שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >

נכנסים רוזלינד כגנימדס, סִילְיָה כאליינה, וז'ק.

 

ז'ק:     בבקשה, בחור יפה, תן לי להכיר אותך יותר מקרוב.

רוזלינד:  אומרים שאתה טיפוס דכאוני.

ז'ק:     כזה אני. אני אוהב את זה יותר מלצחוק.

רוזלינד:  אלה שמגזימים בזה או בזה הם טיפוסים מעוּותים, אז שלא יתפלאו שכולם מזלזלים בהם יותר מאשר בשיכורים.

ז'ק:     לא-לא, זה טוב להיות כבד ולא לומר כלום.

רוזילנד:  אה כן, זה טוב להיות עמוּד.

ז'ק:     אין בי דיכאוניות של מלומד, שכולה קנאת סופרים, ולא של מוזיקאי, שכולה פנטזיות, ולא של איש חצר, שהיא דיכאוניוּת גֵאָה, ולא של חייל, שהיא אמביציוזית, ולא של עורך-דין, שהיא ערמומית, ולא של גבירה, שהיא מתפנקת, ולא של אוהב, שהיא כל אֵלֶּה ביחד; זאת מין דיכאוניות מיוחדת משלי, עשויה ממרכיבים רבים, שְאוּבה מחומרים שונים, והיא למעשה סיכום הגיגַי מכל מסעותי, שעוטף אותי  לעתים קרובות בעצבות זרה ונדירה.

רוזלינד:  איש מסעות! בחיי, יש לך סיבה רצינית להיות עצוב. אני חושש שמכרְתָ את האדמות שלך כדי לראות אדמות של אחרים. מי שרואה הרבה ואין לו כלום, יש לו עיניים מלאות וידיים ריקות.

ז'ק:     כן, אבל אני קניתי נסיון.

          נכנס אורלנדו.

רוזלינד:  והנסיון שלך עושה אותך עצוב. אני מעדיף שיהיה לי שוטה שיצחיק אותי מנסיון שיעציב אותי – ועוד לנדוד בשביל זה!

אורלנדו:  יום טוב ואושר, רוזלינד טובה.

ז'ק:     לא, אני זז, אם מתחילים לדבר פה שירה במשקל.

רוזלינד:  שלום, לך, מסיה נַוָוד. הקְפּד לדבר בְּמִבְטא, וללבוש חליפות מוזרות; אל תאהב את המוצא שלך, ובוא בטענות אל אלוהים אפילו על הצורה שלך, אחרת אני לא אאמין שהשתכשכְתָ אי פעם בְּגוֹנְדוֹלָה.

          ז'ק יוצא.

           או! מה קורה, אורלנדו? איפה היית כל הזמן? אתה קורא לעצמך אוהב? עוד פעם אחת תעניק לי יחס כזה – אז לא תראה אותי יותר.

אורלנדו: רוזלינד יפה שלי, אני בא רק שעה אחרי מה שהבטחתי.

רוזלינד: להפר הבטחה של אהבה בשעה! מי שיחלק דקה לאלף חלקים ויחטא לְחלקיק מאלפּית-הדקה בעניינים של אהבה, אפשר לומר עליו שקופידון אולי טָפח לו על השכם, אבל השאיר אותו בלי שום פגיעה בלב.

אורלנדו:  סלחי לי, רוזלינד יקרה.

רוזלינד:   לא, אם אתה כזה מאחר, אל תתקרב אלי יותר. אני מעדיפה שיחזר אחרָי חִלזון.

אורלנדו:   חלזון?

רוזלינד:  כן, חלזון; כי גם אם הוא הולך לאט, הוא סוחב את הבית שלו על הראש –וזאת הבטחה טובה יותר לחיים משותפים ממה שיש לך להציע לאשה. חוץ מזה, הוא מביא את גורלו אתו.

אורלנדו:   מה זה?

רוזלינד:   קרניים, מה שאתם תמיד זוקפים לחובת האשה. אבל הוא בא חמוּש מראש עם גורלו על הראש, ומונע שישמיצו את אשתו.

אורלנדו:   לב טהור הוא לא יצרן קרניים, ורוזלינד שלי היא טהורה.

רוזלינד:   ורוזלינד שלך היא אני.

סִילְיָה:    טוב ונעים לו לקרוא לך כך, אבל יש לו רוזלינד יותר שָוָוה-שוֹוִי.

רוזלינד:   בוא חזֵר אחרי, חזר אחרי, כי עכשיו יש לי מצב רוח של חג, ומאד יכול להיות שאגיד לך כן. מה היית אומר לי עכשיו אם הייתי ממש-ממש הרוזלינד שלך?

אורלנדו:   הייתי קודם מנשק, אחר כך מדבר.

רוזלינד:  לא, כדאי לך לדבר קודם, וכשתיתקע בלי נושא לשיחה אתה יכול לנצל את ההזדמנות לנשק. נואמים טובים, כשהם נתקעים, יורקים; ואוהבים, כשנגמרים להם - אלוהים ישמור – הנושאים, הטכסיס הכי טוב הוא לנשק.

