נכנסים לה-טריק, מרלי, דיאנה, מרתה וברברה.

לה-טריק:  אבל, מר מרלי, אתה מרוצה?

          אתה רואה שזה משחק הגון,

          הכל גלוי.

מרלי:                רק מאוחר, וכל

          ההפסקות הארוכות האלה

          ללגום ולהתחנחן תעכבנה את  

           הפינאלה עם פִּתרון המחזה    

          עד אור הבוקר.

לה-טריק:                      זה יהיה קצר.

מרלי:  וגם באמצע ההצגה

          אתה קוטע את השחקנים,

          מקפיא אותם למשוך זמן בִּדְממה,

          ומנהל לך שיחות בינתיים.

לה-טריק:  צרֶבת על הקנאה שלך! בגלל

          שאני זורק לאשתך מבט,

          מלה פה-שם! אז מה אם אני מנשק,

          אה? ככה! - אני לא אוֹכַל אותה.

מרלי:  נו, היינות שלו עובדים עליו.

לה-טריק:  ובנוגע לַשחקנים שלי,

          הם ידברו, או לא, כמו, או פחות,

          יותר ואֵימתַי שמתחשק לי.

          אותי זה מבדר, אז ככה זה.

          (תרועה)

          לשבת. הם באים.

          (נכנסים פרקליט ומשורר)

פרקליט: התביעה שלך ברורה, ואני לא

          צריך שום הבהרות עוד. זה יריץ

          את הנתבע שלך מבית-דין אל

          בית-דין. אם הוא ביום הפירעון

         עוד יעמוד מרדן על הרגליים,

          אוריד אותו פרקדן על הברכיים.

דיאנה: מי זה?

לה-טריק:           פרקליט, והקליינט ששם -

          פייטן.  

דיאנה:            החוק הולך כל כך בָּלוּי,                    

          והפיוט כזה נוצץ?                       

מרלי:                             תתני

          לַשחקנים קצת לדבר, ואז

          זה ייגמר יותר מהר!

פרקליט:                               תן לי

          לראות. זאת רשימת המלאי שלך?

פייטן:  כן, הסחורות שלי והתעריפים

          כפי שנמסרו לבעל החוב.

דיאנה: "סחורות" הוא אומר?

לה-טריק:                              נכון, בָּאנטי-פה

          פיוט נחשב סחורה שווה, למרות

          שיש גם סרבּנֵי תשלום כמו כאן;

          רק פה החוק הוא בעד הפייטנים.

פרקליט (קורא): "נמסר לשימושו של מר חבר-

          מועצת-העיר זומזום מוניציפּל,

          כדלהלן: וּואן' - "

          הממ, אני לא יכול לקרוא; הכתב

          שלך אסון, וטעויות הכתיב -

          שואה. תקריא אתה, בבקשה.

דיאנה: חברי מועצת אנטי-פה של לונדון

          אוהבים שירה?  

לה-טריק:                      יותר מכפי שאצלנו

          הם אוהבים כוס תה ועוגיות.

          אבל הם אָיומים בְּתשלומים,

          גרועים יותר מבני-טובים אצלנו,

          חלקית מחוֹסר כסף וחלקית

          מחוסר שכל.

דיאנה:                    לְאנשי ציבור

          חסר כסף - ושכל? זה נפלא!

פייטן:  וּואן, על שלוש בלדות אדוקות

          שתזמרנה הבתולות מִרחוב

          החלונות למשוך לעבודת

          הקודש את בנותינו ונשותינו -

          עשיריה כל חתיכה. זה הוא

          עצמו סיכם.

פרקליט:                  מחיר סביר.

פייטן:                                      ב', שנים-

          עשר המנונים שנתית לְמקהלת

          "זמירֵי הכּלא" לשבח את

          חמלת העיר, על כל שיר לְאסיר -

          עשיריה.

פרקליט:                מתחיל להצטבר.

דיאנה: למה הוא מדבר, המשורר,

          בטון כזה מתון?

לה-טריק:                       זה קול מאד

          שקוּל, בסטייל יראת-שמיים.

דיאנה:                                       אה,

          אני זוכרת: הרופא אמר

          שכל המשוררים הם דתיים

          בָּאנטי-פה. אבל איפה הרופא?

          ואיפה הבן שלך, מרלי שלי?

לה-טריק: עזבי עכשיו.

פייטן:                       שלוש. חמשיר

          עם כל הנאומים וְאִמרות השֶפר

          שהשמיעו אבותיו ועמיתיו  

          בַּמועצה עשרים קדנציות.

פרקליט:                                    זה

          חמשיר מבטיח.

פייטן:                          הוא הבטיח עליו

          חמישיה. דִי: סט שירי הלל

          שיהיו תלויים לו בַּסלון, בַּגן,

          סביב הקירות, בַּלובּי, בּפּרוזדור,

          עם כל פעילותו הציבורית         

          מאז שהיה לבלר, מזכ"ל, מנכ"ל

          ועד בכלל, אלף שורות ביחד.

פרקליט:  זה כבר נקרא סכום! אלף חרוזים?

פייטן:  שזה, בתעריף העירוני -

          דהיינו ארבעים על כל עשרים -

          שמונָה פראנק, שש לירטות ושמונָה

          שקלים.

