| < אחורה |  פריקלס -
תמונה 5. כורוס 2 |
קדימה > |
נכנס גָוּוֶר.
גָוּוֶר: ראיתם מלך מהולל
מסית בתו אֱלֵי משגל;
ולעומתו נסיך נפלא
הן בִּפעולה הן בְּמילה.
שִתקו אם כן; כך מתבקש
עד שחוֹצים פח ומוקש.
אַראה איך שליטֵי זמן מר
אִבּדו פרור - הרוויחו הר.
זה שנוהֵג כַּהֲלכה,
אשר מפי יישא ברכה,
שוהה בטארסוס, ונחשב
כאלילו של כל תושב,
ולתפארת פועלו
בלב העיר נבנָה פסלו.
אבל בשוֹרות קשות יותר
תִראו פה; מה לי לדבר?
הצגה אילמת: נכנסים מצד אחד פֶּרִיקְלֶס תוך שיחה עם קְלֵאוֹן, כל הפמליה אתם. נכנס מצד שני אדון עם מכתב לפֶּרִיקְלֶס. פֶּרִיקְלֶס מראה את המכתב לקְלֵאוֹן. פֶּרִיקְלֶס מעניק תגמול לאדון ומקדשו כאביר. יוצאים פֶּרִיקְלֶס ומלווים מצד אחד, וקְלֵאוֹן ומלווים מצד שני.
כבוד הֶלִיקָנוּס, בַּמכורה,
אינו גוזל כמו זְכר דבורה
דבש אחרים: בַּטוב יחפוץ,
ואת הרע ירצה לרצוץ.
נִדְרוֹ לְשליטו ינצור,
כותב לו מה אירע בצור:
איך תָלְיָרְד בא, אשר ביקש
בנשמתו להתנקש,
וכי בטארסוס מסוכן
להישאר החל מכאן.
אז פֶּרִיקְלֶס לַים נפלט,
שם איש עוד לא מצא מקלט.
הנה הרוח מתנפחת,
רעם מעל, גלים מתחת
קמים על ספינתו לרגוז,
היא מתבקעת כמו אגוז,
והנסיך, טֶרף כל גל,
מחוף לחוף מושלך, מוטל.
צִוותו נספָּה, הונו נכחד,
רק הוא נותר, ניצול אחד;
עד שעיָף גורל מקְצוֹף,
והשליכו אל נוחם חוף.
הנה הוא, את השאר ישלים.
סליחה על עודף המלים.
נכנס פֶּרִיקְלֶס, רטוב.
פֶּרִיקְלֶס: אבל שַכְּחו את זעמכם, כוכבֵי
מרום קוצפים! רוח, גשם ורעם,
זִכרוּ כי בן האדמה אינו
אלא חומר בידיכם, ואני,
כדין הטבע, מציית לכם.
הים זְרָקַני לַסלעים, גִלְגל
מחוף לחוף, והותירני חי, לחשוב
רק על דבר אחד - המוות הקרוב.
הלוואי שדי לעוצמתךָ בכך
שהיא נישלה נסיך מכל שיש לו.
משהושלך מקבר המצולה
למוּת בשקט פה יישא תפילה.
נכנסים שלושה דייגים.
דייג א': הי, גָ'קֶטוֹס!
דייג ב': הה, בוא ותאסוף את הרשתות.
דייג א': הלו, שְמָאטוֹס, מה אני אומר!
דייג ג': מה אתה אומר, המפקד?
דייג א': איך אתה זז! בוא כבר, או שאני אזיז אותך בריבוע!
דייג ג': נשבע לך, המפקד, אני חושב על המסכנים האלה שנגררו לנו מול העיניים בַּמערבולת ממש לפני רגע.
דייג א': איי, נשמות מסכנות, נשבר לי הלב לשמוע איזה זעקות מחרידות הם השמיעו בשביל שנעזור להם, כש - אוי לנו - בקושי יכלנו לעזור לעצמנו.
דייג ג': איי המפקד, מה אני אמרתי כשראיתי את הדולפין, איך שהוא זינק וניתר? אומרים שהם חֵצי-איש חֵצי-פיש. קללה עליהם, ברגע שהם מופיעים אני יודע שצפוי לי שְפּריץ. תהרוג אותי, המפקד, אני לא מבין איך הדגים חיים בים.
דייג א': איך? כמו שהבני-אדם חיים על היבשה: הגדולים אוכלים את הקטנים. אני לא יכול להשוות את העשירים הקמצנים שלנו לְדבר יותר מתאים מלוויתן: הוא משתכשך ומדלג, הודף את כל הדגיגונים לפניו, ובסוף טורף את כולם בְּבּיס. שמעתי על כאלה-מין לוויתנים על פני היבשה שלא יפסיקו לפעור את הלוע לפני שיבלעו קהילה שלמה, עם כנסיה-צריחים-ופעמונים כולל.
פֶּרִיקְלֶס (הצידה): מוסר השכל יפה.
דייג ג': אבל, המפקד, אבל אם אני הייתי השמָש, הייתי מתחבא באותו יום בְּמגדל הפעמון.
דייג ב': למה, בן-אדם?
דייג ג': כי הוא היה בולע אותי גם-כן, ואז כשהייתי אצלו בַּבטן הייתי מצלצל בַּפעמונים עד שלא היתה לו ברירה חוץ מלהקיא את הפעמונים, הכנסיה והקהילה ביחד. אבל אם המלך סִימוֹנִידֶס היה חושב כמוני –
פֶּרִיקְלֶס (הצידה): סימונידס?
דייג ג': היינו מטהרים את הארץ מהדְבוֹרים האלה ששודדים את הכוורת מהדבש שלה.
פֶּרִיקְלֶס: איך מִשִכְבוֹת תושבי-הים קולטים
הדייגים פה את חולשות אדם,
איך הם לומדים מתוך מממלכת המצולות
פגמים אנושיים ומעלות.
(לדייגים): ברכה לדייגים הישרים.
דייג ב': ישרים! – אלוהים ישמור, מה זה? אם יש יום שדומה לך, סמן אותו על לוח השנה ואף אחד לא יחכה לו!
פֶּרִיקְלֶס: אתם רואים, הים הקיא לחוף –
דייג ב': איזה כלב שיכור היה הים להקיא אותך עלינו!
פֶּרִיקְלֶס: אדם, אשר הרוח והמים
הפכו, במגרש טניס ענקי
זה, לכדור משחק, מפציר בכם
לחמול עליו. זאת מבקש אחד
שלא הורגל לפשוט ידו אף פעם.
דייג א': לא, חבר, אתה לא יודע לפשוט יד? פה בָּארץ ביוון יש כאלה שמרוויחים יותר בְּלפשוט יד ממה שאנחנו מרוויחים בְּעבודה.
דייג ב': אתה יודע לתפוס דגים?
פֶּרִיקְלֶס: אף פעם לא נסיתי.
דייג ב': לא, אז תמות מרעב, בטוח; כי פה אי אפשר להשיג כלום בימינו אם לא דגים אותו.
פֶּרִיקְלֶס: מה שהייתי בעבר – שכחתי;
ומה אני, מלמדני המחסור:
אדם מוכה בקור. וורידַי קפואים,
ויש בהם חיים רק כדי לתת
ללשוני חום לבקש מכם
עזרה. אם תסרבו, עשו לי רק מצווה:
קברו את גופתי כשאגווע.
דייג א': יגווע הוא אומר לי! אלוהים ישמור, הרי יש לי גלימה פה! קדימה, תלבש אותה, שתתחמם. הנה, שאני אמות, בחור יפה! קדימה, אתה תלך הביתה, ולכולנו יהיה בשר לימי חג, דגים לימי צום, ויותר מזה נקניקיות ועוגיות, וברוך הבא.
פֶּרִיקְלֶס: אני מודה לך, אדון.
דייג ב': שמע-נא, חבר. אמרת שאתה לא יודע לפשוט יד?
פֶּרִיקְלֶס: רק ליייחל.
דייג ב': רק לייחל? אז אני גם-כן איהפך לְיַחְלָן, ולא יצליפו בי.
פֶּרִיקְלֶס: מה, בפושטי יד מצליפים פה?
דייג ב': לא, בכלל, חבר, בכלל לא; כי אם היו מצליפים בכל פושטי היד, הייתי מאחל לי משרה של פושט עור. אבל, המפקד, אני הולך לקפל את הרשתות.
יוצאים דייג ב' וג'.
פֶּרִיקְלֶס (הצידה): הומור בריא לעמלים האלה!
דייג א': שמע-נא, אדון, אתה יודע איפה אתה?
פֶּרִיקְלֶס: לא בדיוק.
דייג א': טוב אז אני אגיד לך. למקום הזה קוראים פֶּנְטַאפּוֹלִיס, והמלך שלנו – סימונידס הטוב.
פֶּרִיקְלֶס: סימונידס הטוב אתם קוראים לו?
דייג א': כן, אדוני, ומגיע לו להיקרא ככה בזכות השלטון השלֵו והממשל התקין שלו.
פֶּרִיקְלֶס: זה מלך מאושר, אם הוא מרוויח מנתיניו את השם "טוב" בשלטונו. כמה רחוקה חצרו מן החוף הזה?
דייג א': כמה? מסע של חצי יום, אדון. ותן לי לספר לך, יש לו בת נאה, ומחר יום-הולדת שלה, ויש נסיכים ואבירים שבאו מכל העולם לקרבות רומח ותחרויות כידון על האהבה שלה.
פֶּרִיקְלֶס: אם רכושי היה שווה לשאיפותי, הייתי מבקש להיות אחד מהם שם.
דייג א': הו, אדוני, מה שיש זה מה שיש, ומה שבן-אדם לא יכול לקנות, הוא יכול להשיג חוקי במחיר אשתו.
נכנסים דייג ב' וג', פורשים רשת.
דייג ב': הצילו, המפקד, הצילו! פה יש דג שתקוע בָּרשת כמו זכויות של איש עני בַּחוק; שום סיכוי לְחופש. אח, טָרֶשֶת-בהמות על נשמתו, סוף סוף זה יוצא, ומתגלה בתור שריון חלוד.
הם שולפים פיסה משריון פֶּרִיקְלֶס מתוך הרשת.
פֶּרִיקְלֶס: שריון, רֵעים! אנא תנו לי לראות.
תודה, גורל, בכל זאת, שאחרי
כל מכשוליך, משהו אתה
נותן לי לשקם אותי - גם אם
שלי הוא, בירושה, שהעניק
אבי המת, על ערש דווי, עם צו
חמוּר זה: "שמור עליו, בני פֶּרִיקְלֶס, זה
היה שריון ביני לבין המוות",
ועל מגן הזרוע פה הצביע:
"זה הצילני, שמור עליו; בשעת
חרום דומָה - לוּ ישמרו אותך
ממנה האלים - הלוואי יגן
עליך." באשר הלכתי - כי
כה אהבתיו – אתי הלך הוא, עד
שים סוער, שאין חמלה בו, חֲטָפוֹ,
ושוב מחזיר לי כשהוא נח מזעפו.
תודה! ספינה טרופה אינה אסון עכשיו,
כי מה שאב בַּצוואה הוריש לי, שב.
דייג א': מה אתה מתכוון, אדון?
פֶּרִיקְלֶס: להתחנן: תנו לי את השריון,
כי הוא היה מָגן של מלך פעם;
מכיר אותו על פי האות כאן. הוא
אהב אותי מאד, לזכר שמו
אפציר: תנו לי אותו, ותכוונו
אותי אל החצר של שליטכם,
כדי שאתו אופיע כְּאציל שם.
אם רוע מזלי אז יתהפך לטוב,
אגמול לכם, ועד אז אני בעל חוב.
דייג א': מה, תתחרה על הגברת?
פֶּרִיקְלֶס: אַראה את גודל גבורתי בְּנשק.
דייג א': טוב, קח אותו, והאלים שיגרדו לך טוב ממנו.
דייג ב': כן, אבל שמע-נא, חבר שלי, זה אנחנו שעשינו את המלבוש הזה מהתפרים הגסים של המים. יש תמלוגים מסויימים, תגמולים מסויימים. אני מקווה, אדון, שאם תצליח, תזכור מאיפה קיבלת אותו.
פֶּרִיקְלֶס: אל דאגה, אזכור.
בעזרתכם אני לָבוש פלדה,
וחרף כל חֲמַת הגֶזל של [/ וחרף תאוות הגזל של]
הים, עדיין התכשיט הזה
נצמד אלי לזרוע. ערכךָ
ישיג לי סוס, שצעדיו יהיו
משוש כל עין. רק, חבר, חסר
לי בגד לוחמים.
דייג ב': נדאג לזה בלי בעיה. תקבל את הגלימה הכי טובה שלי לעשות ממנה בגד, ואני אקח אותך לחצר בעצמי.
פֶּרִיקְלֶס: אם ישתווה כבודי אל הרצון,
היום אֶצמח, או לְאסון אוסיף אסון.
יוצאים.
| < אחורה | פריקלס -
תמונה 5. כורוס 2 |
קדימה > |