אורלנדו:  ומה אם הנשיקה נתקלת בסירוב?

רוזלינד:  אז היא מכריחה אותך להפציר, ופה מתחיל נושא חדש.

אורלנדו:  מי יכול להתייבש מול האהובה שלו?

רוזלינד: מי? אתה, אם אני הייתי אהובתך, היית מתייבש ומתבייש, כי אם לא, שמי הטוב היה בסכנת ביתוק.

אורלנדו:  נדמה לך שהייתי נשאר עירום בלי מילה?

רוזלינד:  אצלי היית נשאר לָבוּש, אבל בלי מילה. אני לא רוזלינד שלך?

אורלנדו:  יש לי הנאה מסוימת להגיד שכן כי אני כאילו מדבר איתה.

רוזלינד:  טוב, אומַר לך בִּשמה שְמצִדה היא לא רוצה בך.

אורלנדו: אז אני בִּשְמי מת מצד שני.

רוזלינד: לא, באמת; תמות דרך צד שלישי. העולם המסכן הוא כמעט בן ששת-אלפים שנה, ובכל הזמן הזה עוד לא היה גבר שמת בשמו, מצדו ובעצמו בשל אהבה. לטְרוֹיְלוּס מטרוֹיָה פוצצו את המוח עם נבּוּט יווני, למרות שהוא ניסה ככל יכולתו למות קודם מסיבות נעלות, ובכל זאת הוא נחשב אחד המופתים הכי גדולים באהבה. לֵאַנְדֶר,  הוא היה יכול לחיות עוד הרבה שנים טובות גם אם אהובתו היתה נכנסת לְמִנזר, אילולא איזה ליל קיץ חם, כי הוא נכנס להתרחץ בים, הבחור, חטף התכווצות וטָבע; והכותבים הטפשים של הזמן עשו מזה רומן. אבל כל זה שקרים. גברים כן מתו מפעם לפעם, ותולעים אכלו אותם, אבל לא למען אהבה.

אורלנדו:  כולי תקווה שרוזלינד שלי לא חושבת כך, כי אני מצהיר שמבט זועף אחד שלה יהרוג אותי.

רוזלינד:  בחיי היד הזאת, הוא לא יהרוג זבוב. אבל בוא, עכשיו אני אהיה רוזלינד שלך במצב-רוח יותר מעוֹדד. תבקש ממני מה שתרצה, אני אתן.

אורלנדו: אז תאהבי אותי, רוזלינד.

רוזלינד: טוב, בחיי, אני אוהַב, שבתות וחגים כולל.

אורלנדו:  ותרצי אותי?

רוזלינד: כן, ועשרים כמוך.

אורלנדו: מה זה?

רוזלינד: אתה לא טוב?

אורלנדו: אני מקווה שכן.

רוזלינד: אז מי לא רוצה שיהיה לו טוב כמה שיותר? - בואי, אחותי, את תהיי הכומר ותְחתני אותנו.  - תן לי את ידך, אורלנדו. – מה את אומרת, אחותי?

אורלנדו: בבקשה, חתני אותנו.

סִילְיָה:   אני לא יכולה לומר את המלים.

רוזלינד: זה מתחיל ב"האם אתה, אורלנדו" –

סִילְיָה:   די, די! האם אתה, אורלנדו, תישא לאשה את רוזלינד זו?

אורלנדו:  אשא.

רוזלינד:   כן, אבל מתי?

אורלנדו:  מה, עכשיו, איך שהיא תשיא אותנו.

רוזלינד:   אז עליך לומר, "אני נושא אותך, רוזלינד, לאשה, כדת וכדין."

אורלנדו:  אני נושא אותך, רוזלינד, לאשה, כדת וכדין.

רוזלינד:   הייתי צריכה לבקש ממך עָרְבוּת - אבל אני נושאת אותך, אורלנדו, לבעל. אתה רואה, זה בחורה: עונָה לִפְני שהכומר שואל. זה באמת נכון שאצל אשה המחשבה מקדימה את המעשה.

אורלנדו:   כאלה הן כל המחשבות; יש להן כנפיים.

רוזלינד:   עכשיו אמוֹר לי כמה זמן תחזיק בה מרגע שבאה לבעלוּתְך הבּעלית.

אורלנדו:   יום יום לנצח נצחים.

רוזלינד:    תגיד יום, בלי הנצחים. לא, לא, אורלנדו; גברים הם שֶמש אפריל כשהם מְחזרים, וצינת דצמבר כשהם נשואים. העלמה היא כולה אביב כשהיא עלמה, אבל אחרי החתונה יש סכּנה לסוּפוֹת רעמים. אני אהיה קנאית יותר מתרנגול לְתרנגולת, קולנית יותר מתוּכּי צורח בַּגשם, משוגעת לְחידושים כמו קוֹף, מלאה קפריזות כמו קוֹפִיפָה. אני אבכּה בלי סיבה, כמו פֶּסל במזרקה -  ודווקא כשְלְךָ מתחשק להיות שמח. אני אצחק כמו צבוֹע - ודווקא כשאתה רוצה לישון.