פרקליט:            טוב, הלאה.

פייטן:                                 חַמְסָה: שיר קינה

          לאשתו גברת מוּנִיצִיפּל על מות

          סוסה אחת מהכּרכרה שלה,

          סוסה שהיתה יקרה לה מבִּתה,

          שהיא עקומה -

דיאנה:                      אז מי הבהמה!?

מרתה: הה, הה, הה!

ברברה:                  די, די, מותק.

מרתה:                                        זה נכון,

          בא לי לבכות על הבת המסכנה,

           בטוח לא יהיו לה ילדים.

          'סתכלי עלי 'בקשה: אני לא גם-

          כן עקומה?

ברברה:                  לא, לא, תשבי לך. 

פייטן:                                                סֶקְסְטוּס:

          איגרת אהבה בשם הבן

          שלו, מוּניציפּיצי, וסיפור

          חייה הצנועים של העלמה

          אנה אַנֶמְיה - בעיבוד שלי -

          לשימוש מיטב בנינו המחזרים

          אחר גבירות-עיר אלמנות מעידן

          התרח.

פרקליט:           זה יוצא סכום רציני.

          ארביץ בו את מיטב הפרוטוקול

          עד שיצרח "די, משלם הכל!" 

          ואז, מול חרפתו של החמור,

          אשיר "למנצח שיר מזמור".

דיאנה: העורך-דין אומר ת'טקסט של המשורר.

לה-טריק: הוא מעמיק יותר. המשוררים

          באנטי-פה כבדי-לשון, אבל

          קלי כתיבה.

פייטן:                   על הייעוץ ועל

          העידוד - קבל שכר כפול. (מציע כסף)

פרקליט:                                  אתה

          רוצה להעליב אותי? אני לא

          לוקח שום שכר אני, לא אחד

          ולא כפול. החזק את כספך,

          אחרת לא תחזיק אותי. די, די,

          אתה תרתיע לי קליינטים. 

פייטן:                                    אז

          תרשה שאשלח דבר-מה לאשתך?

פרקליט: אפילו לא פתגם, שלא יזיק

          לך שום פגם.

פייטן:                     האזהרה נרשמת.     

           (יוצא)

דיאנה: איזה פרקליט ישר דלפון זה!

לה-טריק:                                      הם        

          כולם שם ככה.

          (נכנס קפיטן צעיר ומהודר)

פרקליט:                         קפיטן! שלומות.

          טיפלתי בשתי התביעות שלך

          יומם ולילה. 

קפיטן:                   והתוצאה?

פרקליט:  האמת היא, הנתיב הכי מומלץ

          שלנו - לא לגשת לְמשפט.

קפיטן: כי למה? לא ייצא לי שום פיצוי אז.

פרקליט:   ייצא, מהֶסדר בין הצדדים, יותר

          ממה שבית-דין מסוגל לפסוק,

          על פי מה ששקלתי. ואדוני,

          אני, כשגישור הוא אפשרי,

          ממליץ לא להעיף או להנחית

          כדור במגרשי בית-המשפט.

דיאנה: ישר כמו סרגל. אם הוא עני,

          אין פלא.

לה-טריק:             נשיקה על פקחותך! (מנשק אותה)

מרלי:  כל הזדמנות יפה לו!

קפיטן:                            מה אתה

          אומר לי, אדוני?

פרקליט:                          לחשוב טיפה

          מה טיב שתי תביעותיך, ויריביך:

          ראשית, האשמְתָ בִּתקיפה רכּב

          של כרכרה שהרביץ לך עד זוֹב.

דיאנה: איזה גס-לב ירביץ לְאלגנט

          כזה שיק, ועוד קפיטן?

קפיטן:                                 הרביץ

          הרביץ, בחיי החרב היפה

          כאן; הוא פצע לי ת'זרועות, כתש

          צלעות, תפר לי ת'סרעפת, עד

          שלא היה לי לב מאז לשלוף

          חרב. אז שאני אסגור ת'תיק

          בלי שהנקניק יפתח ארנק?

פרקליט:                                    התיק

          בַּכּיס, אם רק תשמע עצה. תחשוב

          על התביעה השניה שלך, נגד

          סָפּק נוצות הכובעים שלך,

          על הסגת גבול ועל הטרדה

          שהוא טורד לך עם הפצרות

          ונדנודים לא לשלם לו כסף,

          אלא לדחות.

קפיטן:                     נגד כל הגיון!

          ארבע שנים אני קונה אצלו

          נוצות ולא שילמתי אגורה,

          והוא מציק לי נואשות לשמור

          על הממון, כאילו אני לא

          חייב לו כלום. רודף אותי ולא

          נותן לישון! אני נשבע לך

          בנפנופֵי מה שאני חובש -

          (מנפנף בכובעו מעוטר הנוצות)

          יש לי ממנו עוד עשרים נוצות   

          פלוס, מושלמות ולא משולמות.

          והוא מנדנד לי רק להתאפק

          עם התשלום, לקחת זמן! שנה

          שאני לא מעז לאכול בבית

          מפַּחד שהוא או-טו-טו יצוץ.

          איך "תגשר" את זה או את הספור

          עם הבריון הזה מהכרכרה

          שהעז להרים יד נגד איש צבא?       

פרקליט:   איך? בקלות. כן, ככה: הרכּב

          דלפון, גם בַּמשכורת השנתית

          שלו הוא לא יפצה אותך.

קפיטן:                                    לא, אל

          תגיד לי "יפצה אותי", אני  

          נזכר איך הוא פצע אותי.

פרקליט:                                  אז אם

          אתה חייב לָהוא, נגיד, עשרים,

          החוב עובר אל הרכָּב, והוא

          יפתור לך את זה בשתי מכות.

קפיטן: עוד שתי מכות?

פרקליט:                       לא, הוא יכה את

          הנוֹצוֹתְניק עד שיקבל

          ממנו כסף.

קפיטן:                   זה יְרצה אותי,

          ובש'יל לתמוך בו גם אשלח אליו

          עוד לָקוחות מהדרגה שלי.

פרקליט: אז תן לי לטפל בזה. יהא

          ידוע על פי דין עד יום הדין:

          לְחיָל אין מרביצין או מנדנדין.

          לך ותשמור על כספך.

קפיטן:                              תודה!

          (יוצא)

דיאנה: פרקליט כזה ישר! איך הוא דואג

          לאיש צבא שמתפרנס בקושי.

     (נכנסת אשה במכנסי עור)

          אבל מה זה? אשה?

לה-טריק:                              כן, שאִמצה

          את האופנה האחרונה בעיר,

          של כנופיות רחוב, אש להבה.     

דיאנה: זה עור של שור, או עגל? לי נראֶה

          שהיא יכלה לקרוע בְּמכות

          גדוד שיכורים, או אוהדים שרופים, 

          או - מה שמם, נוער הזוועות?        

          אם בעלה הוא מין זקן, קנאי,

          שלא יכול לספק אותה יותר

          מרוב הבעלים העתיקים,       

          היא מכניסה לו בטח באבי-

          אביו.

מרלי:           יפה מאד. המחזה

          מתחיל לשעשע אותי.

          (הפרקליט קורא במסמכים)

אשה במכנסיים (לפרקליט): אני מחכה לדבר 'תְך, אדוני.

          אני צריכה להתייבש כשאתה

          נובר וְמתברבר בַּחִרבּושים

          שלך ?

פרקליט:          אלף סליחות, גברתי.

דיאנה:                                         "גברתי"

          הוא קורא לה?

פרקליט:                        התקדמתי לא מעט

          בעניינך בָּרשות העירונית.

אשה במכנסיים: אבל יתנו לי להתאגרף או לא? [/ אבל אני יקבל את הקרב-אגרוף?]

פרקליט: שימי לב במטותא לדרכֵי     

          הפעולה שלי בַּצינורות,

          לַחישובים והקוֹנְטרה-חישובים

          בַּטקטיקה אל מול הַפּרקטיקה

          לקראת המטרה הרצויה.

אשה במכנסיים: סְאֶמ-אֶמו על הצינורות שלך,

          הפָּקה-פָּקה והטקטי-קקי.

          תביא לי אותה תכלס, מפליץ יושר.

          יש לי אישור לקרב?

פרקליט:                                אז ככה: כן.

          זה המסמך.

אשה במכנסיים:        עכשיו דיברת כמו

          עורך-דין, הנה השכר שלך.

פרקליט:  בשום פנים, גברתי הענוגה.

אשה במכנסיים: תיקח או שאני יפוצץ 'ךָ ת'גוויה

          לְדק יותר מהגלימה שלך.

פרקליט:  סליחה, אבל...

אשה במכנסיים:            אז אני מוכרחה

          לקחת אותך בידיים?

פרקליט:                                סטופ!

          אני לוקח.

דיאנה:              מסכנון! מוכן

          גם לקבל כספים, רק לא לחטוף

          מכות. אצלנו עורכי-דין חוטפים

          ים כסף ונותנים מכות קשות.

אשה במכנסיים: כעת, מזל, הכל יכול לקרות.

          לַנצחון - או אל מות גיבורות.  

          (יוצאת)

לה-טריק:   שוּחק מאד יפה, זה.

דיאנה:                                  היא יוצאת

          עכשיו לקרב אגרוּף?

לה-טריק:                              את זה תראי

          אחר כך.

          (נכנסים קבצן ואלגנט צעיר)

דיאנה:             מה זה, מה זה? איזה בן-

          טובים, או אלגנט, שמתנסה

          במלאכת הקבצן - שמלמד

          אותו, נדמה לי.

לה-טריק:                     את לא רחוקה

          בכלל.

קבצן:               סלח לי מאד. אמנם מעת

          לעת תמכתי בך, בלי שום תקווה

          או כוונה לזכות ממך להֶחזר;

          לא-לא, גם לא תודה או הכרה

          על המענקים אשר נידבתי.

אלגנט: אבל, דוד, בטובך -

קבצן:                              אבל כעת,

          כשהַכנסָתי הנוכחית אינה

          מַסְפּקת לי, אתה מעיק עלי

          בְּהפצרות לתרום מה שעלול

          לגרום לי נזק כלכלי חמוּר?

דיאנה: איזה מין פראזות יש לו, לַנואם

          בִּסמרטוטים!

לה-טריק:                    בָּאנטי-פה פּוֹשטֵי-

          יד הם מוֹדֶל של אצילות.

אלגנט:                                    אם לא

          חמשת-אלפים, עשה טובה,

          תזרוק לי חֵצי, אדוני הדוד;

          אילו ידעת כמה זה נחוץ לי,  

          ולאֵילו מצוות זה ישמש

         לי, לא היית מקמץ, אני

         יודע, בַּצְדקה שלך.

דיאנה:                          ובאיזה

          רֶגש הוא מתחנן לִנדבה!

          יוצא שאם מיטב האצילים

          הם קבצנים, מיטב הקבצנים

          הם אצילים בָּאנטי-פה. כמה

          הכל הפוך!

קבצן:                   אמור-לי, באילו מין

          מצוות תשקיע כסף, לוּ היה

        לך?

אלגנט:         אֶלף הייתי מפזר

          על אוסף של רומנסות אהבה,

          ועוד מיני שופרא-דְליריקה,

          לתת לְסבתא היקרה לי. היא

          זקנה מאד, אתה יודע, והיא

          תשמח לצלול בים של דמיונות.

          אני יודע שתמורת זאת היא

          תשלח לי פודינג, נקניקים, אוזני

          חזיר בְּחומץ וחמאה בְּמלח

          לכל החורף. כך אחסוך את כל

          מה שהקציב לי אבא לבגדים,

          אלמד סָפוּן בַּחדר בלי לצאת

         לְמסעדות.

דיאנה:               הוא כנראה סטודנט.

קבצן:  קח אלף, קח.  

אלגנט:                  עוד אלף אשים על

          סוסי-עץ ורעשנים לסבא,

          שהרגליים והשמיעה בוגדות בו.

          ו, לחדד לו את הראיה -

          דחליל, לקלוע בו חצים, בז'אקט

          ירוק, ממֶשי. הוא יכריח את

          אבי לשלוח לי בתור תמורה

          ז'אקט משי אדום, אחרת הוא

          יבכה עד השמיים.                

דיאנה:                             ערמומי,

          אדון סטודנט.

קבצן:                     נשאר לי סך הכל

          שכר לָעורך-דין שלי; אם לא

          ידרוש אותו, אני נותן לך.

דיאנה: בחור, הוא לא ייקח גרוש, זה ברור,

          מקבצנים, אני יודעת.

לה-טריק:                            את

          טועה.

דיאנה:            אני אדבר אתו בעצמי

          שיְוותר.

מרלי:              לא תדברי! מה, גם

          תהיי לי שחקנית? או במאית?

          גם תדאגי איך זה יופק?

דיאנה:                                   איך מה

         יופק?

מרלי:            השחקנים יָראו לך, פאק

          יו, מה יו פאק! אולי חסר להם

         מי שתשחק זונה.

לה-טריק:                         מר מרלי, פוי,

          אתה מגזים מדי.

מרלי:                         והיא מקסימה

          מדי בעיניך בשבילי, אה? אז,

          אם זה חוקי לטעמך, תחזיק

          אותה; אני אלך.

לה-טריק:                        עכשיו אני

          מוחה! שב, ותשב כמו בן-תרבות,

          עד סוף ההצגה! אם לא, אני

          אנעל אותך, כשם שאני לה-טריק

          בַּדם.

מרלי:           נו נו, אין לי מלים.

(שורק שיר פופולרי דכאוני. [YESTERDAY יכול להתאים])

פרקליט:   תן לי את שכרי; אחרת לא מקשיב

          לך.

קבצן:          אני דלפון, אדון; כל מה

          שאני משיג זה רק מנדבוֹת

          של רחמנים; בבקשה -

פרקליט:                                  תבין

          אותי. היום צריך לדון בתיק

שלך, אם לא - אתה אבוד סופית.

          עוד רגע מתיישב כבוד השופט.      [/ כבוד השופט בדרך לָאולם.  

          פתח כיס, או שאתה טפש מופת.  / פתח כיס, אם אתה לא כסיל מדופלם.]

          (יוצא)

קבצן:  ארוץ אחריו, אפציר בו, אתאמץ.

          למקבֵּץ אסור להתקמץ.

          (יוצא)

אלגנט: עשה את זה. אני רץ אחריך,

          לשמוע את הדיון.

          (יוצא)

דיאנה: אנטי-פואיסטי בהחלט! אצלנו

          העשירים רצים אחרי עורכי-

          הדין, והקבצנים אחריהם,

          פה הקבצן רץ אחרי עורך-דין,

          ואחריו רץ העשיר.

לה-טריק:                          סיכום:

          פרקליט הוא פה קבצן, ואת הקבצן

          יושיע רק פרקליט.   

דיאנה:                           אז למה-זה

          הפרקליטים לוקחים מקבצנים

          כספים, ולא מאחרים, שרוצים

          לתת?

לה-טריק:          את כל הכסף הם שולחים

          לַפרקליטים שלנו, כדי לסתום

          להם ת'פה כשהם מקללים

         קליינטים עניים שעליהם

          לייצג חינם.

דיאנה:                    זה מחמם ת'לב.

          רק כנראה הכסף לפעמים

          הולך לאיבוד בדרך. אבל, לורד

          נחמד שלי, למי הקבצנים     

          פונים לנדבה בכדי לשכור

          יעוץ חוקי, אה? מי הם התורמים?

לה-טריק: מלווים בריבית, מלווים בריבית.

דיאנה:                                            אז יש

          מַלווים בריבית גם באנטי-פה?

לה-טריק:                                        כן, הם

          היו, הווים ויהיו תמיד

          עד לְהתנצרות כללית של היהודים.

דיאנה: אבל שלנו, אני חוששת, לא

          כאלה נדיבים. מי המַלווים

          לָאנטי-פּוֹאים?

לה-טריק:                      חיילים, אנשי

          שררה, וכאלה שנחשבים אנשי-

          דת אדוקים של הכּנסייה.

דיאנה:                                  כמה

          שהם אנטי-סְטוקְרָטים מאתנו!

לה-טריק (קורא): למה אתם לא נכנסים? נרדמתם?

          (נכנס סיידשטיק)

סיידשטיק: מר לורד, העלם המשוגע -

מרלי:                                            מה אתו?

סיידשטיק: שוטט לו אל מאחורי הקלעים,

         סקר, בחן את כל האביזרים:

          פסלים, דמויות אלים וענקים,  

          פלנטות, מסכים, בד כוכבים,

          חיות-בר, מפלצות, בובות, שדים, 

          קסדות, כלי נשק, מסכות, פאות,

          זְקָנים, עוגות קרטון ופָּאי מדיקט.

לה-טריק:  היי, תקצר. שהתיאור שלך

          לא יתמשך כמו הסקירה שלו.

סיידשטיק: אם הוא חשב שזו איזו טירה

          מכושפת, או מקדש עתיק גדוש

          אנדרטות משונות ומוזרות,

          אנ' לא חופר במחשבות שלו.

          נראָה שהוא די מתפלא, אבל

          עמד יציב. ואז, בבת אחת,

          בכוח של אביר כפול שלוש,

          בזרוע חזקה כפול שלוש

          כפול, חוטף ת'חרב והשריון

          שבהם שיחקתי את קינג ארתור, רץ

          בין האבזרים שהוזכרו לעיל,

           הורג מפלצת אחרי מפלצת,          

          לוקח ת'בובות בַּשְבי, מפיל

          ת'ענקים, מטיח 'ת כל השמונצים

          והנוצצים שלנו אל הקיר.

          ואז קולט פתאום למעלה את

          הכתר ואת בגד המלכות,

          שלידם, סתם במקרה, היו

          תלויות המסכות של השדים,

          והבגד-גוף המצויר עם אש

          ולהבות - את אלה הוא משליך

          בְּזעם; ו, אחרי שהוא חותך

          את פרצופי השְאוֹל המכוערים

          לפרורים, תופס באצילות

          את נזר המלכות, מכתיר עצמו

          למלך אנטי-פה, ומאמין

          שעם הכיבוש זכה בממלכתו

          בְּצדק.

לה-טריק:             שייהנה בָּאשליה.

סיידשטיק: דוקטור קַפְּסוּל השקיט אותו, סיבן

          לו את האוזן, אז אפשר לומר -

          אין קטסטרופה. הוא מתחיל למשול

          בכוונה להתאים לְארץ זו

          את מנהגי ארצו. והוא מינה

          ת'דוקטור לַשר הבכיר שלו,

          שאני אמור להיות לו המזכיר;

          תראו חצר מלכות מאורגנת טוב.

לה-טריק: אני רואה כבר את התוצאה,

          כמו שהדוקטור מכוון אותה.

          תמשיכו עם ההצגה. ושהוא

          יראה אותה בכל מצב שהוא

          רוצה.

סיידשטיק:        הלכתי, אדוני.

          (יוצא. לה-טריק מתלחש עם ברברה)

דיאנה:                                  תאמין

          לי, אימפּרוזַטור זה - אני לא יודעת

          איך עוד לקרוא לו - מוצא חן בעיני       

          עם המשחק פּגז שלו יותר

          מכל השאר.

מרלי:                       כדאי לך לבקש

          אותו מאדונו.

דיאנה:                     נראה לך?

          הוא עסוק. אם לא, הייתי משכנעת

          אותו.       

לה-טריק:            אנא עשי זאת, גברת לוגו.

          (למרתה): לכי איתה, גברתי הענוגה.

          עשי כל מה שהיא תבקש. ייצא לך

          מזה ילד.

מרתה:               אני אעשה כל מה

          שמישהו יבקש 'תי בשביל ילד.

מרלי:  דיאנה, אל תשאי לשווא את שמך,

          שם של אלת הטוהר, ותשחקי

          אתו חיה רעה.

דיאנה:                       וגם אתה

          אל תעשה מעצמך קרנף

          לפני שיש לך קרניים. אם

          יהיו, תגיד תודה לעצמך.

          לא העזת, מקנאה, להשאיר אותי

          בבית, אז כיוון שאני כאן,

          אני אראה, אכיר, ואמלא

          את צו האופנה; אם היא דורשת קצת

          ניאוף, מה לעשות.

מרלי:                              עכשיו חבל

          שבני לא באמת באנטי-פה

          רחוק כמו שהוא חושב, והסכנה  

          הזאת היתה נחסכת לי.

לה-טריק (לברברה):                   הנה,

          תוּדְרכתְ.

ברברה:                 ואבצֵע, סמוך עלי.

          (יוצאות ברברה ומרתה)

דיאנה: איך אתה מדבר? אתה מעדיף

          לאבד את הבן שלך מאשר לשמֵח

          את אשתך? רואים איך 'תה אוהב

          טוב את שני הצדדים!

לה-טריק:                             נו, מה עכשיו

          קרה כבר?

מרלי:                   כלום, כלום.

          (תרועה)

לה-טריק:                                  שבו, השחקנים

          עולים.

(נכנס סיידשטיק בתור המושל, בלוויית נושא-שרביט, נושא-חרב, קצין; השרביט והכתר מושמים על השולחן. המושל מתיישב)

דיאנה: מה הוא, הוא מלך?

לה-טריק:                           לא, מושל העיר,

          וגם שופט עליון בַּמועצה

          האזורית.

מרלי:                   ממשל מופת ממש

          הולך להיות לעיר הזאת!

     (נכנסים פרגרין ודוקטור קַפְּסוּל)

לה-טריק:  זה מלך. מכירים?

דיאנה:                             זה הבן שלך,

          מרלי שלי. תואיל עכשיו לשמוח.  

מרלי:  ת ו א י ל י  לא לבחוש בָּהצגה

          כמו באיזה בישול ארוך שלך,   

          אחרת זה לא ייגמר.

דוקטור:                              כעת

          יִראה כבודו פתרון של סוגיה

          חוקית.

סיידשטיק:          קצין!  

קצין:                            כבודו.

סיידשטיק:                                  נא להזמין

          את הנתבע והתובע פנימה.

נושא-החרב: והיועצים שלהם והעדים.

סיידשטיק: מה זה!? וממתי אתה פותר

          לי סוגיות, א ד ו ן  נושא כלים?

          אתה מזמין עדים ויועצים

          בְּתיק שאני צריך לשקול, אני

          צריך לשפוט, הָאוּ? שיֵשבו לי על

          הראש, לי?, יטחנו בשכל, לי?,      [/ הראש, לי?, יקשרו ידיים, לי?,]

        עורכי דין? ועדים? האו? לא, תדע

          שאני יכול לתת פסק-דין, צודק

          או לא צודק, בלי כל ההוכחות

          וההגנות המיותרות האלה!

          תמסור לָעורכי-דין שיסתלקו

          וינפנפו באוזניים, אם עוד יש

          להם, והעדים שישמרו

          על הגרון כדי לנבא מזג-

          אוויר סביר. תביא לי הנה רק

          את הנתבע והתובע - לא,

          קודם את הנתבע. אני לא אקשיב

          לאף תלונה עד שאבין מה יש

          לַנאשם לומר בעד עצמו.

     (יוצא הקצין)

פרגרין: צדק מושלם כזה עוד לא ראיתי.

          אם הוא ימשיך כמו שהתחיל, אגמול לו

          בתואר של -

          (נכנסים האדון הקצין)

סיידשטיק:                  טוב, אדוני, אתה

          הנאשם או המתלונן פה, האו?

אדון:   שניהם, לאור הנסיבות, כבודו.        [/ יצא שגם זה וגם זה, כבודו.]

סיידשטיק: אנ' לא יכול לשמוע שניים יחד.

          דבּר קודם כאילו אתה נאשם.

אדון:   זה שתובע מתלונן -

סיידשטיק:                       אנ' לא

          אשמע תלונות. אמרתי, תדבר

          להגנתך.

אדון:                  על משי ועל בדים

          שהוא שלח לי -

סיידשטיק:                  הוא סוחר בדים,

          האו?

אדון:              כן, כבודו. אז הוא לא מתלונן -

סיידשטיק: את זה אני אוהב.

אדון:                                על חוב כספי

          או של סחורות. אבל הוא מתלונן -

סיידשטיק: שוב מתלונן? מה, אתה מִתחכּם

          לי, האו?

אדון:                 בנוגע לאשתו.

סיידשטיק:                             לאשתו?

          בנוגע? האו! נו, זה, אני מודה,

          קורה לַבעלים הכי טובים.

          תמשיך.

אדון:               על כסף אספק אותו

          פי שתיים, גם את הסחורה אחזיר

          לא מחוּללת, לא מוכתמת.

סיידשטיק:                                בלי

          קמטים, בָּאריזה.

דיאנה:                       איזה שופט

          מוזר ולגלגן זה!

אדון:                          אבל הוא

          שלח את זה בתנאי שאספּק

          את האשה שלו.

סיידשטיק:                   תשלם לו עם

          הגוף שלך, אם אני לא אסחט

          מן החזה חמלה כדי לנחם

           אותה בִּמקומך. קרא לתובע!

          (יוצא הקצין. לאדון):                 

          אתה, עמוד בצד.

דיאנה:                          זה הג'נטלמן

          המִשְתפן שהבריז לה לאשתו

          של הסוחר-בד הנחמד. הלוואי

          שהשופט יעשה ממנו אות

          ואזהרה.

          (חוזר הקצין, עם אזרח)

סיידשטיק:              אתה, גֶש-גַש. לא, בן-

          אדם, יותר קרוב. אני יודע

          שהפרצוף שלי מַשפּריץ אֵימה,

          ושאזרח מעדיף לוותר על חוב

          מאשר שהשופט יחשוף את טיב

          העסקאות שלו. דבּר בכל

          זאת, בעל-פה ללא הפנקסים

          שלך, ובלי לפחוד שזה ייצא

          לרעתך בַּדין. מה בדיוק

          אתה דורש? איזה סיפוק אתה

         תובע מהאדון?     

אזרח:                      שכה  יהיה 

          לך טוב, ידיד -

נושא-חרב:                 ידיד? חצוף!

סיידשטיק:                                      יפה

          אמרת,  נושא חרב. 'תה מבין

          את תפקידך: לנשוף על הנישוֹם

          שלא ינשום.

אזרח:                   שכה יהיה לך טוב,

          אדון, שכה יהיה טוב לכבודו -        

סיידשטיק: הו הו! אזרח אינטליגנטי! עם

          הזמן הוא בעצמו יישב על ג'וב

          נשגב.

אזרח:               אני לא מבקש סיפוק,

          רק שישביע את רצון אשתי.

          מה הדרישות שלה, את זה רק היא

          יודעת הכי טוב. יעשה לה טוב,

          יעשה לי טוב, שכה יהיה רק טוב

          לאדוני, כלומר כְּלוֹמוֹ, כְּלוֹמְךָ,

          כבודו. אבל עד שיספק אותה,

          אנ' לא יכול לסגת מהתיק

          ולקפל ת'פרוצדורה. 

סיידשטיק:                         לא

          יכול?

אזרח:             לא,  אוי לי, לא יכול, ולא

          אמצא שלווה או מנוחה בבית,

           שכה יהיה לי טוב, כבודו, שכה

          כבודך יידע רק טוב, מה הוא סוחר

          עם אשה יפה ללא אשתו, שכה   

          יהיה לו טוב? כי בלי סיפוק היא לא

          אשה. זכוֹר שאנחנו הסוחרים

          מתפרנסים מג'נטלמנז, שכה

          יהיה לך טוב, והנשים שלנו 

          עובדות מול שנינו פיפטי-פיפטי. אם

          הג'נטלמנז דופקים ת'עסק עם

          אשתנו, אז אשתנו לא אשתנו,

          ואנחנו סוחרים שנדפקו,

          שלא נדע, שכה תדע רק טוב,

          אדון כבודו, שיהיה לך טוב, רק טוב.

סיידשטיק: דיברת מהלב.

אזרח:                           אבל - שכה

          יהיה לי רע, כבודו הטוב, שיהיה

          לך רק טוב - הג'נטלמנים לא

          חושבים על הצרכים שלנו, על

          השאיפות שלנו, שיהיו

          לנו בנים כמוהם, ג'נטלמנים.

סיידשטיק: שמע, אם הג'נטלמן שופך את כל

          הרכוש שלו עליך, לא יוצא

          שהבן שלו יורש את זה?

אזרח:                                    נו מה

          נגיד, שכה יהיה לך טוב, כבודו,

          אדון טוב, שתדע רק טוב.

סיידשטיק:                                ברור,

          מול זה אפשר לומר כל כך מעט

          שאתה לא אומר כלום. רבותי,

          נראה שאתם עקשנים, עומדים

          על שלכם -

אדון:                     כבודו, כדי ששלי

          לא יעמוד על אף אשה מלבד

          שלי, אסכים ללכת לבית-סוהר.

אזרח: שכה יהיה לי מר!

דיאנה:                          אם ג'נטלמנז

          אצלנו היו כמו באנטי-פה,

          אוּ-אה, השוק היה נופל, בתי-

          הסוהר מתמלאים!

אדון:                              אני מוכן

          לתת לו כל פיצוי אחר: הֶחזר

          של הסחורות, ואת כספו כפליים.

סיידשטיק: לא רלוונטי.

אזרח:                        איי, איי, איי, שכה

          יהיה לי מר, אין לי שום אינטרס

          שיכלאו אותו, שכה יהיה

          לי רע, כבודו הטוב, מה טוב ייצא 

          לי מהגוף שלו אם הוא יוגף

          באיזה אגף?

סיידשטיק:              לשתוק. אני צריך עכשיו

          להביא את הגזר-דין שלי. ואתה

          על הבִּזְיון שלך - שהוא גדול,

          כזה שאם לא ייענש עלול

          להתפשט בָּעיר כמו רעה

          חולָה ואדונים יזניחו את

          נשות הסוחרים - אני צריך

          על הבִּזְיון הזה לגזור לך

          ניזוּר מכל אשה אחרת עד

          שתספק את אשת האזרח

          הזה והיא תתן לך פורקן

          שחרור. ככה רוצה הצדק. בְּרם,

          כיוון שאני אחד-העם (מצד

          ההשכלה) אנהג בך במשוא-

          פנים יפות, ומכיוון שאני

          גם ג'נטלמן (מטעם המקצוע)

          אמלא במקומך את תפקידך

          כג'נטלמן כלפי אשתו. אני

          על כן גוזר כך: שאתה תביא

          לי ת'סחורות שלך הנה לבית-

          הדין - יש לי תיבה פה שתשמור

          אותן כאילו הן שלי - ואתה

          תשלח אלי את אשתך. אני

          יספק אותה אישית; תסמוך עלי,

          אני כבר אאזן את המאזניים.

          החוק עיוור, שופט - יש לו עיניים.

דיאנה: ורגשות, אדון לורד, אין להם

          באנטי-פה?

מרלי:                   מה  זה נוגע לך?

קול מהקלעים: לְפנות ת'בית-משפט.

לה-טריק: לְפנות ת'בית-משפט. 'תה לא שומע

          את הלחשן? שופט, איבדת ת'

          אוזניים?

סיידשטיק:           לא. (לקצין): לְפנות ת'בית-משפט.

          חיבוק, שניכם, וסוף לַפּרשה.

          שלח ת'סחורות, אתה את האשה.

          (יוצאים קצין, אזרח ואדון)

פרגרין: צדק מופלא מאד.

          (סיידשטיק מסיר את תחפושת השופט)

דיאנה: יוֹוּ, אימפרוזָטור היה השופט!

          ולא זיהיתי אותו כל הזמן.

מרלי:  אח, איזו רשלנות!

דיאנה:                            עכשיו נראֶה לי

          שהוא גבר משובח יותר מקודם.

          בטוח שאוהַב אותו.

מרלי:                            בטוח,

          בטוח שאת לא, כן? לא! מה?

דיאנה:                                          ו,

          אני חותמת, מהנאום-סיכום

          שלו, שהוא אוהב יפֶה אשה.   

          כי הוא אמר, אם שמת לב, שהוא

          יספק את אשת האזרח בעצמו.

          לדעתי אשה של ג'נטלמן

          יותר תנעים לו.

מרלי:                         איך את מדברת!

          (סיידשטיק כורע ברך, ונושק לידו של פרגרין)

דיאנה: מה הוא עושה עכשיו, תסביר לי?

פרגרין:                                               כְּרע

          שוב ברך. תנו לי חרב, מישהו.

לה-טריק:  המלך יכתירהו לאביר.

סיידשטיק: יורשה לי לבקש, הוד מלכותו,

          שיעכב את הכבוד הלא-

          ראוי עד שיברך את פני העיר

          בזיו פניו. יואיל להתארח

          בנשף עירוני, ילך בעיר 

          חופשי, יוציא לו מקופּת העיר

          כל סכום אשר יואיל להתחשק

          לו.

דיאנה:         איזה נתינים באנטי-פה!

לה-טריק: אין אוהבים כמוהם בעולם.

פרגרין: אמרתי, תנו לי חרב! מה, צריך

          לקרוא פעם שלישית?

לה-טריק:                               לא, לא, קח את

          שלי, הוד מלכותו.

פרגרין:                            שלך? ומי

          אתה?

דוקטור:              לורד נאמן, גם הוא אחד

          מנתיניך.

פרגרין:               נאמן - אולי;

          נראֶה מאד פשוט.

מרלי:                            'בקשה, דיאנה,

          בואי נחמוק עכשיו שהוא עסוק.

דיאנה: אבל איפה הכלה שלך?

מרלי:                                  הלכה

          הביתה בטח, עם הגברת לוגו.

דיאנה: אתה חי בטעות.

מרלי:                         ואת זונה

          במצח נחושה!

דיאנה:                    אנ' לא יודעת

          מה הקנאה שלך תעשה ממני.    [/ לְמה הקנאה שלך תהפוך אותי.]

פרגרין (משליך ארצה את חרבו של לה-טריק):

            לא, לא רוצה את זאת! הב לי-נא את

          נשק האצולה הזה. (מצביע על חרבו של נושא החרב)

לה-טריק:                            תְהב לו.

נושא-חרב (הצידה, ללה-טריק): זה אביזר של תיאטרון, מיי לורד,

          בלי להב, רק ציור על הקרטון.       [/ בלי להב, רק ציור כזה על דיקט.]

לה-טריק:       גם חרב הצדק, ממה שהוא יודע.

          (פרגרין מנסה לשווא לשלוף את החרב מנדנה)

פרגרין: היא מכושפת.

סיידשטיק:                  על כְּתפִי בכל זאת

          יואיל מלכי לתת לה שתיפול זאת.

פרגרין: קום קומה, אבירנו המסור. 

סיידשטיק: אפציר, כבוד מלך, שכעת יסור  

          אל המשתה ואל הארוחה.

          לשם בני לווייתך ידריכוךָ.

פרגרין: בני לוויתי? היכן הם?

סיידשטיק (קורא):                  חושו, חִישטה!

          (נכנסים חמישה או ששה אנשי-חצר)

פרגרין: נאה מאד. הראו לי את הדרך.   

          (יוצאים פרגרין ואנשי-החצר)

דיאנה: אנחנו לא הולכים אל המשתה?

לה-טריק: אסור שהוא יראה אתכם עדיין.

          ארגנתי לשניכם מזנון פרטי

          בלשכתי, ושם, מן החלון,

          נראה לאן המחזה מוביל.

          תעדיף לנוח כאן? גם זה קביל.

מרלי (הצידה): מי עוד סוּנדל בְּעינוי כזה אי-פעם?

          יוצאים.