליך.

אנטוניו:     תגיד לי לאן פניך.

סבסטיאן:   לא, באמת שלא, אדוני. היעד שלי הוא לשוטט בלי מטרה. אבל אני קולט שבַּעדינות שלך לא תנסה לחלוֹב ממני מה שאני מבקש להסתיר. אז אני מרגיש שהמצפון שלי מְחייב אותי דווקא לְגַלוֹת את לבי. אז דע לך, אנטוניו, ששמי הוא סֶבַּסְטיאן – ולא רוֹדְרִיגוֹ כמו שאמרתי; אבי היה אותו סבסטיאן ממֶסַאלִינָה שאני יודע כי שמעְתָ עליו. הוא הותיר אחריו אותי ואת אחותי, שנינו נולדנו בתוך אותה שעה: אם השמיים היו מואילים, הלוואי שהיינו גם גומרים כך את החיים! אבל אתה, אדוני, שיניתָ את זה, כי איזה שעה לפני שמָשִיתָ אותי מהגלים, אחותי טָבְעה.

אנטוניו:     איזה אסון!

סבסטיאן:   אשה, אדוני, ש – על אף שאמרו שהיא מאד דומה לי – נחשבה בעינֵי רבּים ליפהפיה; אבל גם אם אני לא מאמין בַּהפְרזוֹת שצִיירוּ אותה כמו איזה פלא, אני יכול להכריז בגלוי את זה: היתה לה נֶפש שהקִנְאָה בעצמה היתה קוראת לה נפש יפָה. היא כבר טבעה, אדוני, בְּמים מְלוּחים, והנה אני מטביע את זִכְרָהּ שוב בְּעוֹד מֵי מֶלח.

אנטוניו:    סְלח לי, אדוני, על האירוח הגרוע.

סבסטיאן:  הו אנטוניו טוב, סְלח לי שכל כך הִטְרחתי אותך.

אנטוניו:    אם אתה לא רוצה לרצוח את זה שאוהב אותך, תן לי להיות המשרת שלך.

סבסטיאן: אם אתה לא רוצה לקלקל מה שעשית, כלומר להרוג את מי שהִצַלְתָ, אַל תבקש את זה. לך לשלום מייד; החזה שלי מוּצף בְּרֶגש, ואני כל כך דומֶה עדיין לאמא שלי בַּהִתנהגות, שעל כל שטות העיניים שלי ילשינו עלי סיפורים שלא-נדע. אני בַּדרך לַחצר של הדוּכּס אוֹרְסִינוֹ. כל טוּב.

           יוצא.

אנטוניו:  בִּרכּת כל האֵלים תֵלך אִתך!

          לי בחֲצַר אוֹרְסִינוֹ יש הרבה

          אויבים, אַחרת בקרוב מאד

          היית כבר רואה אותי אִתְךָ שָם.

          אח, מה אכפת! לבי כל כך שלך

          שהַסַכָּנות שטויות. אבוא אתך. 

          יוצא.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים ויולה ומַלְוֹולְיוֹ משני עברי הבמה.

 

מַלְוֹולְיוֹ:   לא היית רק עכשיו עם הרוזנת אוליוויה?

ויולה:     רק עכשיו, אדוני; בקֶצב ממוצע, הגעתי מאז רק עד הנה.

מַלְוֹולְיוֹ:   היא מחזירה לך את הטבעת הזאת. יכולְתָ לחסוך לי טִרְחה אם היית לוקח אותה בעצמך. כמו כן היא מוסיפה שעליך להביא את אדונך ליֵאוּש מוּצק: היא לא רוצה דבר וחצי דבר אתו. ועוד דבר אחד, שלא תעז עוד אי פעם לבוא בענייניו, אלא כדי לדווח איך אדונך קיבל את כל זה. על הבסיס הזה - קבֵּל.

ויולה:     את הטבעת היא לקחה ממני. לא אגע בה.

מַלְוֹולְיוֹ:   שמע-נא, אדוני, אתה הִשְלכת אותה בְּפנֵיה במצח נחושה; ורצונה הוא שהיא תוחזר. אם היא ראויה להתכופפוּת, הנה היא שָם, מול עיניך; אם לא, שתהיה של מי שימצא אותה.

       יוצא.

ויולה:    אני אצְלָה טבּעת לא השארתי:

          מה הגבירה הזאת רוצה? ישמור

          האל אם המַראֶה שלי כישף

          אותה! היא בחנה אותי היטב,

          למעשה כל כך שכבר היה

          נדמה לי שעיניה בלבלוּ

          את לשונָה, כי היא דבּרה במין

          פיזור של נֶפש, בִּמקוּטע. כן, זה

          ברור: התאהבה בי. בעורמת

          אהבָתה היא מזמינה אותי

          עם השליח החמוּץ הזה.

          זורקת את טבעת אדוני?

          אבל הוא לא שָלח לה שום טבעת.

          אני האיש. אם כך זה, וזה כך,

          אַיי גברת אומללה, מוטב היה

         לה לאהוב חלום. מַסְוֶוה - עכשיו  

         ברור! - אתה כּלִי רֶשע שדרכּוֹ

         השֵד מוציא לַפוֹעַל את זְממיו.

         כמה זה קל לְכַזְבָנים יָפים-

         לַעַיִן לְהַטְבּיע חותמם

         בְּלֵב נשים הרך משעווה!

         איננו אשמות שיש לנו לב רך.

         ככה נוצרנו, אז אנחנו כך.     

         איך, איך זה ייפּתר, אה? אדוני

         אוהֵב אותה מכל הלב, אני –

         מִפְלצת אומללה – כרוכה בו כמו

         שהיא, בטעותה, כרוכה סביבי.

         אז מה יֵצא מזה? אם אני גֶבר,

         אין לי תקווה לזכות בַּאהבה

         של אדוני; ואם אני אשה -

         אסון! - איך שאוליוויה, מִסְכּנה,

         תִגְנח ותֵיאנח לַשווא! הו זמן,

         אתה בלבד תתיר פה את הסְבך.   

         לי הסִפּוּר הזה הוא מסובּך.

          יוצאת.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים סר טובי וסר אנדרו.

 

סר טובי:   סוּר הֵנה, סֵר. בוא, סֵר, סוּר. לא להיות בַּמיטה אחרי חצות מַשְמע להיות עֵר בְּאישוֹן בוקר, והמַשְכּים קוּם, אתה יודע –

סר אנדרו: לא, שכך יהיה לי מה-טוב, אני לא יודע; אבל אני יודע שלהיות ער מאוחר זה להיות ער מאוחר.

סר טובי:  מסקנה שגויה: אני שונא אותה כמו כוס בירה ריקה. להיות ער אחרי חצות וללכת לישון אז – זה מוקדם; כך שלעלוֹת על המיטה אחרי חצוֹת משמע לעלוֹת על המיטה באישון בוקר. מה, לא נכון שהחיים שלנו מורכבים מארבעת היסודות?

סר אנדרו: שְמע, ככה אומרים. אבל אני חושב דווקא שהם מורכבים מלאכול ולשתות.

סר טובי:  אתה מלומד! אז בוא נאכל ונשתה. מַרִיאנָה, הֵנה, קנקן יין!

          נכנס פֶסְטֶה.

סר אנדרו: הנה בא השוטה, בחיי.  

פֶסְטֶה:   מה קורה, נְשמות שלי? מכירים את התמונה שנקראת "שלושה חמורים"? רואים בה שניים.  

סר טובי:  ברוך הבא, חמור ג'. עכשיו בוא תשיר לנו קָנוֹן.

סר אנדרו: שכך יהיה לי מה-טוב, לַשוֹטה יש בֵּית-חזה מעולה. הייתי מוותר על ארבעים שילינג שיהיו לי רגל כזאת לְנתֵר ובֵית-חזה מתוק כזה לְזַמֵר כמו שיֶש לַשוטה. תהרוג אותי, אתה נתתָ הִשְתטוּת מוצלחת-ומבדחת אתמול בלילה, על האסטרונומיקה ודוקטור פּיגְרוֹגְרוֹמִיטוּס ואיך הקוֹנוּס של וֶנוּס נושק לַאָנוּס של קְיוּבּוּּס. זה היה חזק מאד, בחיי: שלחתי לך שלושה מטבעות שתפנק את המותק שלך. קִבּלְתָ?

פֶסְטֶה:  אני אירנקתי את הבּוֹנוּס ברוּטוֹ-נֶטוֹס; כי האף של מלווליו הוא לא שוט, לגבירתי יש יד צחורה, והבירה בַּמירְמִידוֹנים נשפכת בְּגַלוֹנים. 

סר אנדרו: יוצא מן הכלל! זאת באמת הִשְתטוּת נהדרת, בַּשוּרה התחתונה. עכשיו שיר.

סר טובי:  קדימה, הִנה לך שני מטבעות. תן לנו שיר.

סר אנדרו: הנה גם ממני מִקְדמה למַפְרֵע. אם אביר אחד נותן...

פֶסְטֶה:    אתם מעדיפים שיר אהבה או שיר על שִמְחת החיים?

סר טובי:   שיר אהבה, שיר אהבה.

סר אנדרו: יֶה, יֶה. שִמְחת חיים זה לא בשבילי.

פֶסְטֶה (שר):  מלכה, לאן את מטיילת?

                הקשיבי, אהובך בדלת,

                     הוא שר בקול עבה ודק.                                               

                די לשוטט, יפָה, לא עוד,  

                כשזוג נִפְגש אין מה לנדוד,

                    זאת יודע כל דרדק.

סר אנדרו:  טוב עד מעולה, בחיי.

סר טובי:    טוב, טוב. 

פֶסְטֶה (שר): לאהבה אין מחרתיים,

              נִצְחק עכשיו, נִשְמח בינתיים,

                מי יודע מה הסוף.       

                   חבל לִדְחוֹת, אינך שומעת?

              נַשְקי אותי כל עוד עלמה אַת,

                 נעורים סופם לחלוף. 

סר אנדרו: קול ממש חלב ודבש, כמו שאני אביר אמיתי.

סר טובי: פזמון מְדבֵּק.

סר אנדרו: מאד מתוק, ומְדבֵּק, בחיי.

סר טובי: אם היינו שומעים דרך האף, הפזמון הזה היה מדביק אותנו באנגינה של מנגינה.אבל! שנרקיד את הכוכבים עד השמיים? שנעיר את ינשוף הלילה עם קָנוֹן שיקפיץ במחולות ממלמלֵי תפילות? שנעשה את זה?

סר אנדרו: אם אתם אוהבים אותי, בואו נעשה את זה; אני כלב אם לא נשיר קנון, שוטה.

פֶסְטֶה:  ואני, כלב, שוטה.

סר אנדרו: בכל פנים ואופן. בואו נתלבש על הקנון "אתה חזיר".

פֶסְטֶה:  "סְתוֹם, אתה חזיר", אביר? אני אהיה אנוּס לפי השיר לקרוא לך חזיר, אביר.

סר אנדרו: זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאינסתי מישהו לקרוא לי חזיר-אביר. תתחיל, שוטה. זה מתחיל ב"סְתוֹם".

פֶסְטֶה:  אני בחיים לא אתחיל אם אני אסתום.

סר אנדרו: זה טוב, בחיי! בוא, תתחיל.

          הם שרים. נכנסת מריה.

מריה:  מה אתם צורחים פה כמו חתולים מיוחמים! אם הגברת שלי לא העירה את סוכן הבית שלה מַלְוֹולְיוֹ וציוותה עליו לזרוק אתכם מכל המדרגות, אל תאמינו לאף מילה שלי יותר.

סר טובי: הגיברת מקשקשת סינית, אנחנו פוליטיקאים, מַלְוֹולְיוֹ מריונטה ו – (שר)  "שלושה חברים אנחנו". אני לא שאֵר-בשר-מבשרה? אני לא דם מדמה? כולֶרה מַמְאֶרת! "הגיבֶרֶת"! (שר)  "איש אחד חי בְּבּבֵל, גיברת, גיברת"!

פֶסְטֶה:  תשחטו אותי, האביר חטף התקף שטויות כביר!

סר אנדרו: כן, הוא בסדר כשיש לו מצב-רוח, וגם אני גם-כן. הוא עושה את זה יותר אצילי, אבל אני עושה את זה יותר טבעי.

סר טובי (שר):  "ביום השנים-עשר בדצמבר" –

מריה:  ריבונו של עולם, שקט!

          נכנס מַלְוֹולְיוֹ.  

מַלְוֹולְיוֹ:   רבותי, אתם מטורפים? או מה אתם? איבדתם כל מושג מה זה תרבות, התנהגות וסולם-ערכים שאתם מרעישים כמו פחחים בשעה כזאת בלילה? אתם עושים מהמעון של גברתי מועדון שִכּוֹרים, שאתם מְצַוְוחים בקולֵי קולות את שירי הנגרים שלכם בלי שמץ התחשבות או ריסוּן קולי? אין לכם כבוד לַזְמן, לִבְני-אדם או לַבּית?

סר טובי:   יש לנו כבוד, אדוני, לכל בית בשיר שלנו! בְּלום את החור!

מַלְוֹולְיוֹ:  סר טובי, אני חייב לומר לך חד וחלק. גברתי ציוותה עלי לומר לך ש, למרות שהיא נותנת לך קורת גג כְּבֵן-משפחה שלה, אין לה שום קירבה-שהיא להתפרעויות שלך. אם אתה יכול לנתק את עצמך מן העבריינוּת שלך, ברוּכה שהוּתך בבית הזה; אם לא, ואם תואיל להיפרד ממנה, היא חפֵצה מאד לומר לך שלום.

סר טובי (שר):  שלום, נפשי, אני הולך בלי שוב.

מריה:  לא, סר טובי, מותק.

פֶסְטֶה (שר):  רואים לפי עיניו: זמנו קצוּב.

מַלְוֹולְיוֹ:  לְמה הגענו?

סר טובי (שר):  אבל אני לא מת.

פֶסְטֶה (שר):  סר טובי, רק אמת!

מַלְוֹולְיוֹ:    זה ממש מוסיף לך הרבה כבוד.

סר טובי (שר):  מה אם אגרש?

פֶסְטֶה (שר):  למה לא? מה יש?

סר טובי (שר):  מה אם אגרש ת'בן-אדם?

פֶסְטֶה (שר):  לא, לא, לא תעיז, אין לך דם.

סר טובי:  אז מה, אנחנו לא בַּסולם, אדוני? אתה משקר! אתה לא כּוּלְךָ משרת? נדמה לך שבגלל שאתה צדיק גדול לא יהיו יותר עוגות ואלכוהול?

פֶסְטֶה:  כן, בַּאמא של הבתולה, וגם פּוּנְץ' חם, וזַנְגְוויל חריף בפֶּה! (יוצא)

סר טובי: צודק מי שצודק אחרון! לך, אדוני, שַפְשֵף את השרשרת שלך בפרורים. ליטר יין, מריה!

מַלְוֹולְיוֹ:  גברת מריה, אם את מחשיבה את הַעֲרָכת גברתי ולו כּזֶרת, לא תתני יד לַהוללוּת החוליגָנית הזאת. היא תדע על זה, בהן צדקי.

         יוצא.

מריה:     לך תנפנף ת'אוזניים!

סר אנדרו: זה היה מעשה טוב, כמו לשתות כשבן-אדם צמא, להזמין אותו לדו-קרב דו-סִטְרי, ואז לעבוד עליו ולא לבוא, ולהוציא אותו אידיוט.

סר טובי:  לך על זה, אביר! אני אכתוב לך הזמנה, או שאני אעביר את העלבון שלך אליו בעל פה.

מריה:    סר טובי מתוק, תירגע הלילה. מאז שהבחור של הרוזן היה היום אצל הגברת שלי, היא מאד לא שקטה. מה שנוגע למסיה מַלְוֹולְיוֹ, תן לי לטפל בו אישית. אני אפיל אותו מן הפח אל התחת, אני אעשה ממנו בדיחה עממית. אם לא אל תגיד שיש לי מספיק שכל לשכּב ישר במיטה. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה.

סר טובי:  שַתפי, שַתפי, סַפּרי לנו משהו עליו.

מריה:    תשמע ממני, סר, הוא מין סוג של פּוּריטָן שומר מוסר.

סר אנדרו: אח! אם הייתי יודע את זה, הייתי מכֶּה אותו כמו כלב!

סר טובי:  על זה שהוא פּוּרִיטָן שומר מוּּסר? מה הסיבה הנעלָה שלך, אביר יקר?

סר אנדרו: אין לי סיבה נעלָה לזה, אבל יש לי סיבה – אל תשאל.

מריה:   השטן שומר מוּסר אם הוא לא בסך הכל לקקן חנפן, חמור מנופּח, שמשנֵן כמו תוכּי מליצות מתורבתוֹת ויורה אותן מהפה כמו טוֹרְנָדוֹ. אין מעריץ יותר גדול שלו חוץ ממנו: כל כך גָדוּש – לדעתו – בתכונוֹת מצוינות שיש לו בִּטחוֹן מבּטוֹן שכל מי שרואֶה אותו אוהֵב אותו; ועל הנקודת-תורפּה הזאת הנְקמה שלי תִמְצא קרקע פוריה לעבודה.

סר טובי:  מה תעשי?

מריה:   אני אפּיל לו בַּדרך איזה איגרת אהבה מעורפלת, שבּה, לפי צבע הזקָן שלו, צורת הרגל שלו, אופן ההילוך שלו, הבעת העין, והמצח, והפרצוף שלו, הוא ימצא תיאור מלא רֶגש של עצמו. אני יכולה לכתוב מאד דומֶה לַגברת שלי האחיינית שלך; כשאנחנו מגלות איזה פתק ישָן בְּקושי אנחנו יכולות להבדיל מי כתְבָה אותו.

סר טובי: מצוין, אני מריח תעלול.

סר אנדרו: הוא נכנס גם לאף שלי.

סר טובי: הוא יחשוב לפי המכתב שתפילי שזה בא מהאחיינית שלי, ושהיא מאוהבת בו.

מריה:  עליתָ על הסוס שלי.

סר אנדרו: והסוס שלך יעשה ממנו חמוֹר.

מריה:  חמור בְּמֵאָה קילו-גָרֵם.

סר אנדרו: אח זה יהיה גדול!

מריה: מִשְחק מלכותי, תסמכו עלי: אני יודעת שהתרופה שלי תפעל עליו. אני אשתוֹל את שניכם, ואצרף את השוטה בתור מספר שלוש, במקום שבו הוא ימצא את המכתב. שימו לב איך שהוא יפרש אותו. בינתיים, הלילה, לַמיטה, ותחלמו על העתיד לבוא. כל טוב.

          יוצאת.

סר טובי:   לילה טוב, אַמָזוֹנָה.

סר אנדרו: אני אומֵר לך, זאת בחורה מצוינת.

סר טובי:   היא פּוּדל-צַיִד גִזְעי, והיא מעריצה אותי. מה תגיד על זה?

סר אנדרו:  גם אותי העריצו פעם.

סר טובי:  בוא נלך לישון, אביר. אתה צריך לכתוב שישלחו לך עוד כסף.

סר אנדרו: אם אני לא זוכה באחיינית שלך, אני בפשיטת רגל.

סר טובי:  תכתוב שישלחו לך כסף, אביר; אם אתה לא תזכה בה בסוף, קרא לי נְבֵלָה.

סר אנדרו: אם אני לא זוכה בה, אל תסמוך עלי יותר; ותבין את זה איך שאתה רוצה.

סר טובי: בוא, בוא, אני הולך לשרוף איזה בקבוק. מאוחר מדי  ללכת למיטה עכשיו.

כמעט בוקר. אז בוא, סר, בוא, סר.

         יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים הדוכס  אוֹרְסִינוֹ, ויולה, קוריו, ואחרים [אצילים ומוזיקאים].

 

אוֹרְסִינוֹ:  תְנוּ מוזיקה! - בוקר טוב, חברים! -

          סֵזָארְיוֹ טוב! – קצת מהשיר ההוא,

          השיר הקְצת-עתיק ומיושן,

          זה ששמענו אמש; הוא הֵקל

          על סְערות הלב שלי יותר

          מלְחנים קְלילים עם תמלילים

          מאוּלָצים כמו שכותבים בַּדוֹר

          הקופצני התזזיתי שלנו.

          תנוּ לְפחוֹת בית אחד!

קוריו:     הוא לא פה, אבקש את סליחתך, זה ששר אותו.

אוֹרְסִינוֹ:  מי זה היה?

קוריו:    פֶסְטֶה, הבדחן, אדוני, שוטה שבידר מאד את אביה של הגברת אוליוויה. הוא איפה-שהוא בַּסביבה פה.

אוֹרְסִינוֹ: תמצא אותו, ותנגנו את המנגינה בינתיים.

          קוריו יוצא. מוזיקה מתנגנת.

          בוא הנה, ילד; אם תאהב אי פעם,

          בַּייסורים המתוקים תזכור

          אותי. כי כמו שהנני עכשיו,

          כך כל אוהב אמת: הוא מעורער,  

          הוא שט ולא מוצֵא שום אחיזה

          חוץ מפּנֵיה של אהובתו.

          איך בעיניךָ הניגון הזה?

ויולה:    הוא כמו הֵד של הלב, כס מלכותה  

          של אהבה.

אוֹרְסִינוֹ:                דיברת כמו מומחה.      

          הרוג אותי - גם אם אתה צעיר,

          עיניךָ כבר נִשְבּו בְּמקסמים

          של אהבה. נכון או לא?

ויולה:                                 כן, קצת.

אוֹרְסִינוֹ:    איזו אשה היא?

ויולה:                         היא... דומה לך.

אוֹרְסִינוֹ:   אז היא לא ראויה לך. בת כמה?

ויולה:     בערך בגילך, אדון.

אוֹרְסִינוֹ:  זְקנה מדי, תשמע לי! האשה

          צריכה לקחת גבר מבוגר

          ממנה; ככה היא תתאים לו כמו

          מַלְבּוש; וכך תבטיח שליטתה

          בַּלב של בעלה; כי, ילד, עד

          כמה שנתפאר, תשוקות לִבּנוּ

          מסתחררות ורופפות יותר

          משל אשה: מתנדנדות יותר,

         כובשות וכבר כּבות.

ויולה:                            זאת בהחלט

          גם דעתי, אדון.

אוֹרְסִינוֹ:                     אז שתאהב

          רק מישהי שצעירה ממך,

          אחרת תשוקתך לא תישאר

          דרוּכה כמו קֶשת; כי נשים הן כמו

          שוֹשן, הַמְשמֵח כל רוֹאה,

          רק מְלבלֵב - כבר הוא נובֵל, דוֹהה.

ויולה:    נכון, הן ככה. זה נורא, למוּת

          בַּרגע שהִבְשילה השְלֵמוּת. 

          נכנסים קוריו ופֶסְטֶה.

אוֹרְסִינוֹ:  אה, בוא, חבר, השיר ההוא מאמש.

          תשמע אותו, סזאריו, הוא ישָן

          והוא פשוט; היו שרות אותו

          נשים תופרות בשמש, נערות

          בלי דאגה שסובבו חוטים

          של צמר על סלילים; הוא אמיתי,

          לא מסובך, סְתם זמר אהבה

          תמִים כמו בימים עָבָרוּ.

פֶסְטֶה:   אתה מוכן, אדון?

אוֹרְסִינוֹ:  כן, בבקשה, תשיר.

          מוזיקה.

פֶסְטֶה (שר):        בוא לכאן, בוא לכאן, מוֹתי,

                   ובְארוֹן עץ בְּרוש הַמְצֵא לי מנוחה;

                   צאי מכאן, צאי, נשימתי,

                   עלמה יפה ואכזרית אותי רצחה.

                        עָלֶה מצהיב, תכריך לבָן,

                             יוּשְמוּ עלַי כעת.   

                        אף פעם גֶבֶר נאמן   

                             כּמוני עוד לא מת.

 

                   זֵר מתוק, זֵר מתוק או צְרוֹר  

                   על ארונִי זה השָחוֹר אַל נא תניחוּ;

                   בלי הספּד, בלי שירֵי מזמור

                   מעל הבור שבו את עצְמוֹתַי תשליכו.

                      לא לקונן, לא ליבּב,

                          קִבְרוּנִי ערירי,                 

                    שלא יגיע אף אוהב

                         לבכּוֹת עֲלֵי קִבְרִי.

אוֹרְסִינוֹ:   הנה לך שְכר טִרְחה. (נותן לו כסף)

פֶסְטֶה:   שום טִרְחה, אדוני, אני נהנה לשיר, אדוני.

אוֹרְסִינוֹ:   אז אני אשלם לך על ההנאה.

פֶסְטֶה:   כמה שאתה צודק, אדוני, על הנאה תמיד משלמים מתישהו.

אוֹרְסִינוֹ:  עכשיו אם תרשה אני מרשה לך ללכת.  

פֶסְטֶה:   שאֵל העגמוּמִיוּת ישמור עליך, ושהחייט יעשה לך מעיל ממֶשי מחליף צבעים, כי יש לך נֶפש - ממש אבן אופּאל. אם זה היה תלוי בי, אנשים עם דַעַת יציבה כזאת היו צריכים לשוּט בַּים, שתיקח אותם כל רוח ויפליגו אחרי כל אופק, כי היא תמיד מולידה מסע גדול משום כלום. כל טוב. 

           יוצא.

אוֹרְסִינוֹ: שיתפזרו גם כל השאר.

          קוריו והמלווים יוצאים.

                               צא שוב,

          סזאריו, לַמלכּה האכזרית

          הזאת. אמור לה שאהבָתי,

          האצילית יותר מהעולם,

          לא מחשיבה סכוּמים של אדָמות

          מלוכלכות; כל מה שהמזל

          חילק לה, בעיני – אמוֹר לה – זול

          והפכפך כמו המזל עצמו;

          רק נס יופְיָה, אוצר מלכוּת שבו     

          הטֶבע מְעטר אותה, מושך

          את נשמתי.

ויולה:                  אבל, אדון, אם היא

          לא מסוגלת לאהוב אותך?

אוֹרְסִינוֹ:  לא מקבּל תשובה כזאת.

ויולה:                                   סליחה,

          אתה חייב. נאמר שמישהי –

          אולי גם יש כזאת – קְמֵלָה בְּשל

          אהבתך כמו שאתה חולה

          בגלל אוליוויה. לאהוב אותה

          אינך יכול. אתה אומר לה כך.

          היא לא חייבת לקבל זאת?

אוֹרְסִינוֹ:                                 אין

          צַלְעוֹת אשה

          שיעמדו בהלמוּיוֹת עזוֹת

          של רֶגש כמו אהבָתי; אף לב

          אשה אינו גדול כדי להכיל

          כל כך הרבה. אין להן די קיבּוֹלת.

          אצלן, אוי לנו, זאת לא אהבה,

          זה תיאבון, לא הקְרביים הם

          שפּועלים אלא החֵיך, והוא

          נידון לשוֹבע, גוֹדֶש וּבְחילָה.

          אבל אהבָתי, היא רְעֵבָה

          כמו ים, ויכולה לבלוע לא

          פחות. שלא תַשְוֶוה בין אהבה

          של איזו מישהי אלַי לבין

          מה שאני חש לאוליוויה.

ויולה:                             כן,

          אבל אני יודע טוב –

אוֹרְסִינוֹ:                       מה, מה

          אתה יודע טוב?

ויולה:    איך שאשה יודעת גֶבר לאהוב.

          לִבָּן הוא אמיתי כמו שלנו.

          אבי היתה לו בת, היא אהבה

          גֶבר, כמעט כמו שאני אולי 

          יכולתי לאהוב את אדוני,

          אילו אני אשה.

אוֹרְסִינוֹ:                     מה סיפורה?

ויולה:    דף ריק. היא לא גילתה אף פעם דְבר

          אהבָתה, אלא הניחה לו

          לַסוד - כמו התולעת בַּניצן –

          שיכרסם את וֶרֶד לְחָיֵיה.

          בְּמחשבוֹת גָוְועה, וּבְעצבוּת

          הִצְהיבָה, הֶאֱפירה. היא יָשְבָה

          כמו אנדרטה של ההבלגה       [ / של הסבלנות]

          המחייכת מול יגון. מה, זאת

          לא אהבה? אנחנו הגברים

          אולי אומרים ונשבעים יותר,

          אך אנו אמינים בְּהצגות

          ולא משכנעים בהַתְמדה.   

          גדוֹלים כשצריך להישבע,

          אבל קטנים יותר באהבה.              

אוֹרְסִינוֹ:   אבל, ילדון, היא מתה, אחותך,

          מאהבה?

ויולה:                 אני כל הבּנוֹת

          של בֵּית אבי, וגם כל האחים –

          אם כי... איני יודע. אז, אדון,

          לצאת אל הגבירה?

אוֹרְסִינוֹ:                       כן, לֵך, מהר.

          תן לה תכשיט זה, ואמוֹר: לכל תשובה

          לבד מ"כּן" אהבָתי לא מקשיבה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 5 -


נכנסים סר טובי, סר אנדרו ופַבּיאן.

 

סר טובי: בוא תצטרף, סניור פַבּיאן.

פַבּיאן:   בטח שאני בא. אם אני מפסיד אפילו סֶנְטִי-ליטר מהמשחק הזה, שיבשלו אותי לַמוות בְּסיר קֶרח.

סר טובי:  לא תִשְמח אם הכלב-בן-כבש הקמצן הקרציה יאכל איזו השפלה שווה?

פַבּיאן:    אני אחגוג, בן-אדם. אתה יודע שהוא הוציא לי שם רע אצל הגברת כי ארגנתי פה משחק של שיסוי כלבים בְּדוֹב.

סר טובי:  בשביל להרגיז אותו, נביא הֵנה עוד דוב; ואנחנו נעשה ממנו צחוק עד שהוא יהיה ירוק, נכון או לא, סר אנדרו?

סר אנדרו: אם לא נעשה את זה, חבל שאנחנו חיים.

סר טובי:   הנה באה הנָבָלִית הקטנה.

          נכנסת מריה.

          מה קורה, אוצר הוֹדוּ שלי?

מריה:   תיכנסו שלושתכם לשיח הזה. מַלְוֹולְיוֹ יורד בַּשביל. חצי-שעה הוא התאמן שם בַּשמש על פּוֹזות של הִתנהגוּת מול הצֵל שלו. תסתכלו עליו טוב, אם אתם אוהבים לִגְלוּג, כי אני יודעת שהמכתב הזה יעשה ממנו אידיוט אבוּד בהגיגים. למחבוא, בשם ריבּונָה-של-בְּדיחה!

         הגברים מסתתרים.

          אתה תנוח כאן, (שומטת מכתב) כי הנה בא הקרפּיון, הדָגִיג שיִיתפֵס בְּדִגְדוּג.

          יוצאת.

מַלְוֹולְיוֹ:    זה רק מזל; הכל רק עניין של מזל. מריה אמרה לי פעם שהיא מחבבת אותי, ושמעתי אותה בעצמה אומרת כמעט בפירוש, שאם היא תאהב, זה יהיה מישהו שדומה לי. חוץ מזה, היא מתייחסת אלי ביתר כבוד ויְקר מאשר לכל אחד מאלה שמשרתים אותה. מה עלי להסיק מזה?

סר טובי:   זה חתיכת כלב מִתְיָפְיֵיף!

פַבּיאן:     שקט! מרוב הגיגים הוא נהיה תרנגול נדיר; איך הוא מְענְטז מתחת לַנוצות הזקוּפוֹת שלו!

סר אנדרו:  חזיז וזעם, הייתי מה-זה מחטיף לכלב!

פַבּיאן:     שקט, אמרתי לכם!

מַלְוֹולְיוֹ:    להיות הרוזן מַלְוֹולְיוֹ!

סר טובי:   אח, כלב!

סר אנדרו: תן לו בַּרובה, תן לו בּרובה!

פַבּיאן:     שקט, שקט!

מַלְוֹולְיוֹ:    היו כבר תקדימים: הליידי מסְטְרֶצ'י התחתנה עם איש המלתחה שלה –

סר אנדרו: קללה על נשמתו, איזבל איש-זבל!

פַבּיאן:     שקט! עכשיו הוא כבר עמוק בפנים. תראו איך הדמיון שלו מנפּח אותו.

מַלְוֹולְיוֹ:    לכשימלאו נאמר שלושה חודשים שאני נשוי לה, אני יושב על הכס שלי –

סר טובי:   שאלוהים ייתן לי רוּגַטְקָה לִקְלוֹע לו בַּעין!

מַלְוֹולְיוֹ:    קורא למשרתים שלי להתאסף סביבי, בחלוק הקטיפה הפִּרְחוֹני שלי, אחרי שבדיוק חזרתי מהמיטה, שם השארתי את אוליוויה ישנה –

סר טובי:    אש וגופרית!

פַבּיאן:      שקט, שקט!

מַלְוֹולְיוֹ:    ואז לַפּוזָה הרשמית שלי; ולאחר מבט סוקר וקפדני סביב – שאומֵר להם כי אני יודע את מקומי, כשם שעליהם לדעת את מקומם – "נא לקרוא לקרובי טוֹבּי!" –

סר טובי:   שלשלת ושרשרת!

פַבּיאן:     אח שקט, שקט, שקט! די, די.

מַלְוֹולְיוֹ: שבעה מאנשי מתייצבים בפקודה, ויוצאים לחפֵּש אותו. אני בינתיים מַזְעיף מבּט, ואולי מְכוון את השעון שלי, או ממשמש לי את – איזה תכשיט יקר. טובי מגיע; קד שם לפני –

סר טובי: הטיפוס הזה יחיה?

פַבּיאן:   גם אם זה עינוי לשתוק, שקט!    

מַלְוֹולְיוֹ: אני מושיט אליו יד ככה, מוחק את החיוך הלבבי הרגיל שלי במבט חמוּר ובוחן -

סר טובי: וטובי לא נותן לך אז בּוקְס בַּשפתיים?

מַלְוֹולְיוֹ: ואומר, "טובּי-אחיין, היות שמזלי זיוֵוג אותי עם אחְיָינִיתְךָ, אני רשאי וזכּאי לומר כדִלְהלָן " –

סר טובי: איזה הָלָן ואיזה דיל?

מַלְוֹולְיוֹ: "אתה חייב לתקן את השִכְרוּת שלך".

סר טובי: לך לעזאזל, טינופת!

פַבּיאן:   לא, סבלנות, אחרת נחתוֹך לַמזימה שלנו את הוְורידים.

מַלְוֹולְיוֹ: "זאת ועוד, אתה מבזבז את זמנך היקר במחיצת אביר מטופש" –

סר אנדרו: זה אני, מתערב אתכם.

מַלְוֹולְיוֹ: "סר אנדרו אחד" –

סר אנדרו: ידעתי שזה אני, כי הרבה קוראים לי טפש.

מַלְוֹולְיוֹ (מרים את המכתב): מהו שיש לנו פה?

סר טובי: עכשיו השפן קרוב לַמלכּודת.

פַבּיאן:   אח, שקט, והלוואי שרוּח הקַפְּריזָה תְקָפְּרֵז אותו לקרוא בקול רם לעצמו!

מַלְוֹולְיוֹ:  בַּיקר לי, זה כְּתב היד של גברתי: בדיוק העי"ן שלה, הפּ"א שלה וזאת הצורה של הקוּ"ף שלה. זאת בלי צֵל של פִּקפוּק היד שלה.

סר אנדרו: העין שלה, הפּה שלה, והצורה של ה - גוּף שלה?! מה זה?

מַלְוֹולְיוֹ (קורא): "לַאהוּב הלא-נודע, זה, ושלל בִּרכותַי" – הסגנון שלה ממש! ברשותךְ, שעוָוה. רגע! החותמת שלה, עם הציור של לוּקְרֶצְיָה אשת רומא. עם זה היא חותמת את כל המכתבים שלה. זאת גברתי! למי זה אמוּר להיות? (פותח את המכתב)

פַבּיאן:         זה יחסל אותו, מהכּבֵד ועד העֶצם.

מַלְוֹולְיוֹ (קורא):  אני אוהבת, חֵי האֵל,

                   אבל את מי? חידה.

                שפתיים, נא לא למלמל.

                   איש לא יֵידע.

           "איש לא יידע". מה הלאה? המִשְקל משתנה. "איש לא יידע"! אם זה אתה, מַלְוֹולְיוֹ!

סר טובי:   אח, שתישרף באש, חתיכת בּואש!

מַלְוֹולְיוֹ (קורא):   "זכותי גם לצוֹות, לא רק לִסְגוֹד,   

                אבל לִבִּי כּורֵעַ תחת עוֹל הסוֹד.     

                 כיצד אוכל לשתוק עוד ולִשְרוֹד?     

                 הלוא שליט חיי הוא מֵ"ם-וָ"ו-אָל"ף-יוֹד".

פַבּיאן:       חידון בחרוזים.  

סר טובי:    הבחורה שוָוה, אני אומֵר לכם!

מַלְוֹולְיוֹ:     "הלוא שליט חיי הוא מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד." לא, אבל קודם בוא נראה, בוא נראה, בוא נראה.

פַבּיאן:      איזה תבשיל של רעל היא בִּשְלָה לו!

סר טובי:     ובאיזה מְהירוּת-כּנף הזרזיר נִמְשך אליו!

מַלְוֹולְיוֹ:      "זכותי גם לצוֹות, לא רק לִסְגוֹד". נו, הרי זְכוּתה לצוֹות עלַי: אני מְשרת אותה; היא גברתי. נו, זה ברור לכל בּר-דעת. אין פה שום מסתורין, והסוף – מה פִּתְרון הצֵרוּף האלְפָבֵּיתי הזה? אם הייתי מוצא שזה מְרמז איכשהו עלי – רגע! מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד... מוֹ-אִי... מוּ-אַי...

סר טובי: אַיי, אַיי, אַיי... נראֶה אותך, בחיי! עכשיו הוא מרחרח בערפל.

פַבּיאן:   הכלב המפגר ירוץ בבטחון לכיוון הלא נכון, למרות שיש שם סִרָחוֹן של שועל מִתְפּגר.

מַלְוֹולְיוֹ:  מ"ם – מַלְוֹולְיוֹ. אלא מה, ככה מתחיל השם שלי!

פַבּיאן:   לא אמרתי שהוא כבר יפתור את זה? הכלבלב הזה עולה כמו אלוּף על עִקְבוֹת שווא!

מַלְוֹולְיוֹ:  מ"ם – אבל אין עִקְביוּת בַּהמְשכִיוּת שתעמוד במבחן ההתבוננוּת. היתה צריכה לבוא אחרי זה "אל"ף", אבל בא ו"ו.

פַבּיאן:   אוי וַיי, שככה הוא יגמור באוי וָ"ו עם כל אוֹיבַיו.

סר טובי: הלְוואי, אחרת אוי-וָבוֹי, בּוי.

מַלְוֹולְיוֹ:   ואז מגיעה לה אָל"ף.

סר טובי:  כן, בן אֶלף! ואם היתה לך עַין היית רואה שיש יותר אסון בעקבֵיך מאשר מזל לפנֵיך.

מַלְוֹולְיוֹ: "מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד. הצופן הזה קצת יותר קשה לפיצוח מהקודם, אבל בכל זאת, אם אכופף אותו קצת הוא יתרכך, כי כל אחת מהאותיות האלה קיימת בַּשם שלי. רגע, הנה המְשך בפרוזה. (קורא) "אם מכתב זה יפּוֹל לידֵיך, הפוֹך והפוֹך בו. בְּמוצָאִי אני נעלָה עלֵיך, אך אל תִפְחד מן הגדוּלה. יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם. גורלך פותח את ידיו; תן לבשרך ולרוחך לחבק אותו, ועל מנת להרגיל את עצמך לְמה שאתה עתיד להיות, הַשֵּל מעליך את חזוּתְך הפּחוּתה, והִתְגלה בְּאור רענן. הֱיה עוין כלפֵּי קָרוב, וחמוץ לַמשרתים; תן לִלשונך להתגלגל בעניינֵי פוליטיקה; הַרשה לעצמך להיות יחיד ומיוחד. כך מייעצת לך זו שנאנחת בְּגִינְך. זְכוֹר מי החמיאה לך על גרבֵּיך הצהובים, ואמרה שהיא תִשְמח לראות אותך תמיד עם סרטים מוּצְלבים על הגרביים הנ"ל. אני אומרת, זְכוֹר. קדימה, גורלך מובטח אם רק תחפּוץ בו. אם לא, מי ייתן שארְאֶה אותך לַנצח סוכן בַּית, שָרָת בקֶרֶב משרתים, ולא ראוי לגעת בְּאצבעות המזל. שלום לך. זו שמשתוקקת לשרת תחתיך,

           האומללה בת המזל."

           אור-שמש ושָדה פּתוח הם לא ברורים כמו זה! זה צלול ושקוף. אני אהיה גאה, אני אקרא את הפרשנים הפוליטיים, אני אשפיל את סר טובי, אני אנעֵר מעלַי חֶברה נחותה, אני אהיה מאָל"ף ועד ת"ו טיפּ-טופּ, האיש. אני לא מְהתֵל בְּעצמִי עכשיו ונותן לַדמיון שלי לִדְהוֹר; כי כל הסימנים מצביעים על דבר אחד, והוא שגברתי אוהבת אותי. היא באמת החמיאה לי על הגרביים הצהובים שלי לא מזמן, היא באמת אמרה שלרֶגֶל שלי מתאימים סרטים מוצלבים. וכך היא מביעה לי אהבה,  ובסוג של פקודה מְפתָה אותי לבגדים שמושכים אותה. אני מודה לכוכבים שלי, אני בר-מזל. אהיה קר ומנוכר, מתנשא, בגרביים צהובים, וסרטים מוצלבים, על המקום ובלי למצמץ. תודה לאל ולמזל! הנה גם נ.ב. (קורא) "אינך יכול שלא לדעת מי אני. אם אתה נֶעֱתַּר לאהבתי, הַפְגן זאת בחיוכֵיך. החיוכים הולמים אותך כל כך. על כן בנוכחותי אל תפסיק לחייךְ, יקר מתוק שלי, אני מבקשת ממך." אלוהים, אני מודה לך. אני אחייך. אני אעשה כל דבר שאת רוצה ממני.

           יוצא.

פַבּיאן:   לא הייתי מוותר על השתתפוּת בַּמשחק הזה אפילו בעד מענק של מיליונים מהשאח הפרסי.

סר טובי:  הייתי מוכן להתחתן עם הבחורה על ההברקה הזאת –

סר אנדרו: אני הייתי גם-כן.

סר טובי:  בלי לבקש ממנה שום נדוניה חוץ מעוד תעלול כזה.

סר אנדרו: אני גם-כן בלי שום-חוּץ-מֵ.

פַבּיאן:   הנה באה לוכדת הדיקְטִים הלאומית. 

           נכנסת מריה.

סר טובי: את רוצה לדרוך על הצוואר שלי?

סר אנדרו: או על שלי-גם?

סר טובי: שאפסיד את חרותי במשחק קוביה ואהיה עבד נִרְצע שלך?

סר אנדרו: או גם אני-גם?

סר טובי: אח, את הכנסת אותו לכזה חלוֹם שבּרֶגע שהוא יתפוגג, הוא ישתגע.

מריה:    לא אבל תגידו לי באמת, זה עבד עליו?

סר טובי:  כמו תרופה של מיילדת.  

מריה:    אז אם אתם רוצים לראות את הפֵּרוֹת של המִשְחק הזה, שימו לב לַהופעה הראשונה שלו בפני הגברת שלי. הוא יבוא אליה בְּגרביים צהובים, וזה צֶבע שהיא פשוט לא סובלת, ועם סרטים מוצלבים, אופנה שהיא פשוט מתעבת; והוא יחייך אליה - מה שכל כך לא מתאים לה עכשיו, כשהיא מְכוּרה לַעצב כמו שהיא, שזה יהפוך אותו בעיניה לבלתי נסבל באופן מוחלט. אם אתם רוצים לראות את זה, בואו אחרי.

סר טובי: עד שערי הגיהינום, שֵדת-חבּלָה גאוֹנִית שלי!

סר אנדרו: ואני-גם.

           יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים ויולה והשוטה פֶסְטֶה, (המנגן על חלילית ותוף).

 

ויולה:  בְּרכוֹת לך, חבר, ולַמוזיקה שלך! אתה חי דֶרך התוף שלך?

פֶסְטֶה:  לא, אדוני, אני חי דרך הכְּנסיה.

ויולה:  אתה איש כְּנסיה?

פֶסְטֶה:  ממש לא בכּיוּון, אדוני. אני חי דֶרך הכְּנסיה, כי אני חי בַּבית שלי, והבית שלי הוא בַּדרך לַכְּנסיה.

ויולה:  לפי השיטה הזאת אתה יכול לומר שהמלך חי דֶרך הקבצן, אם הקבצן חי לו על דֶרך המֶלך. או שהכּנסיה מִתְדַרְדרת דֶרך התוף שלך אם אתה משמיע דִרְדוּר תוף  בַּדֶרך לַכְּנסיה. 

פֶסְטֶה:  אתה אמרְתָ, אדוני. תראה איזה מין דור זה! מִשְפּט הוא בסך הכל כּפפת-עור לְמוֹח פּיקֵח – באיזו זריזות אפשר להפוֹך אותו הפוּך!

ויולה:  כן, דבר אחד בטוח: אלה שמִתְמזמזים להם עם מלים פּוֹרטים אותן לפרוּטוֹת או פּורצים אותן לפרוּצוֹת מהר מאד.

פֶסְטֶה:  בשביל זה אני מתפלל שלְאחותי לא היה שֵם, אדוני.

ויולה:  למה, בן-אדם?

פֶסְטֶה:  למה, אדוני, כי השֵם שלה הוא מִלָה, ולְהִתְמזמז עם המִלָה הזאת עלול לעשות מאחותי פּרוּצה; אבל אין מה לדבר, המלים נהיו ממש זונות, מאז שמִלָה של בן-אדם היא לא מלה.

ויולה:  במִלים אחרות, המַשמעוּת היא – ?

פֶסְטֶה:  באמת, אדוני, שאני לא יכול לומר לך את המשמעות בְּמִלים אחרות בלי להשתמש במִלים כּאלה או אחרות, והמלים נעשו כל כך מזויפות, שאין בהן שום משמעות.

ויולה:  אני מתערב שאתה טיפוס עליז וכלום לא נראה לך.

פֶסְטֶה:  לא ככה, אדוני, משהו כן נראה לי; אבל בְּמצפון נקי, אדוני, אתה לא ממש נראה לי. ואם זה אומר שכלום לא נראה לי, אתה צריך, נראֶה לי, להיות בלתי נראֶה.

ויולה:  אתה לא השוטה של הגברת אוליוויה?

פֶסְטֶה:  נשבע לך שלא, אדוני. הגברת אוליוויה לא מתעסקת בשטויות. היא לא תחזיק שוטה, אדוני, עד שהיא תתחתן, ושוטה יחסית לבעל הוא כמו אנצ'וֹבִי מול הֶרִינְג – הבעל הוא יותר גדול. אני בּינֵינו לא השוטה שלה אלא מַשְחית המִלים שלה.

ויולה:  ראיתי אותך לא מזמן אצל הדוכס אוֹרְסִינוֹ.

פֶסְטֶה:  השטות, אדוני, היא כמו השמש: היא מאירה בכל מקום. יהיה לי חבל, אדוני, אם השוטה יִימָצֵא עם אדונך פחות מאשר עם גברתי. אבל אני רגוּע, נדמה לי שראיתי את כבוד חוכמתך שם.

ויולה:  לא, אם אתה יורד עלי, לא רוצה להתעסק אתך עוד. חכה, הנה לך קצת לְהוצאות.  (נותנת מטבע)

פֶסְטֶה:  אח, שאלוהים בְּמִשְלוח השיער הבא שלו ישלח לך זקָן!

ויולה:  בַּיָקר לי, אני אומֵר לך, אני ממש משתוקק לזקָן – (הצידה) אם כי לא על הסנטר שלי. – הגברת בִּפנים?

פֶסְטֶה (מצביע על המטבע): זוג מהַזָּן הזה לא היה מִתְרבֶּה בְּשִמְחה?

ויולה:  כן, אם היו משכיבים אותו בְּיחד בְּהשקעה צמוּדה.

פֶסְטֶה:  אני דווקא אין לי התנגדות להיות סַפְסָר ממין סַרסוּר, ולהביא את היוּלְיָה הזאת  להוֹד רומֵאוּתך.  

ויולה:  הבנתי אותך. אתה חולב יפֶה. (נותנת עוד מטבע)

פֶסְטֶה:  זה לא סִפּוּר גדול, אדוני – להביא בעד שתי מטבעות יתומות אחת-יתומה. גבירתי בִּפְנִים, אדוני. אני אסַבֵּר להם את האוזניים מאיפה באת. מי אתה ומה אתה רוצה זה לא בַּסְפֵירה שלי – הייתי צריך לומר "לא באחריותי" אבל בַּמִלָה הזאת כבר אין ממש מרוב שימוש.

           יוצא.

ויולה:    האיש הזה מספיק פיקח כדי

           להיות שוטה. לזה דרוּש מין סוג

           של שכל מיוחד: להתבונן

           באלה שלהם ילעג, מצב

           רוחם, מעמדם, והעיתוי.

           והוא ננעץ כמו נץ בכל נוצה

           שעפה לעברו. זאת אמנות

           קשה ומפרכת לא פחות

           מזו של החכם. כי השטויות

           שבחוכמתו יציג – מפוכחות.

           שטויות של איש חכם הן מביכות.

           נכנסים סר טובי וסר אנדרו.

סר טובי: שלום לך, ג'נטל-איש.

ויולה: וגם לך, סר.

סר אנדרו: דְיֶיה ווּ גָארְד, מסייה.

ויולה: אֶ טוּאַ אוֹסִי. וֹוטְרְ סֶרְוִויטֶר.

סר אנדרו: אני מקווה, סר, שאתה סרוויטרי ואני מצדי סרוויטרךָ גם. 

סר טובי:  תואיל להתוודע עם הבית? האחיינית שלי מִתְחפֶצֶת שתבוא-נא-פנימה, אם בִּיזְנֵסְךָ הוא איתה.

ויולה: אני לַאחיינית שלך, סר; כלומר, היא סוף המסע שלי.

סר טובי:  בוא תטעם את הרגליים שלך, אדוני; תכניס אותן לְהילוך.

ויולה:  הרגליים שלי מבינות אותי, סר, יותר משאני מבין אותך כשאתה מבקש ממני לטעום את הרגליים שלי.

סר טובי:  אני מתכוון ללכת, אדוני, להיכנס.

ויולה:  אני אענה לך בצעד וכניסה – אבל הִקדימו אותנו.

           נכנסות אוליוויה ומשרתת [מריה.]

           גבירה מצוינת בִּשְלֵמוּת, שהמרומים ימטירו עלייך ניחוחות.

סר אנדרו: הצעיר הזה אביר נדיר – "ימטירו ניחוחות"! אוּ-אָה!

ויולה:   העניין שבפי הוא אילם, גברתי, לבד מלְאוֹזְנֵך הכְּרוּיָה והמוּטֵית.

סר אנדרו: "ניחוחות", "כְּרוּיָה" ו"מוּטֵית" – אני אכניס את כל השלושה לשימוש פָּעיל.

אוליוויה:  שיסגרו את שער הגן, וישאירו אותי בארבע עיניים.

           יוצאים סר טובי, סר אנדרו ומריה.

              תן לי ידך, אדון.

ויולה:       בהכנעה, מאדאם, ובכבוד.

אוליוויה:    מהו שמך?

ויולה:      סזאריו שמו של משרתך, מלכה.

אוליוייה:    המשרת שלי? לא, העולם

           די התכער כשהתרפסות התחילה

          להתהדר בַּתואר "מחמאה".

          אתה המשרת של הדוכס

          אוֹרְסִינוֹ, נער.

ויולה:                      כן, והוא שלךְ,

          אז גם שלוֹ שלךְ; המשרת

          של משרתך הוא משרתך, מאדאם.

אוליוויה:   הוא - לא בראש שלי; הראש שלו -   

          הלוואי היה לגמרי רֵיק ורק

          שלא יהיה מָלא בי.

ויולה:                         לשם כך

          אני פה, גברת, להפנות ראשך

          אליו.

אוליוויה:          אח, ברשותך, בבקשה!

          אמרתי כבר: אל תדבר עליו.

          אילו ייצַגְתָ מטרה אחרת,

          הייתי מקשיבה לַשידולים

          שלךָ כמו למוזיקה שמֵימית.

ויולה:  גבירתי היקרה –

אוליוויה:                 הרשה לי, אנא.

          נכון, אני שלחתי, אחרי

          הקֶסם שחוללְתָ בְּביקור 

          קודם, טבַּעַת אחרֵיך. כך

          ביזיתי את עצמי, את משרתִי,

          וגם, יש לי חשש, אותך. עלי

          להיות כפופה לשיפוטך המר,

          כי בְּעורמה די מבישה כָּפִיתי

          שתקבל שוב מה שלא היה

          שלך כּלל. מה אתה עלול לחשוב?

          כלום אין כבודי כָּבוּל עכשיו מוּלְךָ,

          שתְשסה בו בְּלב אכזרי

          כל הַשפּלָה? למישהו נבון

          כמותך הכל גָלוּי מספיק. מָסך

         שקוּף ולא חזֶה מַסתיר לי את

          הלב. אז בוא, אמוֹר מילה.

ויולה:                                     אני

          חומל עלייך.

אוליוויה:                         זו כבר מדרגה

          לאהבה.

ויולה:              לא, שום שָלָב. עוּבדה:

          אנו חומלים לא פעם על אויבים.

אוליוויה: הו! אז אפשר שוב לחייך, נדמה לי.

          עולם, עולם, הקבצנים צריכים

          להיות גאים! אם אין ברירה אלא

          להיות לטֶרף, אז מוטב ליפול

          לידי אריה, לא סתם איזה זאב!

          השעון מצלצל.

          נוזף בי, השעון, על הַשְחָתת 

          הזְמָן. אל תְפחֵד, בחור טוב; לא

          אציק לך. אך כשיגיע זמן

          קָציר לעלומים ולחוכמה,

          אז אשתך תקצור גֶבר שוֶוה.

          טוב, מסלולך לשם, במערב.

ויולה:     ובכן אָהוֹי ומעֲרבה! כל

          טוב ובריאות לגברת! אין לך מה

          למסור, מאדאם, לאדוני דרכִּי?

אוליוויה:  חכה!

          אנא, אמור לי מה אתה חושב

          עלי.

ויולה:           שאת חושבת שאת לא מה 

          שאת.

אוליוויה:         גם אם זה כך, כך בדיוק   

          אני חושבת גם עליך.

ויולה:                            את

          צודקת: אני לא מה שאני.

אוליוויה: הלוואי הייתָ כל מה שאני

          רוצה שתהיה.

ויולה:                     וזה היה

          עדיף, מאדאם, ממה שהִנְנִי?  

          הלוואי. עכשיו אני מוקיון רָפֶה.  

אוליוויה (הצידה): הו כמה שהלעג יפהפה

          על זוג שפתיו שמתעקמות בבוז!

          קל להסתיר רֶצח פּן יתגלה,

          אך סביב האהבה יש אור מלא.

          - סזאריו, בְּוִרְדֵי אביב אני נשבעת,

          בַּטוהר, בַּאמת, בְּאני-לא-יודעת,

          אני אוהבת אותך כל כך! תתעלל,

          אך תשוקתי – היא לא תפסיק להשתולל.

         אל תאגוֹר סיבות לחשוב שאם ארדוֹף

          אתה חייב להתנגד ולהדוף.

          אמוֹר לנפשך להיפך: אהבה

          שבה תזכה בלי שתזיע – היא טובה.

ויולה:  אני נשבע בתוֹם גילי, שלא הוּשְחת,

          שבחזִי יש לב אחד, אמת אחת,

          ואף אשה אותם עוד לא כבְשָה,

          וחוץ ממני לא תשלוט בהם אשה.

          ובכן שלום, מאדאם, ולא להתראות.

          שוב לא אבוא בשם אדוני לסחוט דמעות.

אוליוויה:  אבל תשוב; אולי עוד יסתובב הלב 

          שמְתעֵב כדי לחבב לב שאוהב.

          יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים סר טובי, סר אנדרו ופַבּיאן.

 

סר אנדרו: לא, בחיי, אני לא אשאר אפילו רגע עוד!

סר טובי:   נימוּק, שוֹר-בּר מתוק שלי, נַמֵּק-לי נימוּק-לי.

פַבּיאן:     אתה חייב לִנְמוֹק-לו נימוּק-לו, סר אנדרו.

סר אנדרו:  שמע, אני ראיתי את האחיינית שלך מִתְחמדת לַמשרת של הרוזן יותר משהיא הִתְחמְדָה אלי אי פעם. ראיתי את זה בַּבּוסתן.

סר טובי:   היא ראתה אותך תוך כדי כך, בחור שלי? תגיד לי את זה.

סר אנדרו:  ברור כמו שאני רואה אותך עכשיו.

פַבּיאן:     זאת היתה הוכחת אהבה גדולה שלה כלפיך.

סר אנדרו: חזיר ורעם! אתה עושה ממני חמוֹר?

פַבּיאן:     אני אוכיח לך זאת חד-משמעית, אדוני, בשבועת בית-דין ומעל לכל ספק סביר.

סר טובי:   ואלה היו הליכי משפט גדולים עוד מאז לפני שנוֹח נהיה סָפּן. 

פַבּיאן:     היא היתה נחמדה עם הבחור מול עיניך רק כדי להוציא אותך מהכלים, להעיר את העוז שלך שמתנמנם כמו מַרְמִיטָה, להכניס לך אש בַּלב וגופרית בַּכּבד. היית צריך אז להסתער ולְפְלַרְטֵט, ועם כמה הלצות מצוינות, חמוֹת מהתנוּר, היית צריך לִכְתוֹש את הבחור לְדוֹם-שתיקה. זה מה שנדרש מצדך, וזה מה שפַקְשוֹש-פוּקְשָש. את השַיִש הזה אתה נתת לַזְמן לִשְטוֹף, ועכשיו נִסְחפְתָ בַּגלים לַקוטב הצפוני של העֲרכָת הגברת, שם תהיה תלוי כמו פְּתית שלג על זקָן של הולנדי עד שתִפְדה את עצמך באיזה מעלל מהוּלל, או של עוֹז או של דיפלומטיה.

סר אנדרו: אם כבר, אז עוֹז, כי דיפלומטיה אני שונא. אני מעדיף להיות קיצוני-רָדִי-קַל או קיצוני-רָדִי-קשה, רק לא דיפלומט.

סר טובי:   יופי, אז תִבְנה את עתידך על בְּסיס העוז. תזמין את הבחור של הדוכס לדו-קרב, תִפְצע אותו באחד-עשר מקומות - האחיינית שלי תתרשם מזה! - ותאמין לי, אין צִיר אהבה בעולם שיפָאֵר תהילה של גבר אצל אשה יותר מספורים על העוז שלו.

פַבּיאן:    אין דרך אחרת, סר אנדרו.

סר אנדרו: אחד מכם יסכים למסור לו בשמי הזמנה לדו-קרב?

סר טובי:  לך, כתוב אותה בזרוע נטויה, הֱיה חד-וחזק. לא חשוב עד כמה זה שנוּן, העיקר שזה יהיה רהוּט, ומלא המצאה. תלבּין את פניו בשְחוֹר הַדְיוֹ. אם תכניס שם איזה שלוש פעמים "מר-ילדון" זה יהיה במקום, וכמה שְקָרים שיכולים לשכב בגיליון שלך, אפילו אם הגיליון גדול כמו המזרון הכי גדול בעולם, תכניס אותם. קדימה, לך תעבוד! שיהיה לך בַּדְיוֹ אֶרס נָחָש, גם אם אתה כותב בנוצת אווז, לא משנה – קדימה!

סר אנדרו: איפה אמצא אתכם?

סר טובי:  אנחנו נבוא אליך לקַבִּינָה. קדימה, לַקבינה! מַארְש!

          יוצא סר אנדרו.

פַבּיאן:     זה בן-אָדָמְצ'יק יקר לך, סר טובי.

סר טובי:  אני הייתי יקר בשבילו, חָבֶרִיק, איזה אלפיים-פְּלוּס, פְּלוּס-מינוּס.

פַבּיאן:     נקבל ממנו מכתב שלא נדע מצוּרות... אבל אתה לא תעביר אותו?

סר טובי:   אני צִנְצנת אם לא, ואשלהב את הבחור לענוֹת. לדעתי עֵדֶר שוורים לא יכול לגרור אותם לקרב. מה שנוגע לאנדרו, אם תנתח אותו ותִמְצא שיש לו מספיק דם בשביל לעשות קָריש בְּרֶגל של פִּשְפּש, אני מתנדב לאכול את כל יתר האנטוֹמיה.

פַבּיאן:     והיריב שלו, הבחורון, אין לו בפרצוף מי-יודע-מה חותָם של אכזריות.

          נכנסת מריה.

סר טובי:   תראה הנה הגוזָלית שלי הפָּשוֹשית.

מריה:    אם מתחשק לכם ליפול מהכסא, לעשות במכנסיים וְלפּוצץ ת'שלפּוּחית, בואו אתי. מַלְוֹולְיוֹ הפּוּחלץ נהפך למוּטַץ, עובד אלילים, קוף כופר. כי אין בן-אדם מאמין שמקווה לגאולה אם יְקיים מצוֹות שיאמין בְּטִמְטומים כל כך מוּפְלָצים. הוא בְּגרבּיים צהובים.

סר טובי:   וצְלוּב-סרטים?

מריה:     משהו מזעזע. אבל מוּקפּד כמו פרופסור. עקבתי אחריו כמו רוצח שכיר. הוא מציית לכל פסיק ונקודה של המכתב שזרקתי לו בתור פִּתיון, הפֶּתי. הוא נותן לַפרצוף שלו לְהִתְחייך לְיותר קווים ממה שיש בַּמפּה החדשה עם התוספת של יבשת אוסטרליה. לא ראיתם בחיים דבר-כזה-כמוהו. בקושי התאפקתי לא לִזְרוֹק עליו כל מה שבא ליד. אני בטוחה שגברתי תיתן לו סטירת לֶחי. ואם היא תעשה את זה, הוא יחייך ויקבל את זה בתור מחמאה גדולה.

סר טובי: קדימה קחי אותנו, קחי אותנו לאן שהוא נמצא.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים סבסטיאן ואנטוניו.

 

סבסטיאן: אין לי שום כוונה להטרידך

          מרצוני, אך אם אתה טוען

          שהַטִּרְחָה היא הנאה, אז לא

          אנזוף בך יותר.

אנטוניו:   להישאר מאחוריך לא

          יכולתי. תשוקתי, חדָה יותר

          מחֶרב, דִרְבּנה אותי. לא רק

          מאהבה לראות אותך – אם כי

          רק זו היתה מושכת בן-אדם

          גם למסע ארוך יותר – אלא

          מפּחד מה עלול לקרות לך

          בנדודיך. אתה לא מכיר

          את האזור, הוא יכול להיות לְזָר

          בלי מדריכים ובלי מכּר - אכזר.

          אהבתי יצאה מרצונה,

          בגלל הדאגה, בעקבותיך. 

סבסטיאן: אנטוניו הנדיב שלי, אין לי

          תשובה חוץ מתודָה, ושוב תודָה.

          נכון שעל טובות 

          בדרך כלל יוצאים ידי חובה 

          בסוג תשלום כזה, בזול; אבל

          אילו ההון שלי היה שווה

          לָהוקרה, היית כבר זוכה     

          בעסקה טובה יותר. מה נעשה?

          נלך לראות  את עתיקות העיר?

אנטוניו:  מחר, אדון. כדאי שקודם-כל

           נלך לראות את המגורים שלך.

סבסטיאן:  אני לא עייף, והלילה עוד רחוק. 

          בוא ונשטוף את העיניים קצת

          בַּאתרים ובְפינות החֶמד

          שנחשבים לְגאוָות העיר.

אנטוניו:   לא, אם תסלח לי, אני לא יכול

          להסתובב חופשי מסַכָּנָה

          בַּרחובות פה. בעבָר, בִּקְרב

          יָמִי מול הספינות של הדוכס,

          היה לי איזה חלק, האמת

          חלק כזה שאם מוצאים אותי

          כאן, זה לא יגמר בטוב.

סבסטיאן:                        אתה

          חיסלת לו הרבה מאנשיו, אה?

אנטוניו:   זה לא הגיע לשפיכות דמים,

          אם כי הנסיבות, והסיבות,

          יָכְלוּ בלי קושי להוביל לדם.

          אפשר היה לפתור את זה

          אילו החזרנו כל מה שלקחנו

          מהם, מה שעִירִי אכן עשתה,

          משיקולים מסחריים. אני

          היחידי שלא. זאת הסיבה

          שאם תופסים אותי כאן, אשלם

          ביוקר.

סבסטיאן:       אל תלך גלוי, אם כך.

אנטוניו:  כן, לא כדאי לי. אדוני, תיקח,

          זה הארנק שלי. בַּפּרברים

          הדרומיים תמצא פונדק, "הפּיל",

          כדאי להתאכסן שם. אז אני

          אזמין לנו שם אוכל, ואתה

          לך תעביר זמן, ותזִין קצת את

          השכלתך בְּסיוּרים בַּעיר.

סבסטיאן: למה לי הארנק?

אנטוניו:  אולי פתאום תראה איזה קשקוש

          נחמד שיתחשק לך לִרְכּוֹש.

          ובַתקציב שלך, נדמה לי, אין

          מקום לְבִזבוזים.

סבסטיאן:                 אני אהיה

          נושֵא-ארנק שלך ואעזוב

          אותך איזה שעה.

אנטוניו:                    לַ"פּיל".

סבסטיאן:                               זוֹכֵר.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסות אוליוויה ומריה [אחריה.]

 

אוליוויה (הצידה): קראתי לו לבוא. אם הוא יסכים –

          איך אפַנֵק? ומה להעניק לו?

          כי איש צעיר קוֹנים, לא מבקשים

          כּנְדבה או הַלְוואה. – אני

          מִדַּי בְּקוֹל רָם –

          איפה מַלְוֹולְיוֹ? הוא חמוּר, כְּבד-ראש,

          זה מְשרֵת מתאים לְבן-אדם

          בְּמצבי. איפה מַלְוֹולְיוֹ?

מריה:     מגיע, מאדאם, אבל בצורה מוזרה מאד. זה בטוח שנִכְנס בו שד.

אוליוויה:   מה, מה העניין? הוא משתולל בהזיות?

מריה:     לא, מאדאם, הוא לא עושה כלום חוץ מלְחיֵיך. כדאי לך, גברתי, שתשימי סביבך איזה משמר כשהוא מגיע, כי זה בטוח שהאיש חָטַף איזה פֶּגֶם בשכל.

אוליוויה:    קראי לו.

          יוצאת מריה.

                        אני משוגעת לא פחות.

          יש שִגָעון צוחק, ויֶש של אנחות.

          נכנסים מריה ומַלְוֹולְיוֹ.

          כן, מה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:   גבירה מתוקה, הוֹ הוֹ!

אוליוויה:  אתה מחייך? קראתי לך בעניין רציני.

מַלְוֹולְיוֹ:  רציני, גבירה? אני יכול להיות רציני. זה לוחץ-משהו על הדם, הסרטים המוצלבים האלה, אבל מה זה חשוב? אם בעינֵי נפש אחת זה מוצא חן, מבחינתי זה כמו האמת העמוקה שכתובה בַּשיר: "אם תְשַמַח נפש אחת, שימַחְתָ את כולם".

אוליוויה:  איך, מה עובר עליך, בן-אדם? מה יש לך?  

מַלְוֹולְיוֹ:  גרביים צהובים, ושום מרה שחורה. זה הגיע לידיו, והפקודות  ת ב ו צ ע נ ה. נדמה לי שאנחנו מכירים טוב-טוב את כתב-היד הכּה-מתוק.

אוליוויה: אתה רוצה ללכת לַמיטה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:  לַמיטה? כן, מתוּקוֹנת, חכי לי ואבוא!

אוליוויה: אלוהים שיעזור לי! למה אתה מחייך ככה ומנשק את היד שלך בלי סוף?

מריה:  מה שלומך, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:  עם כל הכבוד, כן?! זמיר לא עונה לעורב.

מריה:  למה אתה מופיע בְּחוּצפּה כזאת מגוחכת לפני גברתי?

מַלְוֹולְיוֹ: "אל תפחד מהגדוּלה": כּתוּב יפֶה מאד.

אוליוויה: לְמה אתה מתכוון עם כל זה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ: "יש שנולדים גדולים" –

אוליוויה: הה?

מַלְוֹולְיוֹ: "יש שמשיגים גדוּלה" –

אוליוויה: על מה אתה מדבר?

מַלְוֹולְיוֹ: "ויש שהגדוּלה נופלת עליהם."

אוליויה: אלוהים שירפא אותך!

מַלְוֹולְיוֹ:  "זְכוֹר מי החְמִיאָה לך על גרביך הצהובים" –

אוליוויה:  גרביך הצהובים?!

מַלְוֹולְיוֹ:  "ואמרה שהיא תִשְמח לראות אותך עם סרטים מוצלבים".

אוליוויה: סרטים מוצלבים?!

מַלְוֹולְיוֹ:  "קדימה, גורלך מובטח אם רק תחפּוץ בּו" –

אוליוויה: פּוץ בּו?!...

מַלְוֹולְיוֹ: "אם לא, מי ייתן שארְאֶה אותך לַנצח סוכן בית".

אוליוויה:  לא, זה טֵרוּף לֵיל קיץ! 

          נכנס משרת.

משרת: גברתי, האדון הצעיר של הדוכס אוֹרְסִינוֹ חזר. בקושי הצלחתי להחזיר אותו. הוא מחכה לך לשרותך, גברתי.

אוליוויה: אני באה אליו.

          יוצא משרת.

          מריה יקירתי, שיטפלו בּמר-חבר הזה. איפה הקרוב שלי סר טובּי? שכּמה מהאנשים שלי ישגיחו עליו בשבע עיניים. חצי מהנדוניה שלי ורק שלא יזיקו לו.

          יוצאות אוליוויה ומריה.

מַלְוֹולְיוֹ:   או-הו-הו, מתחילים לתפוש מי אני עכשיו? לא פחות מסר טובּי יטפל בי! זה מַשלים את המִכְתב בְּאופן מפורש: היא שולחת אותו בכוונה כדי שאני אשְפּיט אותו שְפָטים; כי היא מדרבנת אותי לזה במכתב. "הַשֵּל מעליך את חזוּתך הפְּחוּתה", היא אומרת, "הֱיה עוֹין כלפֵּי קָרוֹב, וחמוץ למשרתים; תן ללשונך להתגלגל  בעניינֵי פוליטיקה; הרשה לעצמך להיות יחיד ומיוחד", ואז היא מונה ומפרטת  בדיוק איך: בפנים חמוּרוֹת, בפוֹזָה מכובדת, בדיבור כבד, בנוסח איזה סר משִכְמו ומעלה, וכך הלאה וכך הלאה. אני מִסְמרְתי אותה, אבל זה מעשה אדונַי, ולאדונַי-שישתבּח תודות. וכשהיא יצאה עכשיו? "שיטפלו במר-חבר הזה" – "מר-חבר!" לא "מַלְוֹולְיוֹ", ולא התואר הרשמי שלי, אלא "מר-חבר". נו מה, הכל נִדְבּק בְּיחד בְּהידוּק, ככה ששום גְרָאם של סָפֵק, שום סִפְקוּק של פַּקְפֵּק, שום מִכְשוֹל, שום חשְדְדָנוּת או פּרשנוּת שגוּיָה - מה אפשר לומר? שום דבר-שיכול-להיות לא יכול לחסום בֵּיני לבין התגשמות מְלֵאָה של תקוֹותַי. טוב, אדונַי, לא אני, הוא המחוֹלל של כל זה, והתודות כולן מגיעות רק לו!

           נכנסים סר טובי, פַבּיאן ומריה.

סר טובי: איפה הוא, בשם הקדוּשה? גם אם כל שדֵי הגיהינום מצטמצמים בגוף שלו במִינִיאטוּר, ולִגְיון של מלאכי חבּלה נכנס בו בְּטוּר, אני אדבר איתו.

פַבּיאן:    הנה הוא, הנה הוא. מה הולך אתך, אדוני? מה הולך אתך, בן-אדם?

מַלְוֹולְיוֹ:  הסתלקו, אני מנפנף אתכם. תנו לי ליהנות בפרטיות. הסתלקו!

מריה:  הביטו וראו, איך השֵד מדבר בתוכו כמו מכְּלִי חלוּל! לא אמרתי לכם? סר טובי, גברתי מבקשת ממך שתטפל בו.

מַלְוֹולְיוֹ:  אה הה! באמת?!

סר טובי: מספיק, מספיק. שקט, שקט. צריך לנהוג אתו בעדינות. תנו לי לבד. מה שלומך, מַלְוֹולְיוֹ? מה הולך אתך? מה יש לך, בן-אדם, הדוף את השטן! תזכור, הוא אויב לאנושות.

מַלְוֹולְיוֹ:  אתה יודע מה אתה מדבר?

מריה:  'בַקשָה, אם אתה אומר מלה רעה על השטן, תראה איך הוא לוקח את זה ללב! הלוואי-אלוהים שהוא לא מכושף!

פַבּיאן:  קחו את השתן שלו לזקנה היִדְעוֹנית.

מריה:  בדיוק, מחר על הבוקר. האדונית שלי לא היתה רוצה לאבּד אותו בעד למעלה-מכל-מה-שאני-אגיד.

מַלְוֹולְיוֹ:  מה-זה, גברת?

מריה:   הו אלוהים!

סר טובי: בבקשה, תירגעי. זאת לא הדרך. את לא רואה שאת מעצבנת אותו? תני לי לבד איתו.

פַבּיאן:  צריך רק בעדינות. בעדינות, בעדינות. השד הוא אלים, והוא לא יסבול יחס אלים.

סר טובי: נו, מה יש, אפרוח שלי קוּקוּ? מה יש, פּוּצי?

מַלְוֹולְיוֹ:  אדונִי!

סר טובי: אַיי, בִּידִי-בִּידִי, בוא אתי. מה יש לך, בן-אדם, לא מתאים לאיש רציני לשחק מחבואים עם השטן. קַרְקֵף אותו, את הפֶּחָמִי המטונף!

מריה:    תביא אותו לומר תפילה, סר טובי, תביא אותו להתפלל.

מַלְוֹולְיוֹ:    להתפלל, זנזנונת?

מריה:     לא, אני אומרת לכם, הוא לא מוכן בכלל לשמוע על אלוהים הטוב.

מַלְוֹולְיוֹ     לכו תתלו את עצמכם כולכם! אתם דברים מטופשים, רדודים; אני לא מהאֶלֶמֶנְט שלכם. בקרוב תדעו יותר.

           יוצא.

סר טובי:  יכול להיות דבר כזה?

פַבּיאן:   אם זה היה מוצג על במה עכשיו, הייתי פוסל את זה בתור בְּדיָה לא מתקבלת על הדעת.

סר טובי:  כל הישות שלו מסַף-שֶכל עד המוח נדבקה באינְפֶקְצְיָה של פִיקְצְיָה, בן-אדם.

מריה:   מהר תרדפו אחריו עכשיו, שהפִיקְצְיָה לא תוּפץ לה בפַרְהסְיָה ותתחסל.

פַבּיאן:   אח, אנחנו נעשה אותו למטורף באמת.

מריה:   הבית יהיה יותר שקט.

סר טובי: בואו, אנחנו נכניס אותו קָשוּר לְחדר חשוּך. האחיינית שלי כבר מאמינה שהוא מטורף. אנחנו יכולים להמשיך ככה להנאתנו, ולעונשו, עד שהבידוּר שלנו יתחיל להתעייף ולהתנשם, ויבקש מאתנו לחמול עליו; בנקודה זו נביא את התעלול לקַו הסיום ונכתיר אותךְ בתור מְאבְחנֶת משוגעים מוסמכת. אבל תראו, אבל תראו!

          נכנס סר אנדרו.

פַבּיאן:   עוד אספּקה לְקרקס הקיץ!

סר אנדרו: הנה ההזמנה לדו-קרב. תקראו. תאמינו לי שיש בה חומץ ופִּלפל.

פַבּיאן:    כל כך פיקנטי?

סר אנדרו: כל כך כל כך. תאמין לי. אבל תקראו.

סר טובי:  תן לי. (קורא) "מר-ילדון, מה שלא תהיה, מר-ילדון, אתה בסך הכל טיפּוס שַפְלוּלי."

פַבּיאן:    יפה, ונועז.

סר טובי: "אל תִתְמַה, ואל תִתְהֶה לָמה אני קורא לך כך, כי לא אסַפּק לך שום סיבה לזה."

פַבּיאן:    תוספת טובה! זה משאיר אותך רחוק מיד החוק.

סר טובי: "אתה בא לגבירה אוליוויה, ולנֶגד עינַי היא נוהגת בך יפה. אבל השקר צועק מגרונך. וזאת לא הסיבה שאני קורא לך לקרב."

פַבּיאן:   מתוּמְצת ביותר, והגיוני ומעלה - (הצידה) אם לא ומַטָּה.

סר טובי: "אני אארוב לך בדרך הביתה, ואם יתמזֵל מזלְך להרוג אותי" –

פַבּיאן:     יפה.

סר טובי:   "תהרוג אותי כמו נבל מנוּול."

פַבּיאן:      אתה עדיין רחוק מרִחְרוּחַ החוק. יפה.

סר טובי:  "שלום לך, ואלוהים שירחם על אחת מנשמותינו! הוא עשוי לרחם על שלי, אבל לי יש תקווה אחרת, אז אם כן הישמר לך. ידידך, על פי יחסְךָ, ואויבך המושבע, אנדרו אַנֵמִיצִ'יק." - אם המכתב הזה לא יקפיץ אותו, אין לו רגליים. אני אמסור לו אותו.

מריה:    יכול להיות שיש לך בדיוק הזדמנות; הוא עכשיו עם גברתי בְּדיוּן, ועוד מעט הוא יעזוב.

סר טובי:  לך, סר אנדרו, גַשֵש אחריו בקְצה הבוסתן כמו הוצאה-לַפּועַל. איך שאתה רואה אותו, שלוף, ואיך שאתה שולף, גדֵף; כי המון פעמים קורה שגידוּף תקיף, בתוספת חֲרָפָה חריפה, הם תעודת אחריות לגבריות יותר מכל הוכחה מעשית. לדרך!

סר אנדרו: עזוב, מה שנוגע לגידוף, תשאיר לי.

           יוצא.

סר טובי: עכשיו אני הולך ואת המכתב שלו תיכף-ומייד לא מעביר; כי ההתנהגות של האדון הצעיר מסגירה שהוא מתוּרְבּת ותרבּותי. והשִיגְרוּר שלו בין אדונו וגבירתי מְאַשר זאת לא פחות. לכן המכתב הזה, שהוא מופת של טימְבּוּל, לא יָפיחַ בַּבּחור שום טיפה של רעד ואף מִיל של חִיל. הוא יֵיראה לו פרי-עט של בּלַטָה. אבל, אדוני, אני אעביר את ההזמנה שלו לקרב מפֶּה לְאוזן בְּעל-פֶּה, אלביש על אַנֵמִיצִ'יק תיאורֵי גבוּרה מופלגים, ואכניס לַאדון – בְּקלוּת, בגלל גילוֹ – פחד מוות מזעמו, אמנות הלחימה שלו, פראותו וחוֹם הַמוֹחַ החמוּם שלו. זה כל כך יבהיל את שניהם שהם יהרגו אחד את השני בְּמבּט, כמו נחשים מיתולוגיים.

פַבּיאן:   הנה הוא בא עם האחיינית שלך; תְפַנה להם דרך עד שהוא יִפְנה לדרך, ואז - מייד אחריו.

           נכנסים אוליוויה וויולה.

סר טובי: אני אצא להמציא בינתיים איזה זימוּן מזוויע לדו-קרב.

           יוצאים סר טובי, פַבּיאן ומריה.

אוליוויה:   אמרתי כבר יותר מדי לְלב

           של אבן, והִפְקרתי את כבודִי

           לחסדיו. משהו בי גוער

           בי על החֵטְא הזה, אבל זה חֵטְא

           כל כך עקשן ומשכנע, הוא

           לועג לנזיפות.

ויולה:     ממש כשם שלִבֵּך שורף אותך,

           כְּאב צוֹרב את אדונִי.

אוליוויה:   הנה, ענוֹד למעני תכשיט.

          יש פה תמונה שלי. אל תסרב לה,

          אין לה לשון שתייסר אותך.

          ואנא, שוב מחר. מה תבקש

         אותי ואסרב, אם הכבוד

          יכול לתת ולהינצל?

ויולה:                         כלום, רק

          את זה: אהבתֵך – לאדוני.

אוליוויה: איך בכבודי אוכל לתת לו מה

          שכבר ניתַן לך?

ויולה:                      קַבּלִי זיכּוּי.  

אוליוויה: טוב, שוב מחר. שלום. שֵד שכמותך יכול

          לגרור את נִשמתי ישר לשאול.

          יוצאת.

          נכנסים סר טובי ופַבּיאן.

סר טובי: אדון, כל טוב לך.

ויולה:  גם לך, סר.

סר טובי: כל אמצעי הגנה שיש לך, אחוז בו. איזה זן של עוולות אתה עשית לו, אין לי מושג; אבל זה שבא לְיַירֵט אותך, בקֶצֶב קֶצֶף, צָמֵא לְדם כמו כלב צייד, מְצפּה לך בקצה הבוסתן. זרנוּק הַזְנֵק וטקטיקה טַקְטֵק, כי הבא להרגךָ זָריז, מיוּמן וקטלנִי מוות.

ויולה:    אתה טועה, סר. אני בטוח שלאף בן-אדם אין ריב אתי. הזִכּרון שלי נקי מכל זֵכֶר של עוול שעשיתי לאיש.

סר טובי: אתה תגלה כי לא כך היא, האמֵן לי. על שום כן, אם יש לחיֵיךָ איזה מחיר בעיניך, עמוֹד על המִשמר; כי ליָריב שלך יש כל מה שיכולים נעורים, כוח, מיומנוּת וחֵמָה שפוּכה להעניק לגֶבר.

ויולה:    בבקשה, סר, תגיד לי, מי זה?

סר טובי: זה אביר, מעוּטר בְּחֶרב שלא התיזה בְּאף קְרב, ושוֹעט רק בּשטיחֵי סַלוֹן, אבל הוא שֵד-משחת בתִגְרוֹת רחוב. הוא אחראי לשלושה מקרים של גֵט בין גוף ונפש, וברגע זה הוא כל כך רותח ששום דבר לא ירגיע אותו חוץ מחִרְחוּרֵי מוות וחלְקת קֶבר. הסיסמה שלו היא "אין-מה-לדבר" – תרצה או לא תרצה.

ויולה:    אני אחזור אל הבית ואבקש איזה ליווי מהגבירה. אני לא איש לוחם. שמעתי שיש  בני-אדם כאלה שמפילים בְּכוונה מריבות על אחרים כדי לנסות את האומץ שלהם. הוא כנראה מהסוג הזה.

סר טובי: סר! לא. הרוגז שלו נובֵע מעלבון מאד מוצדק. אז קדימה-נוּע, ותן לו מה שהוא רוצה. אחוֹרה אל הבית לא תלך, אלא אם כן אתה רוצה להסתבך אתי במה שבְּכל מִקְרה הסתבכת אתו; אז קדימה-לֵך, או תַרְאה לי פה הרֶגע את החֶרב שלך בעֵירום מָלא. כי אין ברירה, את החרב תְחַכֵּך כך או כך, או שלא תחגור יותר בּרזל סביב המותניים.

ויולה:    זה לא פחות דִמְיוֹנִי מבִּרְיוֹנִי. אני מבקש ממך, לפחות בּרר לי בטוּבך אצל האביר במה פגעתי בו. זה משהו שעשיתי בתום-לב, לא משום כוונה.

סר טובי: אני אעשה את זה. סיניור פַבּיאן, הישאר עם הג'נטלמן הזה עד שאני חוזר.

           יוצא סר טובי.

ויולה:    אדוני, תגיד לי, אתה יודע מה העניין הזה?

פַבּיאן:   אני יודע שהאביר חם עליך אש, עד כדי חיים-או-מוות, אבל אני לא בקיא בסעיף העַל-מה-ולמה.

ויולה:    בבקשה, איזה מין בן-אדם זה?

פַבּיאן:   אם תשפוט לפי הצורה, לא תמצא בו הבטחה גדולה כמו מה שתְגַלֶה כשהוא בפעולה. בינינו, אדוני, הוא באמת היָריב הכי משוכלל, אכזרי ופאטאלי שיכולְתָ לִמְצוא בכל רחבי איליריה. אתה רוצה ללכת אליו? אני אַשלים בינך לבֵינוֹ אם אני יכול.

ויולה:    אני אהיה אסיר תודה. אני אחד שמעדיף להסתובב עם אדון-נזיר מאשר עם אדון-אביר. ולא אכפת לי שיידעו את זה.

           יוצאים.

          נכנסים סר טובי וסר אנדרו.

סר טובי: אל תשאל, בן-אדם, הוא שֵד שֵד. לא ראיתי בחיים כזה מין אָמָזוֹן. שיחקתי אִתוֹ איזה סיבוב סַיִף-סכּין, הוא תקע לי את הנוֹק-אאוּט בכזֶה סְטַאקָאטוֹ שפּוֹקק אותי  דֶה-פָקְטוֹ. וכשהוא תוקע קוֹנְטְרָה הוא אוסף אותך אל אבות-אבותיך מאה אחוז כמו שאתה שָתוּל פה על רגליך. אומרים שהוא היה סיָיף אצל השאח הפּרסי.

סר אנדרו: מזל טוב! אני לא אתעסק אתו.

סר טובי: כן, רק שעכשיו הוא בלתי מפוּיָס. פַבּיאן בקושי מחזיק אותו שם.

סר אנדרו: קדחת, אם הייתי חושב שהוא אמיץ, וכזה להטוטן סַיִף, הייתי מוכן שיירקב בַּגיהינום לפני שהייתי מזמין אותו לדו-קרב. תְקַלף ממני אותו ואת כל העסק, ואני אתן לו את הסוס האפור שלי, קָפּילֶט.

סר טובי: אני אגיש את ההצעה. עמוד כאן, ותחזיק פָאסוֹן יפה. זה ייגמר בלי אבֵדוֹת בנפש. (הצידה) מה שבטוח, אני ארכב על הסוס שלך יפה כמו שאני רוכב עליך.

           נכנסים פַבּיאן וויוליה.

           (לפַבּיאן): הסוס שלו שלי בתנאי שאני שם סטופּ לַריב. שִכְנעתי אותו שהבחור שֵד.

פַבּיאן:   הוא באותו סיוּט בּהלות, והוא משקשק וחיוור כאילו דוב רודף אחריו.

סר טובי (לויולה): אין מוצָא, אדוני. הוא יִילחם אתך בשם שבועתו. מה שכן, הוא חשב שוב על נושא הריב, ועכשיו הוא מוצא שבקושי יש מה לדבר עליו. לכן, שלוֹף רק למען קיוּם שבועתו. הוא מצהיר שהוא לא יִפְגע בך.

ויולה (הצידה): הלוואי-אמן שאלוהים יגן עלי! דבר אחד קטן והם מגלים בדיוק מה חסר לי בתור גֶבר.

פַבּיאן:   תיסוג אחורה אם אתה רואה שהדם עולה לו לראש.

סר טובי:  נו, סר אנדרו, אין תרופה: הג'נטלמן בשם כבודו יעשה אתך סיבוב אחד; הוא לא יכול להימנע מזה בשם חוקי הדוּאֶלוֹ, אבל הוא הבטיח לי, כשם שהוא ג'נטלמן וחייל, שהוא לא יפגע בך. קדימה אֶקְשן.

סר אנדרו: הלוואי-אמן שהוא יעמוד בשבועתו.

ויולה:    האמן לי בהן צדק, זה נגד רצוני.

           הם שולפים. נכנס אנטוניו.

אנטוניו (שולף): סַלֵק את חרבּךָ! אם האדון

           הזה פָּגע בך, אני נוטל

           עלי את האשְמָה; ואם אתה

           פגעת בו, בשמו אתקוף אותך.

סר טובי:   אתה, אדון? כי למה מי אתה?

אנטוניו:   איש שלִכְבוד אהבָתו מעֵז

           לפעול יותר ממנו בעצמו.

סר טובי:  טוב, אם אתה בּא-כוח, אני בא בּכוח. (שולף)

              נכנסים שוטרים.

פַבּיאן:   הו סר טובי-חבר, עצור! הנה באים השוטרים.

סר טובי (לאנטוניו): אני אהיה אתך תיכף.

ויולה (לסר אנדרו): בבקשה, סר, תנצור את החרב שלך, אם תואיל.

סר אנדרו: אני אואיל, אדוני. ובנוגע לְמה שהִבְטחתי לך, אני אקיים כל מלה. הוא ירכיב אותך יופי, והוא צייתן ומרוּסן.

שוטר א': זה האיש; בצע את המשימה שלך.

שוטר ב': אנטוניו, הנני אוסר אותך

           על פי צו הדוכס אוֹרְסִינוֹ.

אנטוניו:                              לא,

           אתה טועה בי, בן-אדם.

שוטר א':                             בכלל

           לא, אדוני. מכיר את הפרצוף

           שלך טוב, גם אם אין לך עכשיו

           כובע מָלָח על הקרקפת. קחו

           אותו כבר; הוא יודע שאני

           יודע טוב מי הוא.

אנטוניו:                       אני חייב

           להיכנע. (לויולה): כל זה כי באתי פה

           למצוא אותך. טוב, אין מוצָא. אני

           אסבול את זה. מה תעשה עכשיו

           כשבְּלֵית ברירה אני צריך ממך

           את הארנק שלי? צר לי שלא

           אוכל לפעול למענך יותר

           מכפי שצַר לי על עצמי. אתה

           עומד המום. די, תתעודד.

שוטר ב':  בוא, אדוני, קדימה.

אנטוניו:  אני חייב לְפחות חלק מן

           הכסף.

ויולה:             איזה כסף?

           על הטובה שפה עשית לי

           בלב נדיב, וקצת מרחמים

           על מצבך הנוכחי, אני

           אַלְווה לך טיפה מן המעט

           שביכולתי. אין לי הרבה; אחלוק

           אתך כל מה שיש לי. קח, הִנה

           חצי מהקופּה שלי.

אנטוניו: מה, לא מכיר אותי עכשיו? [/ מה, מתכחש אלי עכשיו?]

           וכל מה שפעלתי בשבילך –

           זה לא עושה לך כלום? אל תכפיל

           את האסון שלי. זה עוד ישבּוֹר

           אותי עד שאתחיל לִמְנוֹת פה כמו

          סמרטוט, לא גבר, את החסדים

          האלה שעשיתי לכבודך.

ויולה:   אין לי מושג מה הם, אני גם לא

          מכיר לא את קולך, לא את פּנֵיך.

          אני שונא כפיוּת טובה יותר

          משֶקר, שחצנוּת, פִּטְפּוט, שִכְרוּת,

          או כל כתם של חטא שהשחיתוּת

          שותלת לה בַּטֶבע הרָפֶה

          שלנו.

אנטוניו:           אלוהים שבשמיים!

שוטר ב': קדימה, אדוני, הולכים.

אנטוניו:  תן לי מלה אחת. את הבחור

          הזה - רואים אותו? – אני חילצתי

          כשכבר היה חצְיוֹ במלתעות

          המוות, ובאיזו אהבה

          קדוֹשה דאגתי לו! ולדמותו -

          בה נצנצו, חשבתי, הַבְטחוֹת

          של טוּב, ערך ושוֹוִי - התמסרתי.

שוטר א': מה 'כְפּת לנו מזה? אין זמן. קדימה!

אנטוניו:   אבל איזה אליל סְרק הוא האֵל

          הזה! סבסטיאן, אתה חרפָּה לַיופי.

          אין מכוער כמו זה שמעוּוָת באופי.

          הטוֹב יפה, אבל היופי שרִשְעוֹת לו

          הוא עץ יבֵש אשר השֵד מוסיף קישוט לו.  

שוטר א': האיש מוטרף. עד כאן. תבוא, תבוא כבר.

אנטוניו:   תובילו אותי.

          יוצא עם השוטרים.

ויולה:  הוא מדבר בְּלַהט, זה נשמע אמין.

          הוא משוכנע. אני? לא מאמין.

          דמיון, הֱיה אמת, הלוואי זה אמיתי

          שהוא רואה בִּדְמוּת אחי אותי.                    

סר טובי: בוא-נא הֵנה, אביר, בוא-נא הנה, פַבּיאן. נתלחש איזה שורה או שוּרוֹתַיים של דברֵי חוכמה חדים.

ויולה:  "סבסטיאן", הוא אמר. אני רואָה מולי

          את אחי חי מול המראָה שלי.

          כך הוא הלך, דיבר, הסמיק, נָגע:

          חיקוי שלו אני פה מציגה.

          הו מי ייתן שהסוּפה היא נדיבה,

          וגלֵי מֶלח מְלֵאים באהבה.

סר טובי: ילדון שוליים, אווז  נָבָז, ושפן יותר מארנבת. את הנָבָזיוּת רואים מזה שהוא נטש את החבר שלו במצוקה והתכחש לו; ומה שקשור לשְפָניוּת, תשאל את פַבּיאן.

פַבּיאן:   שפן, שפן דתי אדוּק, שפן שלא ברא השטן.

סר אנדרו: חזיז ורעש, אני ארוץ אחריו שוב וארביץ לו.

סר טובי: רוץ, הבא לו בּוֹקְס, אבל שלא תעיז לשלוף.

סר אנדרו: תִראה אם אני לא אשלוף! –

פַבּיאן: בוא, נלך לראות את האֵרוּע.

סר טובי: אני שם לך כל כסף, גם זה ייגמר בכלום-דֶה-שוּם.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים סבסטיאן ופֶסְטֶה הליצן.

 

פֶסְטֶה:  ואתה רוצה שאני אאמין שלא שלחו אותי לקרוא לך?

סבסטיאן: עזוב, עזוב, אתה שוטה טפש. פְּטוֹר אותי מנוכחותך.

פֶסְטֶה:   כל הכבוד, באמת! אני לא מכיר אותך, וגם לא נשלחתי על ידי הגברת שלי לבקש ממך שתבוא לדבר איתה; וגם לא קוראים לך מיסטר סזאריו; וזה גם לא האף שלי גם-כן. שום-משהו-שהוא הוא לא מה שהוא.

סבסטיאן: שְמע, אנא, תִתְלַהֵם עם השטויות שלך רחוק ממני. אתה לא מכיר אותי.

פֶסְטֶה:  להתלהם עם השטויות שלי! הוא שמע שאומרים את הבִּטוּי הזה על איזה מדינאי גדול אז עכשיו הוא מדביק אותו לְשוטה. להתלהם עם השטויות שלי! אני חושש שהתינוק המגוּדל הזה העולם נהיָה מַלְצָן מאד פַלְצָן. בוא אני מבקש ממך, גַרֵד מעליך את כל פּוֹזוֹתֵיך ותגיד לי איך עלי להתלהם באזני הגברת שלי. שאַלָהם לה שאתה מגיע?

סבסטיאן: תשמע, יוֹסֵפוּס-פְּלַטְפוּס, לך ממני.

          הנה פה כסף, קח. אם תישאר

          עוד רגע, תקבל תשלום אחר

          אבל לגמרי.

פֶסְטֶה:  אין מה לדבר, יש לך יד רחבה. החכמים שנותנים לשוטים כסף קונים לעצמם שֵם טוב – אחרי ארבע-עשרה שנים בתשלומים.

          נכנסים סר אנדרו, סר טובי ופַבּיאן.

סר אנדרו: אוֹ, אדוני! אני פוגש אותך שוב? זה בשבילך! (מכה את סבסטיאן)

סבסטיאן: אה, כן? זה בשבילך, וזה, וזה! (מכה את סר אנדרו)

          כולם משוגעים?

סר טובי: עצור, אדוני, או שאזרוק את הפִּגיוֹן שלך מעל הגג.

פֶסְטֶה:  את זה אני ישר מְסַפּר לַגברת שלי. לא הייתי מוכן להתחלף אתכם במעילים אפילו בעד שני פֶּני.

         יוצא.

סר טובי: קדימה, אדוני, עצור!

סר אנדרו: לא, עזוב אותו. אני אסַנְדֵל אותו מכיוון אחר. אני אתבע אותו בעוון תקיפה אלימה, אם עוד יש חוק באיליריה. נכון שאני תקפתי אותו ראשון, אבל זה לא מְשנה.

סבסטיאן: תוריד את הידיים!

סר טובי: שְמע, אדוני, אני לא ארפה ממך. שְמע, חייל צעיר שלי, תנצור את הברזל שלך. אתה ממש מיוּחם לִלְחום. בוא!

סבסטיאן: אני הולך להשתחרר ממך. (שולף את חרבו)

            כן, מה עכשיו, אה? אם אתה רוצה

          להִתְגרוֹת בי עוד, שלוף את החרב.

סר טובי: מה-זה, מה-זה! לא, אם ככה, בוא תראה איך ליטר מהדם שלך המַשְוויץ מַשְפְּריץ. (שולף)

       נכנסת אוליוויה.

אוליוויה: עצוֹר שָם, טובי! בִּפְקוּדה, עצור!

סר טובי: גברתי –

אוליוויה: לא יהיה לזה אף פעם סוף?

          אח, שֶרץ כּפוּי טובה, אתה צריך

          לִחְיוֹת על ההרים או בִּמְערות

          בּרבּריות, שלא שמעו בהן

          אף פעם על תרבּוּת. לֵך, תסתלק!

          אל תיפָּגַע, סזאריו יקירי.

          לעוּף, בִּריון!

          יוצאים סר טובי, סר אנדרו ופַבּיאן.

                                  אנא, ידיד מתוק,

          שחוכמתך וחוש הצדק, לא

          הזעם, יִמְשְלוּ בְּנפשך

          בַּהִתְנפּלוּת הזאת המכוערת

          והגסה על שַלְוותְךָ. תבוא

          אתי הביתה, ותשמע כמה

          תעלולֵי סְרק נלוזים קִלְקל

          החוּלִיגן הזה, עד שתִצְחק

          מהסִפּוּר כולו. אל תסרב

          לי, בוא. - שיישרף, המשוגע!

          כשהוא פָּגע בך, לבִּי נִפְגע.

סבסטיאן: מה מתרחש? לאן זורם לו נחל זה?

          אני חולם - או שאני הוזה.

          שהדִמְיון הזה לעַד לא יתפורר!

          אם זה חלום, שרק לא אתעורר.

אוליוויה: תבוא? מלא לי את המשאלה?   

סבסטיאן: ודאי.

אוליוויה:        עשה זאת בְּמִלָה – ובִפְעוּלה.        

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים מריה ופֶסְטֶה הליצן.

 

מריה:  טוב, קדימה, שים עליך את הגלימה הזאת והזקָן הזה; תן לו להאמין שאתה אדון טוֹפָּז הכומר. מהר. אני אקרא לסר טובּי בינתיים.

        יוצאת.

פֶסְטֶה:  נו, אני אלבּש את זה, ואתחזה בזה, והלוואי שאני הראשון להִתְחזוֹת בתוך גלימה כזאת. אני לא מספיק שָמֵן כדי למלא את הכְּהוּנה, ומדי גוּץ להיחשב תלמיד חרוּץ; אבל להיות איש ישר ומכניס אורחים זה טוב כמעט כמו להיות איש כבד-ראש ולמדן. השותפים נכנסים.

          נכנסים סר טובי ומריה.

סר טובי: אלוהים יברך אותך, אדון כומר.

פֶסְטֶה:  בּונוֹס דִיאֶס, סר טובי. כי כמו שאמר ברוב-שכל הנזיר הזקן מפְּרָאג, שלא ראה מימיו עט או דיו, לאחיינית של המלך גוֹרְבּוֹדוּק: "זה שהוא זה, הוא הוא". אז אם אני אדון כומר, אדון כומר הוא אני; כי מה הוא "זה" אם לא "זה" ומה הוא "הוא" אם לא "הוא"?

סר טובי: קדימה אל ההוא, אדון טופז.

פֶסְטֶה:  היי שם, מה זה! שקט בבית הכלא!

סר טובי: הממזר מְשחק טוב. יופי של ממזר.

מַלְוֹולְיוֹ (מבפנים): מי קורא שם?

פֶסְטֶה:  אדון טופז הכומר, שבא לבקר את מַלְוֹולְיוֹ חולה הרוח.

מַלְוֹולְיוֹ:  אדון טופז, אדון טופז, בטובך אדון טופז, לך אל גברתי.

פֶסְטֶה:  ד י ב ו ק,  צ א! איך שאתה מענה את האיש הזה! אתה לא יכול לדבר על כלום חוץ מגברות?

סר טובי: יפה אמרת, אדון כומר.

מַלְוֹולְיוֹ: אדון טופז, עוד לא נולד בן-אדם שנעשָה לו עוול כזה. אדון טופז בטובך, אל תחשוב שאני מטורף. הם שמו אותי פה בְּחושך זוועה.

פֶסְטֶה:  טְפוּ, שטן שֶקר! ואני מדבר אליך בעדינות, כי אני שייך לַמְּתוּנים האלה שמתייחסים אפילו לְמֶלך השדים בדרך-ארץ. אתה אומר שהחדר הוא חשוך?

מַלְוֹולְיוֹ: כמו הגיהינום, אדון טופז.

פֶסְטֶה:  הרי יש לו חלונות שקופים כמו בּטוֹן, ואשנבים לכיוון דָרום-צפון זוהרים כמו פֶּחם – ואתה מתלונן שהאור לא חודר?

מַלְוֹולְיוֹ:  אני לא מטורף, אדון טופז; אני אומר לך שהחדר חשוך.

פֶסְטֶה:  משוגע, אתה שוגֶה! אני אומר שאין חושך לבד מהבּוּרוּת, שבתוכה אתה מקרטע יותר מהמצְרִים בחושך מצרַיים.

מַלְוֹולְיוֹ:  אני אומר שהחדר הזה חשוך כמו הבּוּרוּת, גם אם הבּוּרוּת חשוכה כמו הגיהינום; ואני אומר שעוד לא היה איש שהתעללו בו כך. אני לא משוגע יותר ממך. תבחן אותי מיידית, תן לי שאלון.

פֶסְטֶה:  מה דעתו של פּיתָגוֹרָס בנוגע לעופות בר?

מַלְוֹולְיוֹ:  שהנשמה של סבתֵנוּ עשויה להתגלגל בציפור.

פֶסְטֶה:  מה אתה חושב על דעתו?

מַלְוֹולְיוֹ:  אני חושב שהנשמה היא דבר נעלה, ואני לא תומך בשום פנים בדעתו.

פֶסְטֶה:  הֱייה שלום. הישאר בינתיים בַּחושך. אתה עוד תחזיק בְּדעתו של פיתגורס לפני שאתן לך אישור שְפיוּת, ותפחד להרוג חרטוֹמַן מטומטם פן תחריד את סבתך ממקום מנוחתה. הֱייה שלום.

מַלְוֹולְיוֹ:  אדון טופז, אדון טופז!

סר טובי: אדון טופז מבריק שלי!

פֶסְטֶה:  שטויות, קטן עלי. זה עוד כלום.

מריה:  יכולְתָ לעשות את זה בלי הזקָן והגלימה; הוא ממילא לא רואה אותך.

סר טובי: לך אליו בקול הרגיל שלך, ותודיע לי איך אתה מוצא אותו. הלוואי שנגיד כבר בּרוּך שפְּטרנו מהתעלול הזה. אם ניתן לשחרר אותו בלי סיבוכים, הלוואי-אמן שישוחרר, כי אני עכשיו בְּבוץ כזה עם האחיינית שלי שאני לא יכול להביא את המשחק הזה בְּלב שקט לקו המטרה. (למריה): תקפצי בהזדמנות לחדר שלי.

        יוצא, עם מריה.

פֶסְטֶה (שר):  היי רוֹבּין, רוֹבּין חוֹמד,

              תגיד מה שלום אהובתך.

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה!

פֶסְטֶה (שר):   אהובתי קשָה, אבוי.

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה!

פֶסְטֶה (שר):  הו אלְלַי, מדוע?

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה, אני קורא לך!

פֶסְטֶה (שר):   היא מאוהבת באחֵר –

          מי קורא שם?

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה טוב, אתה תִזְכּה מידי בכל טוּב בְּהן צדק, אם תספּק לי נר ועט, דיו ונייר. כשם שאני ג'נטלמן, אני אשיב לך טובה על זה.

פֶסְטֶה:  אדון מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:  איי כן, שוטה טוב.

פֶסְטֶה:  אוי לי, אדוני, איך-זה אבדת את חמשת החושים כולל העשתונות?

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה, עוד לא היה איש שהתעללו בו ככה לשִמְצה. אני בריא במלוא חושי - ועשתונותי! - ממש כמוך, שוטה.

פֶסְטֶה:  מה אתה אומר! אז אתה באמת משוגע, אם יש לך חוש ועשְתוֹן של שוטה.

מַלְוֹולְיוֹ: מיחְסְנוּ אותי פה כמו רהיט ישן: הם מחזיקים אותי בַּחושך, שולחים אלי צִירים, כְּמרים, חמוֹרים, ועושים כל מה שביכולתם לְטַרְטֵר אותי מדעתי.

פֶסְטֶה:   תיזהר במה שאתה אומר. הכוהן פה. (כאדון טופז): מַלְוֹולְיוֹ, מַלְוֹולְיוֹ, אתה ממוּלְוָול, אתה מִתְוָולְוֵל, לו ישיבו לך השמיים את שפיותך אמן. השתדל להפּיל על עצמך תנומה, וחדל מבִּלְבּוּלֵי בְּלָה-בְּלָה.

מַלְוֹולְיוֹ: אדון טופז!

פֶסְטֶה (כאדון טופז): אל תשיג ואל תשיחַ אתו, בחור טוב. (כעצמו): מי, אני, אדון? בטח שלא אני, אדון. שאדונַי יברך אותך טוב, אדון טופז טוב. (כאדון טופז): הלוואי אמן. (כעצמו): מכל הלב, מכל הלב.

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה, שוטה, שוטה, אני קורא לך!

פֶסְטֶה:  אוי לי, אדוני, סבלנות. מה אתה אומר, אדוני? נותנים לי שטיפה על זה שאני מדבר אתך.

מַלְוֹולְיוֹ:  שוטה טוב, עזור לי, תשיג לי איזה מאור וקצת נייר. אני אומר לך, אני בריא בנפשי כמו כל בן-אדם באיליריה.

פֶסְטֶה:   מהפה שלך לאלוהים, אדון, אמן!

מַלְוֹולְיוֹ:  בחיי שכן! שוטה טוב, קצת דיו, נייר ואור, ותעביר מה שאני אעלה על הכּתב לגברתי. זה יקדם אותך יותר מכל מכתב שבִּילְדַרְתָ.

פֶסְטֶה:   אני אגיש לך סיוע. אבל תגיד לי באמת, אתה לא משוגע באמת? אתה רק מעמיד פנים?

מַלְוֹולְיוֹ: האמן לי שלא. אני אומר לך אמת.

פֶסְטֶה:   לא, אני בַּחיים לא אאמין למשוגע עד שאני אראה את המוח שלו. אני אביא לך אור ונייר ודיו.

מַלְוֹולְיוֹ: שוטה, אני אפַצה אותך כפי שטרם פּוציתָ. רוּץ, רוּץ.

פֶסְטֶה (שר):  אני כבר מְרַצְרֵץ, אדון,

                    ועד שתְמַצְמֵץ, אדון,

                      אשוּב אם רק תקרא לי.      

                   כשרק צריך עזרה     

                   אני זריז נורא,

                    כמו ג'וקר תיאטרלי

                  שלא מפסיק לרטון

                   עם חרב של קַרטון

                      "מסְיֶה שטן, נִמְאַסְתָ",

                   ואז כמו משוגע

                   תוקע שאגה:

                      "בּיי בּיי, שטן, ובּסְטָה!"              

           יוצא.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנס סבסטיאן.

 

סבסטיאן: זה האוויר, וזהו זיו השמש.

           את הפנינה הזאת שהיא נתנה לי

           אני מרגיש, אני רואה, וגם

           אם כל כולי עטוף בתדהמה,

           זה לא טרוּף בכל זאת. רק איפה

           אנטוניו? לא יכולתי למצְאוֹ

           בַּ"פּיל", אך הוא היה שם, הם דיְווחוּ

          לי כי יָצא העירה לחפּש

          אותי. עצה שלו היתה עכשיו

          עוזרת לי; נכון שנִשְמתי

          וגם שִכְלִי תְמימֵי דֵעים שיש

          פה כנראה איזו טעות, אך לא

          טרוּף - בכל זאת המקרה הזה,

          מבּוּל המזלות הזה, כל כך

          עולים על כל דמיוֹן ולא דומים  

          לכלום, שאני כבר מוכן לחשוד

          בשתֵי עינַי, ולהתווכח עם

          המוח שמכריז לי כי אני  

          לא משוגע - אולי הגברת היא

          המשוגעת! אבל אם זה כך,

          היא לא היתה יודעת לנהל

          כך בית, לפקד על משרתים,

          לשלוט באין-ספור עניינים שוטפים

          בנועַם, בטחון ויעילות

          כפי שראיתי. יש פה משהו -

          מתעתע. אך הנה הגברת.

          נכנסים אוליוויה וכומר.

אוליוויה: סלח לי על הבהילוּת. אם יְשָרוֹת

          כוונותיך, בוא עכשיו אתי

          ועם איש קודש זה, לכנסיה,

          זה כאן קרוב. ותחת גג קדוש

          זה תישָבַע לי אֱמוּנים, בכדֵי

          שנִשְמתִי החשדנית, שאין

          לה מנוחה, תִמְצא מרגוע. הוא

          יסתיר את העניין עד שתחפוץ

         שהוא יהיה גלוי; ואז נחגוג

          כפי שיָאה לשמי. מה דעתך?

סבסטיאן: אלך אתך ועם הכומר הצַדִּיק.

          אתן שבוּעת אמת, וגם אצְדיק.

אולייויה: הובל אותנו, אב קדוש. זִרְחוּ,

          שְחקים, על מעשה זה, ובַרכוּ.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים פֶסְטֶה הליצן ופַבּיאן.

 

פַבּיאן: 'בַקָשָה-'בַקָשָה-פְּליז, תן לי לראות את המכתב שלו.

פֶסְטֶה:  מר פַבּיאן, תן גם לי לבקש ממך משהו.

פַבּיאן: הכל.

פֶסְטֶה:  אל תבקש לראות את המכתב.

פַבּיאן: זה כמו לתת בְּמתנה כלב ולבקש בתמורה את הכלב.

       נכנסים הדוכס אוֹרְסִינוֹ, ויולה, קוריו ואצילים.

אוֹרְסִינוֹ:  אתם שייכים לגברת אוליוויה, חברים?

פֶסְטֶה:  כן, אדוני, אנחנו חלק מהדקוֹרַצְיָה שלה.

אוֹרְסִינוֹ:  אני מכיר אותך טוב. מה שלומך, בחור יקר שלי?

פֶסְטֶה:  האמת, אדוני, שהאויבים שלי עושים לי טוב, והחברים שלי עושים לי רע.

אוֹרְסִינוֹ: בדיוק להיפך: החברים שלך עושים לך טוב.

פֶסְטֶה:  לא, אדוני, רע.

אוֹרְסִינוֹ:  איך זה?

פֶסְטֶה:  איך, אדוני, הם נותנים לי מחמאוֹת ועושים ממני חמוֹר. עכשיו, האויבים שלי אומרים לי בפרצוף שאני חמוֹר! כך שמהאויבים שלי, אדוני, אני מרוויח בידיעת עצמי, והידידים שלי מוליכים אותי שולל באף. לסיכום! אם גם כאן, כמו בנשיקות, שני "לא" שווה אחד "כן", כלומר מינוס ומינוס הם פלוס, אז בבקשה: טוב לי מאויבַי ורָע לי מרעַי.

אוֹרְסִינוֹ:  וואו! זה מצוין.

פֶסְטֶה:  עם כל הכבוד, אדוני, אל תגיד לי "מצוין", אלא אם כן אתה מתעקש להיות חבר שלי.

אוֹרְסִינוֹ: ממני רע לא יהיה לך; הנה מַטְבּע.

פֶסְטֶה:  אם זה לא היה דוּ-ערכִּי, אדוני, הייתי מבקש ממך לעשות מזה מטבע דו-זוּגי.

אוֹרְסִינוֹ: הו אתה נותן לי עצה רעה.

פֶסְטֶה:  שים את הטוב בַּכּיס, אדוני, ותן לַבָּשר-ודם שלך ללכת בדרך הרָעָה באופן חד-פעמי.

אוֹרְסִינוֹ: טוב, אני אהיה חוטא תלת-מימדי. הנה עוד מטבע.

פֶסְטֶה:  "משלוש יוצא אחד" זה משחק יפה, אדוני; ואיך אומר הפתגם, "פעם שלישית גלידה"; קֶצב של שלושה רבעים הוא קצב טוב לריקוד; שָלוש רב לך, ותן לי 'חת-שתיים שלוש!

אוֹרְסִינוֹ: לא תְשַטה אותי ליותר כסף בַּסיבוב הזה. אם תודיע לַגברת שלך שאני פה לדבר אִתה, ותביא אותה אתך, זה עשוי לעורר בי את רגש הנדיבוּת.

פֶסְטֶה:  טוב, אז נוּמי-נוּמי לַנדיבוּת שלך עד שאני חוזר. אני הולך, אדוני, אבל שלא תחשוב שהרצון שלי לקבּל שייך לחמדנוּת. להיפך. אבל, כמו שאמרת, תן לנדיבות שלך לתפוס נמנום. אני אעיר אותה תיכף.

          יוצא.

       נכנסים אנטוניו ושוטרים.

ויולה:    הנה, אדון, זה שהציל אותי.

אוֹרְסִינוֹ:  זוכר היטב את הפנים האלה;

          אם כי בפגישתנו הקודמת

          עשן המלחמות הִשְחיר אותם

          כמו פּיח. הוא פיקד על אוניה –

          סמרטוט רעוּע בלי שום נֶפח, לא

          שוָוה כלום כשלל, אך עם הכלי

          הזה לָחם בַּמעוּלָה בִּסְפינותינו

          בשצף-קצף עד שגם אויביו

          וּלְשוֹנות המוּבָסים קראו

          דברי הַלֵּל לשמו. מה העניין?

שוטר א': אוֹרְסִינוֹ, זה אותו אנטוניו

          אשר לקח את ספינתנו "פֶנִיקְס"

          עם המִטְען בְּיחד מכְּרֵתִים,

          והוא זה שפיקד גם על ה"טִיגְרוּס"

          כשטיטוּס האחיין שלך איבּד

          שם את הרגל. פה בַּרחובות,

          בלי שום בושה, יורק על סכנה,

          שָמְנוּ עליו יד בקְטטה פרטית.

ויולה:    הוא היה טוב אלי, אדון, נחלץ

          לעזרתי, אבל בסוף הרביץ

          לי מין נאום מוזר, שאני לא

          יודע מה הוא אם לא שגעון.

אוֹרְסִינוֹ:  פּירט ידוע! חתיכת שודד

          מֵי-מֶלח! איזו מין חוצפה טפשית

          נשאה אותך לרחמיהם של אלה

          שבִּמְחיר דם הפכת לשונאים

          שלך?

אנטוניו:          אוֹרְסִינוֹ, איש אציל, אני

          הודף, סלח לי, את כינויֵי הגנאי

          שלך. אנטוניו לא היה שודד

          ולא פירט, אם כי היה, נכון,

          ועל בָּסיס מוצדק, אויב אוֹרְסִינוֹ.

          כישוף מָשך אותי לכאן. הנער

          כּפוי-הטובה שם לצִדְך, אני

          הושעתי אותו מתוך פֶּה זועם

          זב-קֶצף של הים; שֶבר-כּלי בלי

          תקווה, זה מה שהוא היה. אני

          השבתי לו חיים, ועליהם

          הוספתי אהבה בלי גבול, בלי תנאי,

          הכל הקדשתי לו. למענו

          נחשפתי, רק לשם אהבתו,

          לְסכּנות עיר האויב הזאת,

          נחלצתי לעֶזְרוֹ כשהותקף.

          כששָמוּ עלי יד, אז עורְמתוֹ

          השקרנית – שלא רצתה לחלוֹק

          אִתי שום סכנה – לימדה אותו

          למחוֹק מול פרצופִי כל היכּרות,

          לתפוֹס מרחק של ארבעים שנה

          בלי למצמֵץ; סרב לתת לי את

          ארנק כספי שלי, זה שאני

          נתתי לו לשימוּשוֹ חֲצי-

          שעה לפני זה.

ויולה:                     איך זה ייתכן?

אוֹרְסִינוֹ:   מתי הוא בא לעיר הזאת?

אנטוניו:    היום, אדון. וקודם חודָשִים –

          שְלושָה! – היינו יחד יום ולילה,

          בלי הפוגה, בלי רגע של פירוד.

          נכנסת אוליוויה עם מלווים.

אוֹרְסִינוֹ: הגברת באה; המרומים הולכים

          על פני האדמה. – אבל אתה,

          בחוּר – לא, המלים שלך, בחוּר,

          טרוּף גמור. כבר חודָשים – שלושה! - 

          הנער מְשרת אותי. אבל  

          נמשיך אחר כך. קחו אותו הצידה.

אוליוויה: מה אדוני רוצה, לבד ממה

          שלא יוכל אף פעם לקבל?

          כיצד תוכל אוליוויה לסייע?

          סזאריו, את הבטחתך שכחְתָ.

ויולה:   גברתי!

אוֹרְסִינוֹ:       אוליוויה מופלאה –

אוליוויה:  סזאריו, מה בפיך? אדוני!

ויולה:   לאדוני יש מה לומר. עלי

         לשתוק.

אוליוייה:           אם זו אותה המנגינה

          הישנה, כבודו, אז באוזני

          היא מציקה, דוחה ומעיקה

          כמו שאגות קוף אחרי מוזיקה. 

אוֹרְסִינוֹ: כה אכזרית עדיין?

אוליוויה:                     כה עִקְבית

          עדיין, אדוני.

אוֹרְסִינוֹ: עקבית במה? בְּעיוותים? גבירה

          חסרת אנושיות, שלמזבֵּחַ

          כּפוּי הטובה והאטוּם שלה

          בתום-לב העליתי כל מִנְחָה

          שיש ללב מסוּר! מה לעשות?

אוליוויה: שיעשה-נא אדוני כל מה

          שמתחשק לו.

אוֹרְסִינוֹ:                  ומדוע - כמו 

          אותו גָנב מִצְרי מהסִפּוּר,

          אשר נידון למוות – לא ארְצח

          את אהובת לבי אתי? קִנְאה

          של פּרא יש בה טעם אצילי.

          אבל שִמעי את זה. כיוון שאַת

          זורקת את כל סגידתי לִתְהום

          האדישות, ואני מְנחֵש

          מה המכשיר אשר תולש אותי

          ממקומי על קיר לבך, תִחְיִי

          לך הלאה, עריצה עם חֵיק של שַיִש.

          אבל זה, המַחְמד שלך, שאַת

          אוהבת - כן, אני יודע! – זה

          ש, חי שמיים, מקומו אצלי

          יקר מאד, אותו אני עוקר

          מעַיִן אכזרית. הוא לא יֵישב שם

          עם כתר שמשפיל את אדונו.

          בוא, ילד. במוחי הרֶשע כבר

         בשל. אקריב שֶה שאני אוהב

          כדי לְענוֹת יונה עם לֵב עורב.

ויולה:   ברוב שמחה, אם זה יביא לךָ מנוחה,

          אמות אלף מיתות למענך.

אוליוויה: לאן הולך סזאריו?

ויולה:                         אחרֵי

          זה שאוהַב יותר משתֵי עינַי, אותי,

          יותר משאוהַב אי פעם את אשתי.

          אם זהו שקר, שמותי יהיה עונשי

          על שטימאתי כך את אהבת נפשי!

אוליוויה: איי, מרוּמָה, מושלכת לכלבים!

ויולה:   מי מרמה אותך? ומי עושה לך רע?

אוליוויה: איך כבר שכחת? מה, שנה עברה?

          קראו לכומר.

          יוצא מלווה.

אוֹרְסִינוֹ:                 בוא, לך אחרַי.

אוליוויה: לאן, אדון שלי? סזאריו, בעל, די!

אוֹרְסִינוֹ:  בעל?

אוליוויה:  כן, בעל, בעל. איך יכחיש?

אוֹרְסִינוֹ:  בעל שלה, לכלוך?

ויולה:                         לא, לא אני האיש.

אוליוויה: נורא, איך פחד קטנוני של לב

          נחוּת גורם לך להתנער

          מאחריות. לא, אל תִפְחד, סזאריו,

          אמֵץ את מזלך; הֱייה מה שאתה

          יודע כי אתה, ואז תהיה

          גדול כמו זה שמפָּנָיו אתה

          פוחד.

          נכנס כומר.

                     ברוך הבא, אבי! אבי,

          בשם כל הקדוש לך, אני

          תובעת: בוא גַלה – גם אם רק לא

          מִזמן קבענו שנשמור בַּחושך

          מה שעכשיו הנסיבות חושפות

          לפני שזה הבשיל – גלה פה מה

          אתה יודע התרחש לפני

          זמן-מה ביני והבחור הזה.

כומר:  חוזה של ברית נצחית ואהבה,

          אשר אוּשר בשילוב ידיכם,

          נחתם בהצמדת שפתותיכם,

          קוּדש בהחלפה של טבעות,

          ובְטקס ההסכם הזה כולו

          אני שימשתי ככוהן ועֵד;

          והשעון קֵרב אותי מאז

          אל בור הקבר רק בשעתיים.

אוֹרְסִינוֹ (לויולה): כלבלב תְלת-פרצופי! מה תהיה

          כשהזמן יזרוק צבע אפוֹר

          על צורתך? או שמא הנוכלוּת

          שלך תגדל ותסתחרר כל כך

          עד שתפּיל את עצמך בפח?

          כל טוב, וקח אותה, אבל תצעד

          לאן שלא אפגוש אותך לעד.

ויולה:  אני נשבע –

אוֹרְסִינוֹ:            אל תישבע, חרפה.

          מוג-לב גדול, קצת יושר, רק טיפה.

         נכנס סר אנדרו [ראשו מדמם].

סר אנדרו: בשם אלוהים, רופא! תשלחו מייד רופא לסר טובי!

אוליוויה: מה קרה?

סר אנדרו: הוא שבר לי את הראש מצד לצד, וקִרְקף את סר טובּי עד זוב דם גם. בשם אלוהים, תביאו עזרה! מוכן להיות בלי ארבעים-אלף, רק להיות בבית!

אוליוויה: מי עשה את זה, סר אנדרו?

סר אנדרו: הג'נטלמן של הדוכס, אחד סזאריו. חשבנו שהוא פחדן, אבל הוא השטן בהתגולֶמותו.

אוֹרְסִינוֹ:   הג'נטלמן שלי סזאריו!

סר אנדרו: קדחת-שחת, הנה הוא! אתה שברת לי את הראש על כלום, ומה שאני עשית נדחפתי לעשות על ידי סר טובי.

ויולה:  למה אתה פונה אלי? יד לא

          הרמתי נגדך. אתה שָלַפְתָ

          נגדי חרב בלי שום סיבה, אבל

          עניתי בנימוס, ולא פצעתי.

          נכנסים סר טובי ופֶסְטֶה הליצן.

סר אנדרו: אם אי פעם קַרְקֶפֶת פּוּצְצָה, אתה פצעת אותי. כנראה שקַרְקֶפֶת שפוּכה זה כלום בשבילך. הנה מגיע סר טובי צולֵע – אתה עוד תשמע עוד; אם הוא רק לא היה שיכור, הוא היה מדַגְדֵג אותך לטִמְיוֹן.

אוֹרְסִינוֹ:  מה זה, רבותי! מה אתכם?

סר טובי:  הכל שטויות. הוא פָּצע אותי וזהו זה. קוֹף, ראית את דיק הדוקטור, קוף?

פֶסְטֶה:   הו, הוא שיכור, סר טובי, כבר שעה פּלוס. העיניים שלו פּיזְלְלוּ זיג-זג על הבוקר.

סר טובי:  אז הוא נבל מזופּת ואַרְכִי-פְלֵגְמָט. אני לא יכול לסבול מנוּול שיכּור.

אוליוויה: קחו אותו מכאן! מי עשה בהם את השְפטים האלה?

אנדרו: אני אעזור לך, סר טובי, כי יחבשו אותנו ביחד.

סר טובי: אתה תעזור? - ראש חמור, קַרְקֶפֶת קוֹף, דֶבּיל, מוֹחַ צימוּק, פֶּתי פַּתֶטִי!

אוליוויה: הַכניסו אותו למיטה, ושיְטַפּלוּ בַּפֶּצע שלו.

          יוצאים פֶסְטֶה, פַבּיאן, סר טובי וסר אנדרו.

          נכנס סבסטיאן.

סבסטיאן: צר לי, מאדאם, שבַּקָרוֹב שלך

          פגעתי. אבל גם אם הוא היה

          אחִי, הייתי ככה בדיוק

          עושה, לבטחוני. את מביטה

          בי במבט מוזר, אני מבין

          שזה אכן פגע בך. תסלחי

          לי, מתוקה, בשם הנדרים

          שלא מזמן נדרנו זה לזו.

אוֹרְסִינוֹ:  קלסתר אחד, בֶּגד וקול אחד –          

          אבל שני אנשים! זו אחיזת

          עיניים של הטבע – יש ואין!

סבסטיאן: אנטוניו! הו אנטוניו היקר

          שלי! אילו שעות של עינויים

          עברו עלי מאז איבדתי

          אותך!

אנטוניו:         אתה סבסטיאן?

סבסטיאן:                     יש לך ספק,

          אנטוניו?

אנטוניו:               איך חילקת עצמך

          לשניים? חֲצָאֵי תַפּוּח הם

          לא תאומים כמו שני היצורים

          האלה. מי מהם סבסטיאן?

אוליוויה:                               פלא

          מדהים!

סבסטיאן: אני עומד שם? לא היה לי אח

          אי פעם; וגם אין בי כוח אֵל    

          להיות כאן וגם שם. אחות היתה לי, 

          אשר גלים ושטפונות עיוורים

          בָּלְעוּ. ברוב טובך, מה קִרְבתְךָ

          אלַי? מאיזו ארץ? שם? מוצא?   

ויולה:  ממֶסָלִינָה. סבּסטיאן היה

          אבי; וגם אחי היה סבסטיאן. 

          בִּלְבוּש כזה הלך אל קֶבר מים.

          אם רוח יכולה ללבוש בגד

          וגוף, הגעת לְבעֵת אותנו.

סבסטיאן: כן, יש לי רוח, אך אני לָבוּש

          בָּשר גשמִי, אִתו יצאתי מן

          הרֶחם. אם הייתָ נערה –

          כי חוץ מזה הכל זהה – הייתי

          מרטיב את לחייךָ בדמעות,

          ולא מפסיק לומר "בּרוּך בואךְ,

          ושוב בּרוּך, וִיוֹלָה הטְבוּעָה".         

ויולה:    אבי היתה לו על מִצְחוֹ שוּמָה.

סבסטיאן: גם לאבי.

ויולה:     והוא נפטר בַּיום שבו מָלְאוּ

          לויולה שלוש-עשרה שנים.

סבסטיאן: היום הזה עוד חי בי! הוא אכן

          הִשְלים את מסעו כאן בַּעולם

          כשאחותי היתה בת שלוש-עשרה.

ויולה:     אם המכשול היחידי לַאוֹשר

          הוא לְבוּש הגֶבר השאוּל שלי,

          אל תחבק אותי עד שכל פרט

          של איך, מתי ולמה יצטרף

          כדי להבטיח שאני ויולה,

          וכחותמת תן לי להביא אותך

          אל רב-חובל בעיר הזאת, כי הוא

          שומר את שמלתי; בעזרתו

          הנדיבה שָרַדְתי, לשַרֵת

          את הדוכס האצילי הזה.

          כל מה שגורלי הפיל עלי 

          מאז כּרוּך רק בַּאדון הזה

          ובַגבירה הזאת.

סבסטיאן (לאוליוויה):       אם כך יוצא,

          מאדאם, שאת טעית. אבל הטבע

          סובב אותך לַמטרה. הלכת 

          להשתדך לנערה; אבל  

          נשבע שלא רוּמֵית; את נשואה

        לבתולה וגבר. 

אוֹרְסִינוֹ (לאוליוויה):  אל תהיי

          בהלם. הוא אציל, העלם. אם

          זה כך – והראי כבר לא עקום –

          אוציא לי גם אני קצת רֶווח מן

          התאונה הזאת. (לויולה): ילד, אתה

          אמרת אלף פעמים שלא

          תאהב לעַד אשה כמו שאתה

          אוהֵב אותי.

ויולה:                 בכל האמירוֹת

          האלה אשָבַע כּפוּל, ואת

          כל השְבוּעוֹת האלה אקיים

          בְּאמוּנה כמו כוכב האש

          שמנתק בין יום ולילה.

אוֹרְסִינוֹ:                        תן

          לי את ידךְ. ובוא אראה אותךְ

          בלבוש אשה.

ויולה:                  רב-החובל אשר

          הביא אותי לחוף הוא שמחזיק

          בשמלותַי. והוא, בשל איזו

          תביעה, נתוּן כעת בְּמאסר,

          לפי פקודת מַלְוֹולְיוֹ, ג'נטלמן

          ממְלָוֵוי גברתי.

אוליוויה:                 הוא ישחרר

          אותו; הביאו את מַלְוֹולְיוֹ הנה.

          אבל, אוי לי, שכחתי: איש מסכן,

          אומרים שהוא יצא מדעתו.

        נכנסים פֶסְטֶה הליצן, עם מכתב, ופַבּיאן

          טרוּף סוֹחף שלי עצמי גירש

          מזכרונִי את הטרוּף שלו.

          מה מצבו, פרצוף?

פֶסְטֶה:  בחיי, מאדאם, הוא שומר מרחק מבעל-זבוב וכל השדים עד כמה שבן-אדם במצבו יכול; הוא כתב לך פה מכתב; הייתי צריך לתת לך אותו היום בבוקר. אבל כיוון שמכתבֵי חולה-נפש הם לא כתבי קודש, זה לא נורא עקרוני מתי מוסרים אותם.

אוליוויה: פְּתח אותו וקרא.

פֶסְטֶה:  הכונו אם כן להרחיב אופקים כשהשוטה יעביר משוגע. (קורא ב"טרוף"): "חי אלוהים, גברתי" –

אוליוויה: מה זה, אתה משוגע?

פֶסְטֶה:  לא, מאדאם, אבל אני קורא שִגעון; ואם גברתי רוצה לשמוע את זה כפי שצריך, היא חייבת להרשות לי קצת ביטוי.

אוליוויה: בבקשה, קרא את זה בשכל ישר.

פֶסְטֶה:  זה מה שאני עושה, מאדאם-דונה. אבל לקרוא בשכל ישר את השכל העקום שלו זה לקרוא את זה ככה. לכן, ריכוז, ונא לפקוח אוזן.

אוליוויה (לפַבּיאן): קרא את זה אתה, בחור.

פַבּיאן (קורא): "חי אלוהים, גברתי, את עושה לי עוול, והעולם יֵידע זאת. על אף ששָמְת אותי בַּחושך, ונתת לַקָּרוֹב השיכור שלך להִתְעמֵר בי, אני שולט בחושַי לא פחות ממך, גברתי. יש בידי את המכתב שלך עצמך שדָחַק בי ללבוש את המראֶה הנוכחי שלי; ובאמצעותו אני משוכנע שאנקה את שמי, או שאכתים את שמך. חִשבי עלי מה שתרצי. אני מזניח מעט את תפקידי הרְשמי ומדבר מהמיית לבי שהושפּל. –

                  מַלְוֹולְיוֹ קרבּן הטרוּף."

אוליוויה: הוא כתב זאת?

פֶסְטֶה:  כן, מאדאם.

אוֹרְסִינוֹ: אין בזה שום ריח של שגעון.

אוליוויה: שחרר אותו, פַבּיאן; הבא אותו.

          יוצא פַבּיאן.

          הואל-נא, אדוני, אחרי הכל

          ובסופו של החשבון, לחשוב

          עלי בתור אחות ולא אשה,

          אבל בעין לא פחות יפה. נכתיר

          ברית זו, ברשותך, בְּיום

          אחד, כאן בביתי, על חשבוני.

אוֹרְסִינוֹ:  מסכים לַהצעה בחפץ לב,

          גברתי. (לויולה): קַבּלִי שִחרור מאדונך;

          על שירותך, המנוגד כל כך

          לַטבע של מינך, ולא מתאים

          לַעדינות ולַחינוך שלך,

          ומכיוון שזמן כה רב קראתְ לי

          אדון, הנה ידי; מכאן והלאה

          תהיי גברתו של אדונך.

אוליוויה:                         אחות,

          אַת האחות שלי!

       נכנסים פַבּיאן ומַלְוֹולְיוֹ.

אוֹרְסִינוֹ:                     זה המטורף?

אוליוויה: כן, בכבודו ובעצמו. אז מה,

          מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:             גברת, את עשית לי עוול.

          עוול כבד.

אוליוויה:              אני, מַלְוֹולְיוֹ? לא.

מַלְוֹולְיוֹ:    כן, ליידי, את. תואילי לעיין

          לרגע בַּמכתב הזה. את לא

          תכחישי: זה כתב-יד שלך. נסי

          לכתוב אם רק תוכלי משפט אחד

          אחרת, תנסי לטעון שזו

          לא חתימה שלך, תכנון שלך,

          את לא תצליחי. אז הודי, ובשם

          ההגינות אמרי לי רק למה

          הראית לי סימנֵי חיבה כל כך

          ברורים, תבעת ממני שאבוא

          אלייך מחייך, צלוּב סרט, עם

          גרביים צהובים, שאעקם

          אף מול סר טובי וכל שאר

          הנחוּתים. וכשמילאתי את

          כל זה בהתמסרוּת ובְתקווה,

          למה הרשֵית שיִכְלאו אותי,  

          יחזיקו בצינוק, ויְשַלחו

          בי כומר, ושיעשו אותי

          לשק של צחוק וחבטות כזה

          שלא היה כמותו? אִמרי לי, למה?

אוליוויה: אבוי, מַלְוֹולְיוֹ, זה לא כתב-היד

          שלי, אם כי, מודָה, האותיות

          דומות, מאד. אבל אין שום ספק,

          זה כתב-יד של מריה. ועכשיו

          אני נזכרת, היא הראשונה

          אשר אמרה שהשתגעתָ. אז

          נכנסְתָ מְחיֵיך, ועם צורה

          כמו זו שהמכתב ציווה עליך.

          תנוח דעתך; שיטו בך

          פה בתחכוּם ובְזדון. אבל

          בַּרגע שנדע מה הבסיס,

          ומי הם היוצרים, אתה תהיה

          המתלונן וגם הקטגור

          במשפּטך.

פַבּיאן:                  גברתי, תני לי לומר

          מִלָה, ואל תתני ששום קטטה

          או ריב יָעִיבוּ על התוצאות

          של השעה הזאת, אשר עשתה

          אותי מָלֵא פליאה. אז בַּתקווה

          הזאת, אני מודה מרצונִי

          הטוב, אני וסר טובי רקחנוּ

          את המזימה הזאת נגד מַלְוֹולְיוֹ,

         על כמה מעשים קשים, עִקשים

          ולא-בטעם שזָכַרנו לו.

          מריה, היא כתבה את המכתב,

         בלחץ-לא-מתוּן מצד סר טובי,

          ובִתמוּרה הוא התחתן אתה.

          כל מה שהתפתֵח אחר כך

          היה מין שעשוע מרושע

          אשר מַזְמין חיוך ולא נָקָם,

          כששוקלים היטב את הפגיעוֹת

          שהצדדים שניהם ספגו שווה.

אוליוויה: טפש מסכן, איך בלבלו אותך!  

פֶסְטֶה:  נו "יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם". אני הייתי גם אחד, אדוני, בקומדיה הזאת, אחד אדון טוֹפָּז – אבל לא נורא. "חי אלוהים, שוטה, אני לא מטורף". אבל אתה זוכר? – " גברתי, למה את צוחקת ממנוּול עָקָר כזה, שאם לא צוחקים ממנו הוא בולע את הלשון?" וככה הסביבון של הזמן מגלגֵל אתו נקמות.

מַלְוֹולְיוֹ:  אני אתנקם בכל הכנופיה הזאת ביחד!

        יוצא.

אוליוויה: התעללו באיש הזה מאד.

אוֹרְסִינוֹ:  צא אחריו, נסה-נא לפייס

          אותו. הוא לא אמר לנו דבר

          בקשר לרב-החובל ההוא.

       יוצא פַבּיאן.

          כשכל זה יתברר, וזמן זהב    

          ישרור, אז נערוך איחוד קדוש 

          של נשמותינו. ועד אז, אחות

          יפה, עוד נישאר כאן. בוא, סזאריו - 

          כי אתה סזאריו כל עוד אתה גבר - 

          אבל כְּשבלבוש אחר תבוא -  

          גבירת אוֹרְסִינוֹ, ומלכת לבו.

          יוצאים כולם, חוץ מפֶסְטֶה. הליצן שר:

פֶסְטֶה:  כשרק הייתי ילד זאטוט

             עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,

          [אז כל] משחק טפשי היה סתם שטות,

              כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.

 

          אך כשגדלתי להיות איש מבוגר

             עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,

          כל שער מול פושע חיש נסגר,   

             כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.

 

          אז התחתנתי, כן מה לָ'שוֹת, סליחה,

             עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,

          וכל השחצנות שלי הלכה

             כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.

 

          וכשרציתי לישון ולילה טוב

             עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,

          עם שִכּוֹרים 'תְגַלְגלְתִי בַּרחוב    

             כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.

 

          לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,

             עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,

          טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,

             והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל.      

          יוצא.




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 5, תמונה 1