אורלנדו:   אבל גם רוזלינד שלי תעשה כך?

רוזלינד:   תאמין לי, בחיי – אם אני אז גם היא.

אורלנדו:   הו, אבל היא חכמה.

רוזלינד:    אחרת לא היה לה שֶכֶל להתנהג כך. כמה שיותר חכמה, יותר פרועה. תסגור לאשה את הדלת על השֶכֶל, והוא יֵיצא מהחלון. תגיף את החלון, והוא יֵיצא מחור המנעול. תסתום את החור, והוא יֵיצא עם העשן החוצה מהארובה.

אורלנדו:   גבר שיש לו אשה עם שֶכֶל כזה, יכול להגיד, "שכל, מה אתה קופץ?"

רוזלינד:    כדאי לך לשמור את המשפט הזה עד שתתפוש את אשתך קופצת עם כל השֶכל המהולל לַמיטה של השכן ממוּל.

אורלנדו:   ואיך היא תְתרץ את זה בְּשכל, הַגְּברת-שכל?

רוזלינד:    איך? היא תגיד שהיא קפצה לחפש אותךָ שָם. בחיים לא תתפוס אותה בלי תשובה, אלא אם כן תתפוס אותה בלי לשון. או-הו, אשה שלא יודעת לשכנע את כולם שכּל מה שרע בה זה באשמת בעלה – אל תִתן לה להניק את הילד שלה בעצמה, כי היא תְגדל אותו להיות טפש.

אורלנדו:   עכשיו לשעתיים, רוזלינד, אני עוזב אותך.

רוזלינד:    אוי לי, אהוב יקר שלי, אני לא יכולה לוותר על שעתיים.

אורלנדו:   אני חייב להצטרף לַדוכס לארוחה. עד שתיים אני אחזור אלייך.

רוזלינד:    לֵך, לֵך לעניינים שלך, לך לעניינים שלך. ידעתי מה אתה שווה. הידידים שלי אמרו לי מראש, ואני לא חשבתי אחרת. הלשון החנפנית הזאת שלך שָבְתָה אותי. בסך הכל נערה שנזרקה לעזאזל, אז בוא, מוות! שתיים זו השעה שלך?

אורלנדו:   כן, רוזלינד מתוקה.

רוזלינד:    חי נשמתי, ובכל היקר לי, ושככה אלוהים יעזור לי, וחי כל השבועות היפות שאינן מסוכנות, אם תפר קוֹץ יוֹד של הבטחתך או תגיע באיחור של דקה מהשעה שלך, אני אחשיב אותך בתור הכּזְבָן העלוב ביותר, האוהב החלוּל ביותר והגבר הכי-לא-ראוי-ביותר לזו שאתה מכנה רוזלינד מכל רשת הבוגדים הבינלאומיים. אז היזהר מעונְשִי, וקיים את הבטחתך.

אורלנדו:   באדיקות ממש כאילו באמת היית הרוזלינד שלי. אז אַדְיֶה.

רוזלינד:    טוב, הזמן הוא שופט זָקֵן שחוֹרץ את דינם של פושעים מסוּגְךָ; אז שהזמן ישפוט.

               יוצא אורלנדו.

סִילְיָה:  אַת פשוט עשית מעשה מגונה בַּמין שלנו עם קשקושי האהבה שלך. צריך לתלוש לך את המכנסיים דרך הראש ולהראות לעולם אילו שַמּוֹת הציפור עשתה לקן שלה עצמה.

רוזלינד:  הו בת-דודית, בת-דודית, בת-דודית קטנה יפה שלי, אם רק היית יודעת כמה אַמּוֹת אני מאוהבת עמוק! אבל אי אפשר למדוד את זה. הנשמה שלי יש לה קרקעית עמוקה כמו המפרץ של פורטוגל!

סִילְיָה:  או שיש לה קרקעית מחוררת: ברגע ששופכים לתוכה אהבה, היא דולפת.

רוזלינד: לא, הבּן-ממזר המרושע הזה של וֶנוּס, קוּפּידוֹן הקיפּוֹד, שנוצר מזֶרע הפנטזיה, נישָא בְּרֶחם הקַפְּריזה ונולד בּפְּסִיכוֹזה, הילד הפּרחח והעיוור הזה שמתעלל בַּעיניים של כולם כי אין לו מִשֶלו, שהוא ישפוט כמה עמוק אני מאוהבת. אני אומרת לך, אַלִיֶינָה, אני לא יכולה שלא לראות את אורלנדו אפילו לְרגע. אני אלך למצוא צל ולגנוח עד שהוא יבוא.

סִילְיָה:  ואני אלך לישון.

          יוצאות.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >