שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 4, תמונה 5 קדימה >

מוזיקה נשמעת. נכנס שרת.

 

שרת ראשן: יין, יין, יין! איזה מין שרוּת פה! נראה כאילו החברים ישֵנים.

            יוצא. נכנס עוד שרת.

שרת שני:  איפה קוֹטוּס? האדון קורא לו. קוטוס!

            יוצא. נכנס קוֹרִיוֹלנוּס.

קוֹרִיוֹלנוּס:  זה בית משובח. והמשתה

            מריח טוב. אבל אני לא בא

           כמו אורח.

         נכנס שרת ראשון.

שרת ראשון: מה אתה מחפש, חבר? מאיפה באת? פה זה לא מקום בשבילך: בבקשה, לדלת!

             יוצא.

קוֹרִיוֹלנוּס:  לקבלת פנים נאה כזו אני

            ראוי בתור קוֹרִיוֹלנוּס.

          נכנס שרת שני.

שרת שני: מאיפה אתה, אדוני? לַשוער יש עיניים בראש, שהוא נותן לטיפוסים כאלה להיכנס? בבקשה, החוצה.

קוֹרִיוֹלנוּס: זוז!

שרת שני: לזוז? אתה זוז!

קוֹרִיוֹלנוּס: עכשיו הגזמת.

שרת שני: אתה כזה אמיץ, אה? חכה תשמע איזה מלה.

        נכנסים שרת שלישי, ושרת ראשון מן הצד השני.

שרת שלישי: מי הטיפוס הזה?

שרת ראשון: העוף הכי מוזר שראיתי בחיים. אני לא מסוגל לסלק אותו מהבית. בבקשה קרא לאדון שלנו שיטפל בו.   

           פורש.

שרת שלישי: מה יש לך לעשות פה, פרצוף? בבקשה, פנה את הבית.

קוֹרִיוֹלנוּס: תן לי רק לעמוד פה; לא אפְגע בּאח המחממת שלכם.

שרת שלישי: מה אתה?

קוֹרִיוֹלנוּס:  איש מַעֲלָה.

שרת שלישי: מסוג עלוב לתפארת.

קוֹרִיוֹלנוּס: אמת, נכון.

שרת שלישי:  בבקשה ממך, איש מַעֲלָה עלוב, חַפּש לך תחנה אחרת. פה זה לא המקום בשבילך; בבקשה, תתפנה. בוא.

קוֹרִיוֹלנוּס:  מלא את התפקיד שלך, לך תתפטם

            על שאריות קרות.

           דוחף אותו ממנו.

שרת שלישי:  מסרב, מה? אתה לֵך בבקשה, ספֵּר לאדון שלנו איזה אורח מוזר יש לו פה.

שרת שני:  אני אספר.

          יוצא שרת שני.

שרת שלישי: איפה אתה חי?

קוֹרִיוֹלנוּס:   מתחת לַכּיפה.

שרת שלישי: מתחת לַכּיפה?

קוֹרִיוֹלנוּס:   כן.

שרת שלישי:  איפה זה?

קוֹרִיוֹלנוּס:   בעיר העורבים והנִצים.

שרת שלישי: בעיר העורבים והנִצים? איזה חמוֹר זה! אז אתה גר גם עם תוּכּים?

קוֹרִיוֹלנוּס:   לא, אני לא משרת את האדון שלך.

שרת שלישי: מה זה, אדון! אתה רוצה להתעסק עם האדון שלי?

קוֹרִיוֹלנוּס:   כן, זה עסק הגון יותר מלהתעסק עם הגברת שלך. אתה מקשקש, ומקשקש! לך תשרת עם המגש שלך: תעוף!

          מבריח אותו במכות. השרת השלישי יוצא. נכנס טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, עם השרת השני.

אוֹפִידְיוּס:   איפה הוא הטיפוס הזה?

שרת שני:   פה, אדוני; הייתי מרביץ לו כמו לכלב, רק לא רציתי להפריע לאדונים בִּפנים.

אוֹפִידְיוּס:   מאיפה באת? מה אתה רוצה? שמך?

            למה אתה שותק? דבּר, איש: מה שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס (משיל את כיסוייו): אם לא תכיר אותי עדיין, טוּלוּס,

            ובהביטך עלי, אינך רואה

           מי האדם שהנני, חובה עלַי

           עצְמִי לנקוב בשמִי.

אוֹפִידְיוּס:                      מהו שמך?

            [השרתים פורשים לאחור.]                  

קוֹרִיוֹלנוּס:   שֵם לא ערֵב כלל לאוזניים וֹולְסְקִיות,

             ולשֶלְךָ - צוֹרם.

אוֹפִידְיוּס:                     מהו שמך,

             אמור לי? יש לך מראה קודר,

             פְּנֵי מפקד פָּנֵיך. גם אם מִפְרשְךָ

              קרוּע, הספינה שלך, ניכּר

             שאצילית היא. מה שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס:                                    הכן

               את מצחך להזדעף: אינך

               מכיר אותי עדיין?

אוֹפִידְיוּס:                            לא מכיר

               אותך! שמך?

קוֹרִיוֹלנוּס: השם שלי הוא קָאיוּס מַרְסְיוּס, שהביא

           לך בִּפְרט, ולכל הוֹולְסְקִים, רוב

           כאב וסבל: ויעיד על כך

           שמי הנוסף, קוֹרִיוֹלנוּס. השירות

           רב-המכאוב, הסכנות בַּנפש,

           טיפות הדם שנשפכו לכְבוד

           מולדתי, כפוית-טובה, זָכוּ

          בתור תגמול בשם הלְוואי הזה:

          אנדרטה ועדות לַמַשְטמה

          ולַטינה אשר אתה חייב

          לרחוש לי. רק השם הזה נותר.

          אכזריוּת העם וקִנְאתוֹ,

          בִּרשוּת האצילים שלנו, השפנים,

          אשר נטשו אותי כולם, טרפוּ

          את כל היתר: והתירו שעל סְמך 

          קולות של עבדים אוּשלך בבעיטה

          מרומא. זהו המצוק אשר דחף אותי

          עכשיו אל קורתך, לא מתִקְוָוה -

          אל נא תטעה בי – להציל חיי:

          כי לוּ פחדתי מן המוות, אז

          מכל האנשים שבעולם

          הייתי מתרחק ממך; מתוך טינה

          צרופה, בכדי לסגור חשבון עם מגרשַי,

          אני עומד מולך פה. אז אם יש בך

          לב נקמות, שישלֵם על הרעוֹת

          שנעשוּ לך אישית, ושיִסְתוֹם

          פִּצְעֵי חרפה שנִפְערוּ בארצך

          כולה, אז הזדרז, ותן למצוקתִי

          לפעול לטובתך: נצל אותה,

          ששירותֵי הנקמה שלי

          יהיו לך ברכה, שכן אני

          מוכן ללחום נגד ארצי הרקובה

          בַּמרירוּת של כל שדֵי תחתית

          השאוֹל. אך אם אינך מעז, ואם

          עייפְתָ מלְנסוֹת את הגורל

          יותר, אז, בְּמִלָה, גם אנוכי

           יָגֵעַ מלִחְיות עוד, ומושיט

          את הגרון שלי לך וּלְשִטְנתך

          הנושנה; אם לא תחתוך אותו

          אינך אלא טפש, שכן תמיד

          רדפתי אחריך בשנאה,

          הקזתי חביות של דם מן החזה

          של ארצך, ולא אוכל לחיות

          אלא לחרפתך – או כדי לפעול

          בשירותך.

אוֹפִידְיוּס:              הו מַרְסְיוּס, מַרְסְיוּס! כל

              מִלָה אשר דיברת כאן עקְרה

              מתוך לבי שורש שִנְאה נושנת.

              אם יוּפּיטר ישמיע נבואות מתוך

              ענן, ויִישָבַע "זאת האמת",

              לא אאמין לו כפי שאאמין

             לך, מַרְסְיוּס אציל מכל. תן לי

             לכרוך את זרועותי סָביב לַגוף

             הזה, שכנגדו כידון העץ

             שלי נשבר והשבבים פצעו

             את הירח מאה פעם. פה

             הריני מחבק את הסָדָן

             עליו הִכְּתה חרבי, ומתחרֶה

             באהבתך בְּלַהט וּבְאצילות

             כשם שלחמתי בעָצְמָה שאפתנית

             בגבורתך. דע קודם כל: אהבְתי

             את העלמה אשר נשאתי לאשה;

            אין איש שאנחותיו היו כנות יותר;

             אך בִּרְאותִי אותך כאן, סמל אצילות,

             לבי רוקד יותר מאשר בַּיום

             שבו ראיתי את אהובתי

             עוברת את מפתן ביתי כאשת-איש.

             הו מַרְסְיוּס, מַרְס! אני אומר לך,

             צבאנו כבר פּרוּס; ומטרתי היתה

             לקרוע שוב את שריונך מעל שריריך,

             או לאבּד זרועִי בזה. אתה אותי

             הבסְתָ שתים-עשרה פעם, ומאז

             חלמתי לילה-לילה מִפְגשים בינינו -

             נלחמנו בִּשְנתִי עד מוות, עד זוב דם,

             פורמים קסדות, אגרוף אל מול גרון -

             והתעוררתי מת למחצה בלי כלום

             בַּיד. מַרְסְיוּס גדול, גם אילו לא

             היתה לי אף סיבה לריב עם רומא

             חוץ מגירושך, הייתי מגייס

             כל גֶבר מגיל עשר עד שבעים,

             לשפּוך אש מלחמה אל תוך קְרָבֵיה של

             העיר הזאת, כפוית טובה, ולהציפה

             כמו מבּוּל אימים. הו בוא, וניכנס,

             נלחץ ידיים לַסֵנָאטורים

             אחֵינו-ידידֵינו. הם הגיעו הנה

             להיפרד ממני בצאתי לִכְבּוֹש

             מכּם שטחים, על אף שרומא לא

             היתה בתכניות.

קוֹרִיוֹלנוּס:                     הארתם לי פנים,

             אלים!

אוֹפִידְיוּס:             על כן, אדון מוּשלם, אם ברצונך

             להיות מנהיג של נקמותיך, קח

             חצי מפּיקודִי, וקְבע - על פי מיטב

             הנסיון שלך, כי מי מכיר

             כמוך את כוחה וחולשתה

             של ארצך – קְבע איך תפעל: האם

             לדפוק על שער רומא, או לפשוט

             בהפתעה על שטח מרוחק,

             להפחידם לפני ההשמדה.

             אבל בוא היכנס. דבר ראשון

             אציג אותך לאלה שיגידו כן

             לכל המשאלות שלך. הֱייה

             ברוך בּבוֹאך! חָבֵר יותר

             משהיית לי אויב אי פעם –

             ומַרְסְיוּס, זה היה הרבה! יד. תבורך!

           יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס. שני השרתים מתקדמים.

שרת ראשון: הנה מהפך משונה!

שרת שני:   נשבע בַּיד שלי, חשבתי להכות אותו במקל; אבל הראש שלי אמר לי שהבגדים שלו מְספּרִים עליו דיווח שקר.

שרת ראשון: איזה זרוע יש לו! הוא סובב אותי עם הבוהן והזרת שלו כמו סביבון.

שרת שני:   לא, אני ידעתי לפי הפנים שלו שיש בו משהו. היו לו, אדוני, מין פנים כאלה, אמרתי לעצמי – שאני לא יודע לנסח איך להגדיר אותם.

שרת ראשון: היה לו ככה – כמו שהוא נראה – תתלה אותי אם לא חשבתי שיש בו יותר ממה שחשבתי.

שרת שני:   גם אני, נשבע לך. הוא פשוט האיש הכי מדהים בעולם.

שרת ראשון: זאת דעתי. יש לך בעולם אולי רק לוחם אחד יותר טוב ממנו.

שרת שני:   מי? האדון שלנו?

שרת ראשון: עזוב, לא צריך להשוות.

שרת שני:   שוֶוה שִשָה כמוהו.

שרת ראשון: עזוב, באמת לא צריך להשוות. אבל אני חושב שהוא לוחם יותר גדול.

שרת שני:   תראה, אי אפשר לדעת איך קובעים את זה. בהגנה על עיר המפקד שלנו הוא מצויין.

שרת ראשון: כן, וגם בהתקפה.

           נכנס השרת השלישי.

שרת שלישי: הי עבדים, אני יכול לספר לכם חדשות – חדשות, מנוולים!

שרת ראשון ושני: מה, מה, מה! שתף אותנו.

שרת שלישי: לא הייתי מוכן להיות רומאי מכל האומות בעולם; עדיף היה לי להיות נידון למוות.

שרת ראשון ושני: כי מה? כי מה?

שרת שלישי: מה, נמצא אצלנו האיש שנִקְנֵק את הגנרל שלנו, קָאיוּס מַרְסְיוּס.

שרת ראשון: למה אתה אומר "נִקְנק את הגנרל שלנו"?

שרת שלישי: אני לא אומר "נִקְנק את הגנרל שלנו"; אבל הוא תמיד החזיר לו מלחמה שוֶוה שוֶוה.

שרת שני:   עזוב, אנחנו שותפים וחברים: הוא תמיד היה גדול עליו. שמעתי אותו עצמו אומר את זה.

שרת ראשון: הוא היה גדול עליו אין מה לדבר, אם להגיד את האמת: מול קוֹרִיוֹלי הוא חָתך וחָרך אותו כמו גְריל.

שרת שני:   אם היה לו טעם קניבָּלי, הוא גם היה מבשל ואוכל אותו.

שרת ראשון: אבל תמשיך בחדשות שלך.

שרת שלישי: מה, עושים סביבו כזאת חגיגה פה בִּפנים כאילו הוא הבן והיורש של אֵל המלחמה; שמו אותו בראש השולחן; הסֵנָאטורים לא שואלים אותו שאלה לפני שהם מורידים את הכובע ועומדים מולו קֵרחים. הגנרל שלנו בעצמו עושה ממנו אהובה שלו, נוגע ביד שלו כמו בְּאבן קדושה, ומגלגל את הלָבָן של העיניים כשהוא מדבר. אבל השורה התחתונה של החדשות היא: הגנרל שלנו נחתך לחֵצי, והוא רק חֵצי ממה שהוא היה אתמול; כי לַשֵני יש את החצי השֵנִי, לפי בקשת השולחן ועם בִּרכּת השולחן. הוא יֵלך, הוא אומר, ויגרור את השערים של רומא באוזניים. הוא יקצור הכל לפניו, וישאיר אחריו דרך מגולחת.

שרת שני:   והוא יכול לעשות את זה יותר מכל איש שאני יכול לדמיין.

שרת שלישי: יכול לעשות? הוא יעשה את זה: כי תשמע ממני, אדוני, יש לו חברים לא פחות מאויבים; והחברים האלה, אדוני, לא העזו להראות את עצמם בתור  מה שנקרא חברים שלו, כל זמן שהוא היה בעמדה של אי-ניהוליות.

שרת ראשון: אי-ניהוליות? מה זה?

שרת שלישי: אבל כשהם יִראו, אדוני, שהנוצה שלו מזדקפת שוב, ושהאיש חזר לו הדם, הם ייצאו מהמחילות שלהם, כמו ארנבים אחרי גשם, וילכו להשתולל אתו.

שרת ראשון: אבל מתי כל זה יוצא לדרך?

שרת שלישי: מחר, היום, הרֶגע; יכו לכם בַּתוף היום אחר הצהריים. זה ממש כמו מנה במשתה שלהם, וצריך שזה יוגש לפני שהם מנגבים את השפתיים.

שרת שני:   נו, אז העולם יתחיל סוף סוף לזוז שוב. כל השלום הזה לא שווה לכּלוּם חוץ מלהחליד ברזל, להַרְבּוֹת חייטים ולהַפְרוֹת כותבֵי בּלדות.

שרת ראשון: תנו לי מלחמה, אני אומר. היא עולה על השלום כמו יום על הלילה: היא הולכת בדילוג, יש לה קול בריא, היא מלאה מרץ. השלום הוא שָבץ מוח, תרדֶמת רַסְמית; הוא עמוּם, חֵרש, ישנוני, משוּתק; מוליד יותר ילדים ממזרים מכמה שהמלחמה משמידה גברים.

שרת שני:   זה נכון, וכמו שהמלחמה, במובן מסוים, אונסת אנשים להיות אנסים, אי אפשר להכחיש שהשלום מושך נשים לבגוד בבעלים.

שרת ראשון: כן, והוא מביא בני אדם לשנוא אחד את השני.

שרת שלישי: הגיוני: כי אז הם פחות צריכים אחד את השני. אני בעד מלחמות. מת לראות שדם הרומאים יהיה זול כמו של הוֹולְסְקִים. – הם קמים, הם קמים.

שרת ראשון ושני: פנימה, פנימה, פנימה!

                   יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 4, תמונה 5 קדימה >